מאחוריה, מיקרופון רזה בין שתי ידיה הרועדות. רק כשסיימה, גיליתי, שאינני
נושם ושקימטתי את גליונות התווים שלה.
בדרך מהבמה אליי, העיפה נעמי באם מבט חיישני וזו התרוממה ממקומה, חיבקה
אותה בחום והחמיאה לה מאוד.
הערב הסתיים וכולם הלכו. אימו של המשורר קרטעה בין אחרוני המוזמנים, אבודה
ושאלה איך לחזור ולא אמרה לאן.
אף אחד לא שעה אליה. כולם היו טרודים בלהחליף כתובות, בלהשוות רשמים,
בלבכות את המשורר ואת עצמם.
אמרתי לאימו : "הכרתי את בנך". באמת הכרתי אותו. לא כמו שמכירים חבר,
אולי, אך בודאי יותר משהכירוהו אחרים. פעם ביקרתי אצלו בדירה שבלתה, מחסן
של קרעי ספרים, מיטת סוכנות מאובקת ומכונת כתיבה שאותיותיה מחוקות.
הצעתי לה לנסוע איתנו והיא הסכימה באנחת הרווחה המשותפת לילדים ולזקנים.
נעמי נהגה במכונית ואני האזנתי לדבריה של אימו של המשורר. כל הדרך התייפחה
במילים.
"הוא ביקר אותי" - בגאווה - "כמעט בכל שבוע". הציעה לנו להכנס לחדרה בבית
האבות, לשתות משהו. הערב התקרר - אמרה - משהו חם, יש לה אפילו שוקולדה.
סירבנו בנימוס. ניסתה לפתות אותנו במכתבים שכתב אליה המשורר. הבטחנו לבוא
בפעם אחרת ורשמנו מפיה, בתנועות גדולות ומודגשות, את כתובתה ואת מספרי
הטלפון שלה.
בפתח, מאחורי שולחן עץ שהקיף אותו מכל צדדיו ולנוכח מסכי טלוויזיה מרצדים
בגוונים של לבן, קרץ אלינו שומר הלילה.
"תודה שהבאתם אותה, אשה נהדרת, אבל ילדים מחורבנים. כמעט אף אחד לא בא
לבקר."
אליה אמר, מגביה קול שלא לצורך : " מה שלומך ?"
היא התעלמה ממנו ואמדה אותנו במבט חוקר :
"יש לכם ילדים ? לא ? למה אתם מחכים ?" - אצבע כמושה מתווה לוליינים
באוויר - "תעשו ילד ומהר. תאמינו לי, אין דבר יותר חשוב מזה בחיים."
דלתות המעלית נסגרו עליה באמצע המשפט.
בבית, שכבנו כל אחד בפינת המיטה שלו, על הגב והבטנו בחושך בעיניים סומות.
לא דיברנו, נעמי ואני, על הערב הזה, גם לא הלכנו לבקר את אימו של המשורר.
לפעמים רצינו לבקר אותה וביום שבת אחד אמרנו כבר לטפס ברגל אל בית האבות
שלה. במקום זה נסענו ל"אבולעפיה" ביפו וקנינו שם שקית גדולה של סמבוסקים
חמים וממולאים בביצים קשות ובגבינה לבנה.
ככה, זה בצד זה, חיינו, נעמי ואני.
לימים, נעמי התגרשה ממני וכל כך הרבה דברים קרו לי עד שהמשורר ואימו וכל
ענייניו של הסיפור הזה נשכחו ממני לגמרי.
מות הנסיך
Mot ha-Nasikh (Death of the Prince)
"תראה, תראה" – היא נועצת אצבע מורה בעיתון שכותרתו חשופה למחצה – "אני לא
יכולה לקרוא את זה". היא מטלטלת את העיתון בפראות וחובטת בו.
"זה יהיה ככה כל יום" – אני אומר לה. אני עייף ממה שעבר עליי ועוד יותר
ממה שממתין לי.
"הם כותבים שאתה מרושע" – היא מדווחת לי בקול מכווץ, מלוח – "איך הם
יכולים לכתוב דבר כזה, מותר להם ?"
"אני משער שכן" – לא מתחשק לי לדבר על זה – "זו הבעת דעה, אי אפשר לאסור
דבר כזה" , אני מושיט יד ליטול ממנה את העיתון, אבל היא מחמיקה אותו ממני.
"אני רוצה לקרוא" – היא אומרת. הפנים שלה נפוחים משהו מהשינה והעיניים
הגדולות שלה קבורות בקפלים חיוורים. הערתי אותה כדי שתקרא. אני מכין לה
קפה. היא יושבת ברגליים משוכלות בין השמיכות וחוזרת וקוראת את הכתבה
הגדולה.
"באמת עשית מה שהם כותבים פה ?"
"כן" – אני עונה לה – "אני שוכח תמיד שאת לא מוסיפה סוכר או חלב לתה. שוב
עשיתי לך תה בחלב, ממותק"
היא מנפנפת יד בקוצר רוח : "זה באמת לא חשוב עכשיו" – היא מדגישה את
התנועה - "מה שחשוב זה לראות מה לעשות בעניין הכתבה הזו. הם נוראים, הם
שופכים לך את הדם."
אני מושך בכתפיי : "אני רגיל" – אני אומר לה – "אני מתרגש מעצם העובדה
שאני בעיתון. אני אוהב לראות את התמונה שלי. פחות מעניין אותי מה שכתוב.
בעוד שנה אנשים יזכרו שהייתי בעיתון – אבל לא מדוע".
"זה מה שאתה חושב" – היא לא צולפת בי. לפתע היא נשמעת עצובה ועייפה.
עוברות כמה דקות. בקול רם היא מקריאה מילים תלושות, טעונות, מתוך הכתבה.
"מתוחכם … כריזמטי … פלילי והמרושע הזה" – היא הוגה את המילה, כל פעם
בצורה אחרת.
"זה לא מתקשר אליך, אתה לא מרושע, אתה השמואל שלי" – היא קובעת לבסוף,
בבטחון של ילד ואני מחייך.
"עשיתי רע לאנשים" – אני אומר לה ברכות, אני מתיישב על המיטה לצידה ונוטל
את ידה, שהיא שומטת ממני, כמעט בבהלה.
"יש פתגם" – אני ממשיך – "אני לא זוכר איפה : הזורע רוח, קוצר סופה.
הוריקן שלם, במקרה שלי. הייתי איש רע, עכשיו רק הזמן לשלם, זה הכל."
"זה לא כל כך פשוט" – היא אומרת בזעם כבוש – "עכשיו יש אותי וגם אז היה
אותנו. לא חשבת עלינו ?"
"לא היינו יחד באופן מחייב … " – אבל היא לא נותנת לי לגמור את המשפט –
"היינו, היינו … נסענו יחד לאירופה … היה ביחד, איך לא חשבת על זה ? מה,
לא היה אכפת לך ?"
"אני לא זוכר" – אני באמת מיוגע מכל העסק הזה – "זה היה מאוד מזמן"
"אנחנו לא בבית המשפט, לא זוכר, לא זוכר " – חיקתה אותי – "עוד מעט תקרא
לי כבודו, מה אני, השופט ? אני שואלת אותך שאלה פשוטה : זו ממש בגידה,
לסכן ככה את הביחד שיצרנו. כשאוהבים מישהו, חושבים עליו ולא עושים
שטויות." – היא מהרהרת רגע – "וחוץ מזה אני זוכרת כל רגע. אני זוכרת את
חלוק הרחצה שלבשת בלילה שהכרנו ואיך שדני שאל אותי עם מי אני מעדיפה לשכב,
העדפתי איתך."
"דברים כאלה גם אני זוכר" – הסכמתי – "אני מדבר על היום יום, על השגרה …"
"לבצע פשע זה לא שגרה" – היא חורצת.
"זה לא היה פשע, לא אז, לא בעיניי, לפחות … יותר כמו התעלולים שעשינו בבית
הספר. לא היה שווה לזכור את הפרטים. גם לו רציתי, אין מה לזכור : זה פשע
שמורכב מהמון ניירת, טפסים זהים, פקודות זהות, אותם שמות כל הזמן משך
שנים."
"אבל זה היה כסף של אנשים" – היא לוגמת מהתה ומעוותת את פניה – "אתם
שיחקתם בכסף של אנשים אחרים, קרובים אליכם, שהכרתם, חברים …"
"לא חברים" – אני מוחה – "אף לא אחד מהם היה חבר"
"נו, וזה נותן לך את הרשות לרמות אותם, להפסיד להם את הכסף ?"
"יש הבדל בין לרמות מישהו לבין להפסיד לו את הכסף" – אני מעיר לה והיא
נוחרת בבוז : "זה תגיד במשפט". שוב המשפט הזה בינינו.
עכשיו שסיימה לייסר אותי, המוח שלה שוב מעשי : "מישהו מדליף להם את כל זה,
מישהו אחראי לפרסומים האלה".
"יכול להיות רק האלוף או השופט" – אני אומר – "אתמול ראיתי עיתונאי יוצא
מלשכת השופט בזמן המשפט שלנו והיה לו חיוך, כמו חתול שקיבל אפרוח במתנה"
היא צחקה באי רצון.
"יכול להיות שגם האלוף, אפילו מישהו מהנאשמים. לכולם יש מטרה להגדיל את
החלק שלי בעסק. הקורבנות מוכיחים לעצמם שהוקרבו לכוח על טבעי, לנוכל
שאכזריותו לא אנושית, מופשטת. הנאשמים האחרים מתגמדים לידי, השופט צובר
נקודות ככל שהמפלצתיות שלי גדלה. לעיתונאים יש מה לכתוב."
"אבל זה לא יכול להמשך כך" – היא רותחת ומסובבת את פלג גופה העליון,
העירום. השדיים הכבדים שלה מדגישים את הקביעה.
"אולי תגיש תביעת דיבה ?" – היא אומרת בחצי תקווה.
"חסר ערך" – אני שולל את האפשרות – "מאלף ואחת סיבות. היחידים שדנים את
השופטים הם העיתונאים. הקריירה של השופט עשויה להיות תלויה בסיקור
העיתונאי של המשפטים שהוא מנהל. חוץ מזה, מי יאמין לעדות שלי – מול מילתו
של העיתון ? במשפטי דיבה צריך להוכיח זדון, להיות תערובת של בלש פרטי
ופסיכולוג. זה לא מעשי"
היא הנהנה.
קמה מהמיטה והתלבשה בחולצה מסמורטטת שנהגה ללבוש בבקרים, לפני המקלחת.
בעיניי היתה מינית מאוד דווקא במלבוש הזה. אחר כך שחררה אשד זהוב של שיער
במורד גבה וכל אותו הזמן בהתה באוויר באופן לא ממוקד, ככה נהגה לחשוב.
"אתה יכול לכנס מסיבת עיתונאים´- אמרה בהיסוס, אבל עוד לפני שעניתי, פסלה
בעצמה את האפשרות : "יעשו ממך צחוק, או שאף אחד לא יבוא או שיבואו רק כדי
לחלץ ממך הצהרות מרשיעות."
"אין מה לעשות" – סיכמתי – "חוץ מאשר להנמיך פרופיל" והיא הדהדה אחריי :
"להנמיך פרופיל, כן".
"זה לא קר ורע ומחושב כמו שזה נשמע" – אני מנסה להצטדק – "זה נובע יותר
מעייפות, מהטמטום שבשגרה מאשר מתכנון, את מבינה ?"
היא מצמצת מולי עיניים, מבליחה בירוק : "לא"
"תראי" – אני שוב מרצה, זו הטריטוריה הבטוחה שלי – "יש פשעים שעוד מראש,
לפני שהם מבוצעים, הם פשעים. יש פשעים שקורים כמו ברירת מחדל במחשב. פשעים
אפורים, מופשטים, בלי להדביק להם פנים".
"את הפנים של האלוף כבר לא תשכח" – ענתה לי ברוגז, מבליעה מסרק במשיכות
קשות בשערה.
"עכשיו ודאי שלא אשכח" – אני מאשר – "אבל האמת שאפילו המשפט הזה נראה לי
כמו המשך ישיר של הפשע. זה כמו משחק שנגרר יותר מדי : בהתחלה יש שעמום,
אבל אחר כך מין קהות חושים ויציאה חלקית מן המציאות, בריחה לעולמות של
דמיון, בהייה, את מבינה למה אני מתכוון ?" – היא מהנהנת ואני : "ככה היה
מה שהיום מכונה פשע. כתבנו מספרים ומחקנו מספרים וכל הזמן הסתרנו פיהוקים
בגב היד והערנו אחד את השני. לפעמים בהינו במסכים ריקים במשך ימים. כל
המספרים שם לא אמרו לנו דבר. לפעמים – לגמרי לא ברור מאין באו ולאן הם
הלכו – לקוחות התייפחו במשרדים שלנו. בהם הבטנו בעניין מסויג, הם היו כמו
רכס בא.ק.ג. המת שלנו."
"אתה רוצה לומר שלא היית שם באמת" – היא מסכמת בנימה מעשית ומכרכמת את
פניה, כאילו היא שוקלת את טענת ההגנה האפשרית הזו.
"אבל אתה כן אחראי, אתה ילד גדול, היית צריך לחשוב על זה מראש, לרסן את
עצמך" – היא מטיפה לי ואז מבחינה בכך וחדלה.
אני עומד בחדר האמבטיה הצר, נשען על הכיור והקור השישי שלו מצמרר אותי.
בכל זאת, אני לא זז ממנו. היא מאחורי וילון המקלחת הקצר מדי (בכל פעם אני
גוזר ממנו חלק שלולאותיו נקרעו), הגוף הגדול והמשיי שלה מטיח בי מים
וסבון. אני מוחה אותם בכף ידי ומנגב אותה על מכנסי השינה הקרועים מעט שלי.
"אני לא יודעת איך אסתכל לאנשים בפרצוף" – היא מתלוננת – "תראה לאיזה
מקומות אתה מביא אותי. אני האמנתי בך. חשבתי שתנהל את החיים שלנו טוב
יותר. חשבתי שיחד נוכל על כל העולם."
"זה לא הולך ככה" – אני מתקן אותה בעדינות – "אם נהיה יחד נוכל לכל העולם,
אבל ממך אני מבין שאם לא נוכל לכל העולם לא נהיה יחד. זה לא בסדר. לא
התחייבתי לך לנצח את כולם, תמיד. אפילו לא ידעתי שזו דרישה שלך עד הרגע
הזה."
"זו לא דרישה" – היא מתנגבת – "זו ציפייה" – רגל בהטית על דופן האמבט,
המגבת עולה בה ויורדת – "אל תתחמק ואל תפיל עליי את התיק. אם אוהבים, לא
מהמרים בכל החיים שלנו. מה אעשה עכשיו אם תכנס לכלא לתקופה ממושכת ? אני
לא מבטיחה שאני אוכל להמתין לך. אתה מבין מה יקרה ? אני אפרד ממך בגלל
שאני לא יכולה בלעדיך, היה עליך לקחת את זה בחשבון."
"לקחתי בחשבון רק שלא ניפרד לעולם" – אני מגיב בשקט.
היא מושכת בכתפיה : "אצלי, כל יום זה הערכה מחדש. כל יום אני קמה בבוקר
ושואלת : האם מתאים לי להמשיך, האם אני מרגישה טוב במערכת היחסים הזו, עם
הגבר הזה. לפעמים התשובה היא לא – ואם היא תמשיך להיות שלילית זמן ממושך,
זה סימן לקום ולעזוב, לא ?"
"כן"
"הבעייה שלך שאתה לא רומנטי" – היא מושחת אודם חיוור בתנועות מרפרפות על
שפתיים גדושות – "אני לא מרגישה איתך כמו עם גבר, לפעמים כמו עם ילד,
לפעמים כמו עם אח בוגר, לפעמים כמו עם אבא" – היא מחייכת – "אבל זה דווקא
מגרה אותי"
"מה הקשר בין זה לבין המשפט ? מצאת תירוץ לפתוח במלחמה בכל החזיתות ? זה
הזמן ?" – אני לא כועס. אני אומר את המילים כאילו אני מקריא טקסט באודישן.
"אף פעם לא הזמן" – היא מנפנפת בידה הפנוייה האחת בחוסר סבלנות, כמו
שמשקיטים כלב הנובח שלא לצורך. ביד השנייה היא משרטטת קו כחול על הקצוות
האפורים של העפעפיים שלה.
"עכשיו ודאי שלא" – אני מתעקש, מפנה אליה גב ויוצא מהמקלחת. אני יורד
במדרגות בדילוגים, פותח את התיבה המיוחדת שלי לעיתונים ובדרך חזרה מעיין
בכותרות. גם בעיתון הזה אני מככב. אראה לה את זה כשאגיע.
נעמי אוכלת דברי מאפה קטנים מתוך צלחת עמוקה ומביטה בי בשאלה.
"יש" – אני אומר, כמעט בגאווה.
"אני שונאת אותך שאתה טיפש כזה" – היא מסננת בארסיות – "לשמוח שהשם שלך
בעיתון בהקשרים כאלה ! אתה לא נורמלי."
"מה יש לי בחיים חוץ מזה ?" – אני מנסה שזה יישמע כמו בדיחה אבל לא מצליח.
"יש לך אותי" – היא מזדעקת – "יש לך אותנו ואתה כל הזמן מהמר ומסכן את זה.
איך אני יכולה לחשוב על עתיד איתך ?"
"יש לי אותך ?" – אני שואל ברמת חצי גבה – "יש לי אותנו? את בטוחה ?"
"לא אם תמשיך לזלזל בזה, לראות בזה משהו מובן מאליו, כמו אחת מאלפי הקלטות
באוסף שלך"
"כשהיחסים טובים, ככה זה צריך להיות, מובן מאליו, תמיד שם" – אני צולף בה.
"אתה צריך לחזר אחריי, צריך להאכיל את היחסים" – היא אדומה בפנים והגרוגרת
שלה עולה ויורדת כאילו היא בולעת כעס פיסי.
"אני עושה מה שאני יכול" – אני מנסה להפיס את דעתה אבל זה יוצא כמו התרסה.
"זה לא מספיק" – היא מתחננת אליי, אבל עברנו כבר את נקודת האל-חזור :
"מפני שבעולם שלי, יחסים זה רק דבר אחד, יש עוד הרבה וכולם זכאים לתשומת
לב"
היא מרכינה ראש וממוללת פירור זעיר בין אצבעותיה :
"אתה באמת מרושע" – היא לוחשת – "ממש כמו שכתוב בעיתון".
עוצר
Otser (Curfew)
הוא צעיר, אבל בעיניים של צעיר ממנו,הוא נראה מבוגר מאוד.
היו לו משקפיים עגולים (כשעוד לא היו סימן היכר) ויד לבנה ועדינה שבה כתב
את מה שסיפרתי לו. כשסיימתי לספר, נשען לאחור ואמר שאני אמיץ ושהוא מודה
לי. אני רק חשבתי ששוב אהיה במרכז הענינים ואיך התקשורת תסקר את המשפט.
הוא נתן לי את שמו ואת מספר הטלפון שלו בפרקליטות הצבאית ואמר שאתקשר אליו
אם יאיימו עליי, או אם אזדקק למשהו. לא הבנתי למה אני עשוי להזדקק, אבל
הנהנתי בארשת של קושר קשר וטמנתי את הפתק בכיס הדגמ"ח. כשביקשתי לאסוף
מהשולחן את פיסות הנייר הממורטטות שהבאתי אתי, הוא הניח יד לחה על היד שלי
והסיר אותה מהשולחן בעדינות. "זה חומר ראיות" - אמר ורק אז הבנתי ששוב
הסתבכתי.
חודשיים קודם לכן התגייסתי לצבא. הייתי שמן, לבן וממושקף. אבל כבר כתבתי
בעיתון מקומי וכבר הכרתי כמה אנשים מפורסמים. בעיירה שלנו כיכבתי כקריין
באירועים חגיגיים. זו היתה תחושה משכרת, להיות במרכז הענינים.
לא היו לי תוכניות מפורטות כיצד להתפרסם. ידעתי רק שאזהה הזדמנויות כשאראה
אותן ושלא ארפה מהן. וכך היה.
בלילה אחד, בטירונות הלא קרבית שלי, העירו אותנו משנתנו. קצינים אדומי
עיניים הצמידו תגים של יחידה קרבית לכתפינו ואמרו לנו לטפס למשאיות פעורות
אחוריים, עם כל הציוד שלנו. המתנו שם, על מושבי עץ מלווחים ומחורצים,
שדורות של חיילים חרטו בהם שמות. נשבה רוח שהקפיאה בנו כל מחשבה וכל רצון.
בין רגלינו נחו ארגזי ביסקוויטים ושימורי בשר וסכו"מים שקשקו בעליזות שלא
במקומה. הזמן עבר ויריעת לילה מכוכבת הוסטה וחשפה שמש, שדיממה בין הרים
שקטים, חורשי רעה. מדי פעם עבר רועה עם עדר של כבשים מדנדנות, או שענף של
עץ זית היכה בברזנט המצולק של המשאית.
עצרנו ליד מבנה מאבנים ירושלמיות. משאיות באו ופרקו בחצר חיילים וחיילים
עלו על משאיות אחרות והפליגו בהן משם. מכשירי קשר צרצרו בחשיבות בג'יפים
ריקים ופקידים ופקידות עמוסים בתיקי ניירת נבלעו בכניסתו האפלה של המבנה.
דגל התכנס אל עצמו וסירב להתנופף מגג הבית. מחלונות מוארכים נשקפה ציה
משרדית מוכרת, מנומרת בגבות משורבטים של קלסרים. ניאון חיוורייני הקפיא את
התמונה הראדשונית הזו בדמיוני.
ירדנו מהמשאית לא מורגלים, בהיסוס. כשגבי מופנה אל החוץ ופניי לאפלה
במשאית, גיששתי ברגליי אחר שלב בסולם מתכת זעיר שלא הגיע עד הקרקע. מישהו
משך אותי, בנחרה של חוסר סבלנות ואני טבלתי בחצץ ובבוץ. אחריי הטילו את
תרמיל הברזנט הענק, שבו ארזתי יותר ספרים וכלי כתיבה מאשר בגדים. באחד
הג'יפים הדליק מישהו את הרדיו ושיר פופולרי הסתלסל. נדחסנו אל אולם גדול
ובו ישבנו, כפופים, כמו בתמונות של שבויים בימיה הראשונים של מלחמה אבודה.
מישהו הביא מיחם ובו משקעי קפה שחור, מישהו כיוון רדיו טרנזיסטור לקלוט
מוזיקה ערבית. אחדים פרשו שקי שינה, או שמיכה צבאית מצמר ונרדמו עליהן
בתנוחות עובריות.
אני חשבתי על ההשפלה שבחצץ ושזו בעצם הרפתקה שאני חייב לתעד. כך ניחמתי את
עצמי באמירה שכל מה שקורה לי הוא חומר גלם ולכן חשוב. בלי להודות בכך,
ביני לבין עצמי, הבנתי, כבר אז, שחיי יהיו היצירה היחידה שלי. הייתי מוכשר
לכל ברמה בינונית, אך טיפחתי פנטסיות שגבלו במחלה. "אני הבמאי של הסרט
שהוא חיי" - אמרתי לעצמי - "החיים אינם אלא סרט קולנוע. לחיות נכון זה
לביים אותם בהתלהבות ובתנופה ובלי חשש, ליצור סרט מרתק".
בעיניים של במאי הבטתי בקצין הבכיר שנכנס לחדר ושלכבודו - ובקריאת "הקשב"
- הזדקפנו לדום מתוח. הוא הורה לנו לשבת ופרש מפה גלולה על הקיר שמאחוריו.
במקל עץ מחודד הצביע : "כאן אתם" - וראשינו נמתחו, באי אמון, לראות את
הקסם. "כאן הם" - ירק את המילים. גילינו שיש לנו תפקיד והוא לשמור על סדר
ומשמעת ולשבור לכל מי שצריך את כל העצמות. יש לנו גיבוי מלמעלה, "מהכי
למעלה" - סיים בחצי קריצה ובחצי גיחוך. החזה שלו נמתח כשרמז כך שיש לו
מהלכים בהכי למעלה. היינו הקהל הלא נכון, אבל ידעתי שעדיף קהל כלשהו על
העדר קהל.
בחוץ המתינו אפסנאים גסי חיטובים והטילו בנו אלות מעץ ונשק משומן. חתמנו
על טופס מרוכז וחגרנו את חגור הקרב. ידענו רק שהאוייב זה "הם" , אפילו לא
מדוע. נשיא אמריקני שהה אז בביקור והיה חשש ל-"הפרות סדר", כפי שכינו את
המהומות של פעם.
כבר היה בוקר שדימם אל הרים מסולעים ובין טראסות מעובדות ומגודרות,
כשהגענו אל עמדת פיקוד קדמית. בבית שהוחרם, ישבו חיילים בכריעת צפרדע,
אחוריהם נוגעים וניתזים מעקביהם. הם טבלו פרוסות לחם עבות במיוחד בקופסת
שימורים מהבילה ודחסו אותן לפיות פעורים באצבעות נקניקיות ומשומנות. אחד
מהם קם בחוסר רצון בולט וכיוון אותנו אל חדר גבה תקרה. "שימו את הדברים
שלכם כאן" - אמר - "עוד מעט תצאו לסיבוב ראשון". אחר כך אמד אותנו בעיון
והצביע עליי ועל עוד מישהו : "אתה ואתה".
רק כשהלכנו אחריו ראיתי שזה שי. נולדנו וגדלנו יחד. נחשבנו ל-"גאונים"
ובינינו ובין הורינו שררה תחרות כלל לא סמויה. הוא היה רזה, ממושקף, בעל
אצבעות ארכניות ונשא חתימת שפם תמידית. אמרתי "שי" בהפתעה והוא אמר
"שמואל" בשמחה ושנינו הבטנו בסמל השחום והשמן שהוביל בראש.
יצאנו אל מרפסת שנפתחה אל כפר מתנמנם בשמש בוקר. הסמל תקע יד שחורת
ציפורניים בנוף ואמר : "חלחול", כאילו בצלילים האלה אמר הכל. כשראה אותנו
תוהים, נאנק. "כפר של פורעים" - היה לו קול צייצני כשהתרגז והניגוד בין
הקול הזה לפיזיות האפלה שלו היה מאיים - "בעוצר משקיעה ועד זריחה, מעלות
החמה ועד צאת הנשמה. אף אחד לא יוצא מהבתים. מי שיוצא - ללמד אותו לקח" -
הוא הניף אלה דמיונית וניפץ אותה על מפר עוצר מדומה - "ללמד אותו לקח ואחר
כך להביא אותו לכאן, לארוחה" - הוא חשף שיניים צחורות בגיחוך ששטף גם את
עיניו. לפתע הרצין : "הפרה ראשונה - שוברים את כל החלונות בבית של
העבריין. הפרה שנייה - כל המשפחה בביקור חולים אצלנו". פתאום הוסיף, שלא
לצורך : "יש להם חתיכות לא רעות, שם" ונעלם. מהפתח זעקה דמותו, נבלעת
בצללים : "למה אתם מחכים ? תרדו כבר" וככה עפנו לו מהעיניים.
בצבא התאמנו רק בשני סוגי רובים וגם אלו היו אימונים מוגבלים מאוד. עכשיו
כיתפתי רובה ארוך ממידותיי שהטלטל ונקש באבנים. ירדנו בשביל צר מאוד
שהתפתל עד אל בתי האבן הקיצוניים. חצינו ערוגות של גידולים חקלאיים קשורים
בחוטים אל סמוכות. לא אמרנו מילה, שי ואני. היינו שרויים בצלילות הדעת
הבאה משכרון של עייפות. בחצר אחד הבתים, עמד תושב מקומי והביט בנו ברחמים.
הוא סלסל קצה של שפם לחיים וחשבתי שאולי הוא מאותת למישהו ואחר כך חשבתי
שאני בטח לא שפוי. כשעברנו ליד הגדר שלו, הוא בירך אותנו לשלום בקול גדול.
שי, שלמד ערבית , החזיר לו ברכה ובאותה הנשימה הורה לו להכנס הביתה. הערבי
נד בראשו לשלילה והצביע השמיימה. שי פרץ בשטף של ערבית 6 יחידות נרגשת
והערבי נתחב לתוך דבריו, סמוק ומתנשם. גם שי האדים. הוא לא היה אדם רגוע
במיוחד, שי. היו לו טיקים בפנים והאצבעות שלו התפתלו כנחשים לבנים וזעירים
כשהתרכז.
שי פנה מעם הערבי ואמר לי : "הוא מסרב להכנס הביתה ואני לא בטוח שזו הפרה
של העוצר, אבל רק על החוצפה שלו, על זה שהוא מתווכח עם חייל ישראלי, מגיע
לו שנשבור לו כמה חלונות". הנשימה של שי כבר היתה קצרה מאוד כי הוא סבל
מאסתמה. פחדתי שיקרה לו משהו, אז הלכתי אחריו בשביל מאבני מרצפת שבורות,
שהתגבה עד לבית. הערבי חסם בגופו את הדלת. שי ואני הקפנו את הבית וניפצנו
באלות שלנו חלון. הזגוגית רק נסדקה וסירבה להתנפץ. שי תלש בזעם וילון
מלמלה לבן שכיסה על החלון ושב והיכה בפראות בזגוגית. אז הבחנו שנינו בנערה
ששכבה במיטה, עירומה והביטה בנו בעיניים קרועות. היה לה חזה לבן וכבד,
מרושת ורידים ירוקים והפטמות שלה הזדקפו מפחד ומקור. היא היתה באמצע כתיבה
של משהו והיד שלה היתה מונפת באוויר ואחזה בעט. שי הביט בה והיא השפילה
מבט וכיסתה את עצמה בתנועה עוויתית ואז הוא הסתובב וירד בשביל ואני שוב
השתרכתי אחריו.
שי אמר : "אני מצטער" ולא אליי דיבר. עברנו מאות מטרים ושי אמר : "אסור
שזה יקרה לנו עוד פעם, צלם אנוש וכל זה".
הנהנתי, אבל לא אמרתי מילה ושי המשיך : "אני מציע שלא נספר על זה למפקד"
ואני עניתי שזה לא אפשרי, אנחנו חייבים לדווח על כל תקרית, אבל נוכל לא
לנפח את הענין. בשארית הדרך, שי שתק והוא התמיד בשתיקתו גם כשדיווחתי לסמל
על מה שקרה. הסמל האזין לי בפנים הולכים ומתקדרים ובעיניים שפרצו בלבן
ובאדום מארובותיהן. בסוף נבח : "תביאו את כולם לכאן, את כל המשפחה", הפנה
אלינו עורף פרי ונעלם.
שי אמר בנביבות : "למה הוא התכוון" ואני לא עניתי. שי : "הולך להיות פה
בלאגן. מוכרחים לתעד הכל".
הסכמנו שאסור לנו לכתוב בעברית. ידענו שאם נתפס ... זה היה מקום מבודד
ואנחנו היינו מאוד שונים מהם.
סיפרתי לשי שלימדתי עולים מגרוזיה לקרוא ולכתוב בעברית. בתמורה לימדו אותי
אותיות קיריליות. אלמד אותו לכתוב קירילית ובאותיות האלה נכתוב מילים
עבריות. שי שלף יומן קטן בכריכה שחורה ואני כתבתי בו באותיות עכבישיות את
התאריך ואת מה שאירע באותו הבוקר.
ברשמיות סגר שי את היומן, השחיל אותו בכריכת פלסטיק מחורצת וטמן אותו בכיס
בחולצת מדים רפויה, גדולה עליו בכמה מידות. ככה, כשאני מתאפק שלא לצחוק
ושי נפוח מתחושת שליחות, ירדנו בשביל, בין כבשים מדנדנות, אל שקיעה כתומה.
הערבי עמד בפתח הבית והמתין, כאילו ציפה לנו ואולי, אכן, ציפה לנו. שי אמר
לו כמה דברים, כמעט בחביבות והערבי עמס על גבו בנכונות תרמיל קטן. אז
הוסיף שי משהו והערבי שמט את התרמיל מעל גבו. בהלה לבנה פשתה בפניו.
הוא ירה בשי צרור משפטים, שחלקם תחינה והפצרה וחלקם קשיחות של מי שמשוכנע
בצדקתו. אבל שי משך בכתפיו ופשט ידיים גרומות לצדדים. הערבי נכנס לביתו
וטרק אחריו דלת עץ ירוקה וחורקת. שי הביט בה כמהופנט.
כעבור מספר דקות נפתחה הדלת וממנה הגיח הערבי, שחוח, בגלבייה לבנה, פשוטה.
אחריו הופיעו אשתו והבת, מושפלת מבט, נמנעת מעיניו של שי. שי פנה אל הערבי
ושאל משהו וזה ענה בשלילה. בקול חמור הזהיר אותו שי והערבי התעקש. שי
ויתר, סידר אותנו בשיירה קטנה, אני בסוף וטיפסנו אל המבנה בראש גבעה קטנה,
בקצה השביל.
שם, בפתח המבנה, רגליו פשוקות, ידיו נתמכות במותניו ופרקיהן מלבינים בזעם
- עמד הסמל ורשף בעיניו לעבר הערבי. כשהגענו עד אליו, התעלם מאיתנו, ניגש
אל הערבי בשתי פסיעות ובקול שקט אמר לו : "כלב". דוקא השליטה המופגנת
בעוצמת הקול היא שהחדירה איום בקללה השגרתית הזו. אפילו הערבי נרעד.
בקולניות מודגשת אגר המפקד רוק סמיך בפיו, ערבל אותו והטיחו בפניו של
הערבי בסילון מצהיב. הרוק ניגר ממצחו אל תוך עיניו והערבי הרים את ידו
לקנח את המסה הצורבת. התנועה הזו הקטנה חוללה במפקד שינוי מופלג. הוא
התנער וגבה וניפח את חזהו. מהנדן שלמותניו שלף אלת עץ ממורקת, הניף אותה
באיטיות והנחית אותה, בעוצמה ממוקדת, על זרועו של הערבי.זו התנפצה בנקישה.
הערבי ייבב וחדל באחת.
אשתו ובתו הביטו במחזה, קפואות. אנחנו היינו לניצבים ואפילו הבמאי, המפקד,
נראה אבוד לרגע. שי העיף בי מבט גדוש משמעות ("אתה זוכר ? אתה מתעד ?").
המפקד אמר : "תכניסו אותם לחדר האוכל במבמנה ושאחד מכם יישאר לשמור עליהם
עד שאני מגיע".
ידו של הערבי נתלתה מכתפו בזווית מוזרה ושי שאל את המפקד מה לעשות. זה נחר
לעברו, אמר שישלח את החובש ונעלם.
לא נפרדתי משי. בחדר האוכל המתנו שעות, עומדים כולנו, עד שהגיע בחור דק
גזרה, משופם וחובש כיפה לבחון את זרועו של הערבי. הוא צקצק בלשונו בהומור,
משך בזרוע בחוזקה וקיבע אותה - והכל בתנועה אחת. הערבי צרח והזיע זיעה
לבנונית, כמו חלב. הצרחה שלו הדהדה בכל המבנה ושבה אלינו מותשת ומעוותת.
אשתו קרסה אל ספסל מאורך וטמנה את פניה בין שתי כפות ידיים ארוזות בעור
קמוט. בתו פיסלה מתוך הכאב והאימה תנוחה של הקשבה למשהו שמעבר, עיניבה
רחוקות.
החובש הלך וכולנו התיישבנו, כמו על פי אות. שי שלף מכיסו את היומן הקטן
שלנו ואני רשמתי : "המפקד שבר יד באלה. טיפול רפואי רק לאחר שעות." בלי
שהסכמנו מראש, חתמנו שנינו ליד הרישום ושי שב וטמן את הפנקס בכיסו. המפקד
נכנס לחדר האוכל ושאג על כולנו לעמוד. כך עשינו. הוא התקרב אל הערבי ונעץ
בחזהו אצבע בשרנית. אחר כך קירב את פניו אל פני הערבי, עין בעין, אישון
באישון, עד שהערבי דמע ועפעף. למראה הזה סטר לו הסמל ופנה לשי : "תרגם לו
כל מה שאני אומר". הפוגה. "כשאני פונה אליך, קוסי, תענה בכן, המפקד". "כן,
המפקד" - הדהד שי.
"תגיד לו לעמוד על רגל אחת". שי אמר משהו שלא הבנו ובדרך קסם התרוממה רגלו
של הערבי באוויר ונותרה שם, גרובת גרב בלויה ונתונה בנעל מחוררת ונוטפת
צואת פרות. המפקד נתן בו מבט של בחילה וסטר לו שנית.
זו היתה סטירה אגבית, יותר סמל של סטירה מאשר הדבר האמיתי. באגביות הזו
היתה טמונה השפלה גדולה. לרגע נראה הערבי כאילו הוא עומד להגיב ועיניו של
המפקד ניצתו בציפייה תאוותנית, אבל הערבי דעך שוב והמפקד סטה ממנו בשאט
נפש. לשי : "תגיד לו לצטט פסוקים מהקוראן, להתפלל".
"המפקד ..." - החל שי אבל זה נתן בו מבט מצמית, בוער באש שחורה ושי תרגם.
סנטרו של העקרבי רטט ובתו בכתה באלם, בלי לקנח את הדמעות, חוטים
שקופים-כסופים נמתחים מאפה.
בקול דק החל הערבי לצטט מן הקוראן בערבית נמלצת, מתנגנת. הוא עצם את
עיניוו והבליט זיפי זקן בן יום בהטייה עיקשת של כל פניו אל מקור האור
הקלוש שבתקרת החדר. הפסוקים נתמלטו מפיו תכופים, דחוסים, גרוניים. הוא לא
סלסל בהם. הוא נשמע כאילו הוא טובע ונאבק לנשום. גם כשהמפקד צרח "מספיק"
הוא לא חדל. להיפך, קולו הלך והתגבר, הדהד והשתבר בחדר האוכל המכוער, עד
שהמפקד סב על עקביו בזעם ויצא.
דממה שבירה השתררה ושי התנודד מרגל אל רגל במבוכה. הערבי הגניב אליו מבט
ושב והשפיל אל הרצפה. הבת ישבה ליד אימה, ידיה חובקות את כתפי האם,
העטויות רדיד סרוג, עב לולאות. אל המתווה הזה של אור וצל פלש המפקד, מלווה
בשני טוראים גסים. הדלת התנודדה על ציריה מעוצמת הדיפתה ושני החיילים אחזו
בבתי שחיו של הערבי וגררו אותו, הולך ומחצה ונשרך למחצה, אל מחוץ לחדר.
נאקה פצועה נתמלטה מן האם וגופה נשבר על ציר והתקפל לשניים. הבת הרימה
פנים שטופי דמע ונעצה במפקד מבט ממרה. בקרב המבטים הזה הפסיד המפקד ונסוג
אחר טרפו אל החדר השני. "סלקו אותם מפה" - צרח בקול דקיק וצעדיו הכבדים
נמוגו במסדרון.
שי ליווה את שתי הנשים עד לפתח הבנין והן ירדו בשביל, מביטות לאחור מדי
פעם.
שי הושיט לי את הפנקס בלי אומר ואני כתבתי בו ואז שבנו אל המפקדה פנימה.
חייל צהוב עור ומחוטט פנים חסם בפנינו את הכניסה. הוא לא אמר דבר, רק הציב
מולנו גוף שמן ושעיר ומיוזע.
"אסור להכנס" - אמר כשראה שאנחנו מתעקשים - "המפקד אמר".
"מה הוא אמר ?" - חיקה שי כעס - "לא להכניס חיילים ישראלים, שהביאו את
הערבוש שבפנים ?"
החייל היסס והביט בנו בחשד, אך הצטודד למחצה והניח לנו לחלוף על פניו
ולהכנס לחדר גדוש עשן.
המפקד ישב על אחד הספסלים בתנוחה של רכיבה, פשוק רגליים וגופו מוטה קדימה.
מאחוריו ישבו כל שאר החיילים, מגחכים, שורקים וצועקים. על השולחן, רגליו
משוכלות, ישב הערבי, עיניו דחוקות למעלה, חושפות את לובנן, גרונו משורג
גידים דמויי כבלים ופיו גדוש מחית כתומה. מדי פעם גחן אליו אחד החיילים
ודחס את המחית בכוח אל גרונו בכף גדולה. אחר דלה מנה נוספת מפחית ריבה
כבירת ממדים ודחס גם אותה אל הקרע המדמם שהיה פי הערבי. זרזיפים שחורים
ניקוו בקצות פיו ואפו של הערבי, מתערבים בריבה שהקשיחה באוויר החדר.
"אכול !" - צווח המפקד בפאלסטו - "אכול, או שאהרוג אותך". הערבי חיקה
תנועה או שתיים של לעיסה וחדל. המפקד חבט בבטנו באלה והערבי קרס והקיא את
בלעו בחיק המפקד.
שתיקה השתררה ואפילו החיילים נראו מפוחדים. המפקד הביט, לא מאמין, בריבה
המעוכלת למחצה, המעורבת בדם ורוק, שניגרה על מדיו וניקוותה סביב למבושיו.
בחילה עיוותה את פניו למסכה זועמת. לפתע זינק ממקומו והשכיב את הערבי על
השולחן, דוחק בשתי כתפיו. אחר כך נטל מלוא החופניים ריבה בשתי ידיו ודחס
אתה לנחיריו של הערבי ואל פיו ושוב ועוד מנה, בידיו ובכף, דוחק את
אצבעותיו אל הנחיריים הקרועים, אל השפתיים המרוטשות.
הערבי נאבק לנשום פעמים מספר, חזהו התנפח והלך ולפתע חדל.
עכשיו קפאו הזמן והחלל. המפקד רכן מעל הערבי כאומר להנשימו. באצבעות גסות
תלש פיסות ריבה קרושה מתוך גרונו של הערבי ומנחיריו וסטר לו, אבל הערבי
כבר לא הגיב. המפקד אחז בכתפיו ובצווארו וטלטל אותו כטלטל בובת סמרטוטים.
נדרשו שניים מהחסונים שבחיילים כדי לנתק אותו מעם גופת הערבי ולהושיב אותו
בפינת החדר, צפוד ורוטט לחילופין. הוא נעץ מבט מת בנקודה רחוקה, גופו זקוף
וידיו התוו תנועות מתוך מחזה פנימי.