שטמנתי לעצמי בפיקחותי. לא ראית סתירה בקביעות האלה. אם אני פיקח - כיצד
טמנתי לעצמי מלכודות ? אם יש לי כאריזמה אינטלקטואלית - כיצד כשלה במקום
שבו אין דבר משכנע יותר מכאריזמה כזו ?
לא הבנת אותי. אני באתי לבית המשפט להיענש. מצד אחד האמנתי באופן מאגי
בכוח הבלתי מוגבל של השפה לשנות את המציאות, את מה שהייתה (החטא) ואת מה
שתהיה (עונשו). מצד שני, כמו קפקא, האמנתי באשמתי הבסיסית, לא אשמה הקשורה
לאירוע או למעשה כזה או אחר – אלא אשמה הנובעת מהקיום שלי עצמו. בהעדרו של
משפט אמיתי, קפקא ניהל משפט פנימי והפך אותו – את התמשכותו, את
שרירותיותו, את חוסר נגישותו של החוק – לעונש.
אני – ארצי ומעשי יותר מקפקא – הבאתי עליי אותך ואת המשפט ולא הייתה לי
כוונה להרפות מהפרס הזה. מניעים פסיכולוגיים דקים כאלה היו מעבר להבנתך.
לעיתים כה קרובות הפגנת השתוממות : למה אני מושך את ההליכים שלא לצורך ?
למה איני מודה מייד באשמה, אם כבר הודיתי בעובדות ? למה אני הופך אותך
לאויב שלי, יוצר בך אנטגוניזם על ידי הפגנת העליונות שלי, כשאני חולק עליך
בפומבי ומתקן אותך בלי הפסקה ?
בהדרגה איבדת את היכולת להקשיב לצד של ההגנה. בכך מילאת באופן מושלם את
התפקיד שהטלתי עליך : הורה קפריזי, לא צודק, מסוכן וצבוע. מי שמעמיד פנים
שהוא עושה משפט ולמעשה עושה משפח. ככל שהפכת לחסר מנוח, נע על המושב שלך
בהפגנתיות, לעיתים אוטם את אוזניך ותמיד מכווץ את פניך בייאוש מופגן – ככל
שהרבית לנזוף בנו על בזבוז זמנו של בית המשפט (שהרי האשמה כבר ברורה
וידועה לכל, ודאי לנו, ודאי לך) – כך גברה התלות שלי בך. רציתי עוד,
מזוכיזם משפטי שפרץ מתוכי אחרי שנים של ציפייה. אני זוכר את השלווה הקפואה
והדמומה שאפפה אותי כשהקצרנית הראתה לנו בטעות את פסק הדין שהדפסת במחשב
שלך עוד בטרם החלו עדי ההגנה להישמע. רק חוסר צדק יכול לאזן אי צדק ורק
כעס מוצדק שקול לזעם צודק.
שקלתי לכתוב מכתב לעיתונות ולספר לה שאני נוכל ופושע. אבל ידעתי, שיראו
בכך עוד מעשה של תמהוני, משהו לא מזיק, אפילו משעשע, במיוחד בחום
הארצישראלי. לא ! היציאה שלי מהבמה – כמו הכניסה אליה – חייבת להיות
גרנדיוזית ומאושרת על ידי מבקר אובייקטיבי. מישהו כמוך – מצויד בכל הסמכות
ולכאורה בכל הכישורים – חייב לומר עליי שאני מרושע וראוי לעונש. העובדה
שאתה כל כך מוגבל רק תרמה לאפקט הכללי של תדהמה, רתיעה וסלידה שהפגנת בפסק
הדין שלך. אתה ייצגת את האדם הפשוט שנתקל במישהו כמוני, חיזר מכוכב לכת
אחר ורחוק, שסלעיו הם רשע מזוכך וממוצק. נסוגת לאחור באינסטינקטיביות.
מה שלא הבנת זה שאתה כלי בידיי, חלק מתסריט שנכתב לפני הרבה שנים. שלא כמו
קפקא, לא אני נזקקתי לגישה לחוק – החוק נזקק לגישה אליי. שלא כמו קפקא,
אני, שומר הסף, פתחתי את השער. פתחתי אותו לך ולתביעה ומאוחר יותר לשירות
בתי הסוהר כי אתם ייצגתם את העונש האולטימטיבי לאשמה האולטימטיבית שבה
נשאתי.
בדרך הטבע, התנגחנו הרבה. הרגשת מאויים. הייתי צעיר ממך, חכם ממך, שחצן
ולא נראיתי כמי ששורה עליו אימת הדין. להפך, שרתה עליי חדוות הדין. לאדם
כמוני, גזר הדין היה אקט של שחרור. הכלא אינו אלא ביטוי חיצוני, מובנה,
ממושטר, לתהליך שממאיר בפנים. נאשם כמוני מרצה עונש מאסר שנים לפני
שהגדרות סוגרות עליו. המולת הכלא משקיטים את הסאון הפנימי המתמיד. איומי
הכלא מגוחכים בהשוואה למשאלת המוות התמידית.
אין משפט מונוטוני כמו שאין חיים מונוטוניים. תמיד יש עד שנוגע ללב, נאשם
שזועק לחפותו, שופט שנרדם באמצע עדות מכרעת, קצרנית שמדפיסה בשגיאות כתיב,
או מסלפת את הנאמר. אז נכמרים לבבות, נפכרות ידיים, נמחות דמעות, מתרחבים
אישונים ונחיריים וריח הציד עולה באולם כמו אד דק מספסלי הקהל. במשפט שלנו
– שנמשך בניהולך כ15- חודשים, אם לא מונים גם את חודשי הפגרה - לא חסרו
רגעים כאלה.
אתה ודאי זוכר את העד יו"ד שנסחף – בתארו כיצד רימינו אותו וניקינו אותו
מכספו שירש – לבכי מר ולשפה מליצית תנ"כית. כאילו לא היה בשפת היום יום די
כדי לתאר את מה שעבר עליו במחיצתנו. אתה זוכר את עי"ן, שעלה אל הדוכן
מדוד, שקול, הוגן ותיאר במילים קרות וחותכות את חורבנו ההדרגתי. אם שכחת
את שני אלה, אולי אתה זוכר את שי"ן, האירוני, המכה על טיפשותו, המתוודה
במבול פרטים אינטימיים מביכים על דוכן העדים. ליו"ד התרת לשבת ולשי"ן הצעת
כוס מים ואת עדותו של עי"ן הפסקת באמצע, כי לא יכולת לשאת יותר.
כל כך התרגשת עד שחקרת את העדים בעצמך, מתעלם ממחאות התביעה וההגנה גם
יחד. לא חדלת לגלגל בפיך את הסכומים שהעדים וגם אנחנו נקבנו בהם. כל הזמן
השווית – בפרהסיה – בין משכורתך למה שהעדים הפסידו ובין עלות אחזקת אביך
בבית אבות (שלא יכולת להרשות לעצמך) לבין הרווחים שעשינו אנחנו, הנאשמים,
ביממת מסחר אחת, על גבם של העדים. הפער הזה הציק לך, בעיניך זו בדיוק
הייתה שאלת הצדק המכרעת במשפט הזה. לא מי גנב ממי ואפילו לא כיצד. מה
שנראה לך בלתי נתפס זה הקיטוב בין מי שיש להם למי שאין להם.
אולי לכן חתרת כל הזמן לכמת את הנזקים, את הרווחים, את מחזורי המסחר, את
הכספים – הרבה מעבר לנדרש במשפט המסוים הזה. ניתנה לך גישה לעולם הכסף
הגדול ואתה התפלשת בסכומים האלה כמו ילד בפעם הראשונה שלו בארגז החול.
בהדרגה, המשפט הפך לאינטימי ולחודרני יותר ויותר. כשעוסקים במניעים
האנושיים הבסיסיים – תאוות בצע, חרדה, חיפוש אחר אהבה, מזויפת ככל שתהיה –
אי אפשר להימנע מזה. שיחקת את מי שנרתע מלפגוע ברגשות, מי שחרד שלא לחדור
לקודשים פרטיים, מי שנזהר להבדיל בין קודש לחול ובין טפל ועיקר. אבל באמת
נהנית הנאה מציצנית. ככלות הכל, זה הוא עולם שזר לך ולמרבית בני האדם.
עולם מקודד שהצפנים שלו, רזי דרזין, ידועים רק למעטים. היית כמו אסטרונאוט
שמגלה חיים בכוכב לכת לא רחוק. כמוהו, ידעת שעליך לחזור במהרה, שמלאי
החמצן שלך אוזל, שהחיים כאן עלולים להיות מסוכנים, שלא תבין הרבה למרות כל
המאמצים. כמוהו, ידעת שלא תינתן לך הזדמנות נוספת. לכל אחד יש את 15 דקות
התהילה שלו, אמר מי שאמר ואתה התכוונת לנצל אותן עד דק, למצות ולהאריך
אותן.
לא הייתה כלל שאלה של עימות בין גרסאות. היינו חשודים בעיניך מלכתחילה :
עשירים (במושגים שלך), משכילים, מי שהעולם שייך להם. לא שפטת אותנו – איך
אפשר לדון אנשים לכף חובה על מה שהם ? אנחנו נולדנו לנצל ולעשוק, נועדנו
לרמוס ולסחוט. לא פעלנו מתוך הבנה שמה שאנחנו עושים הוא רע כי היינו מעבר
לרע ולטוב ונטולי כל שיפוט מוסרי. בפסק הדין ציינת, בלי השתאות, שאפילו
פעם אחת לא הבענו חרטה. כשהעד יו"ד בכה, אנחנו צחקנו ואתה פנית אלינו
ובמבט עייף ובלסתות חשוקות סיננת אזהרה. ככה, חשבתי לעצמי, מרסנים חיה
מסוכנת, נחש, למשל.
לעדי ההגנה האזנת בשיממון מופגן ותוך הצצות בלתי פוסקות בשעון המיושן שלך,
מחוגים, לוח ספרות צהוב מזוקן, שרשרת מתכת מוריקה. פעמים איבדת את השליטה
בעצמך ופשוט סיימת את העדות ועודה באיבה. התביעה התמוגגה. נזפת בעורך דין
שלנו על שגזל את זמנו של בית המשפט. נזפת בו כשהגיש תיקונים לפרוטוקול
שבהם ציטט דברים שלך. גערת בו כששיתף איתנו פעולה ורמז שייתכן שדעתך כבר
עשויה עוד בטרם החל המשפט הזה. הכחשת בכל תוקף ולפרוטוקול הכתבת הסברים
לגמרי לא משכנעים. אנחנו ידענו שהמשפט אבוד אבל גם ידענו שאנחנו אשמים ולא
העזנו לבקש לפסול אותך. היינו תלויים ברחמיך (ואני הייתי תלוי בזעמך).
ככה, ישיבה אחרי ישיבה, עד אחרי עד, מסמך אחרי מסמך, פלפול ועוד פלפול,
התנהל המשפט עד לסופו. בישיבה האחרונה לא הגיע אחד העדים שלנו ואנחנו
ויתרנו על העדתו, לפי בקשתך. היינו עייפים וגם אתה נראית מותש, חיוור,
שדוף לחיים, עיניך בולטות החוצה מאחורי משקפי קרן שחורי מסגרת וזגוגיות
שרוטות. קצבת לצדדים זמן להגיש סיכומים.
פסק הדין היה מעשה שעטנז. קצת ניתוחים פסיכולוגיסטיים חובבניים של האישיות
שלי (הנאשמים האחרים כמעט שאינם מככבים בו). קצת ניסיון להבין ולהאיר את
הפרטים הטכניים של מסכת המעשים. קצת חלוקת נטל האשמה. הרבה התנצחות
קדורנית עם טענות שלי, הרבה שמחה לאידי כשאני (לדעתך) טועה. פסק דין
קטנוני ורע לב, משולל כל הבנה של החומר. הצלחתי.
הגשתי לך את הנימוקים להקלה בגזר הדין. הגשתי לך אותם בתיקי מסמכים
מהודרים, מודפסים על נייר משרדי יקר בגרסה האחרונה של מעבד תמלילים
ממוחשב. היה ברור שאיני מבקש רחמים. כשנתתי לך את עותק הנימוקים להקלה
בעונש, הרביתי להתבדח ונראיתי כמי שלחלוטין אינו מעוניין בתוצאות הבקשה.
זה היה עוד תרגיל בבית הספר למשפטים : מה משקלם של נימוקים כאלה בהתחשב
בנסיבות של משפט כזה ? האריתמטיקה של שקלול העונש.
את גזר הדין נתת בסיומו של יום דיונים ארוך בתיקים פליליים אחרים. קראת
במהירות קטעים מפסק הדין ודנת אותנו לשלוש שנות מאסר, מתוכן 18 חודשים
בפועל, בכלא אמיתי, מאחורי גדרות.
תחושת רווחה גדולה. בבת אחת הסתיימו שני המשפטים, החיצוני וזה הפנימי.
הרגשתי קל, כל יכול, בעל עתיד. כמעט עמדתי ממקומי ויצאתי במחול קצר, כמעט
קראתי בשמחה אל מישהו. במקום זה, חייכתי חיוך רחב ואספתי ניירות בענייניות
אל תיק המנהלים שלי. עוד משא ומתן נגמר בכישלון. שוב הייתי חזק בתיאוריה
ודל במעשה. שוב נענשתי, עוררתי שופט שלא היה לו אתי דבר וחצי דבר לשנוא
אותי, נקבע שאני אשם. אישוש חיצוני לכל מה שתמיד הרגשתי בחוש ולא יכולתי
להוכיח. עכשיו זכיתי מן ההפקר : פסק דין שתמיד אוכל לנופף בו. אני מרושע,
אני מסוכן, אני רע, אני ראוי להיענש, רק מחמת הנסיבות אני מקבל עונש כל כך
קל.
הודיתי לך בקול רם – כמו שעשו הפרקליטים – ואתה לטשת בי עיניים. לא היה
בהן תיעוב, רק כעס מעורב בסלידה קלה, כמו למראה גווייה טרייה. אחר כך קמת
ובלי לומר מילה נוספת, הפנית אלינו ואל כל המשפט הזה גב ונכנסת ללשכה שלך.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. היית חלק כל כך אינטגרלי מחיי. נעמי
ואני דשנו בך כל כך הרבה. נעמי חשבה שאתה טיפש ורע, היא כעסה עליך על שאתה
– ומערכת המשפט אתך – גוזלים אותי ממנה. היא כעסה על כל מה שלקח אותי ממנה
ואני לא יכולתי להסתמך על דעתה. היא שפטה אותך כדרך שאתה שפטת אותנו, מתוך
דעה קדומה, מראש, בלי הנחות, בלי שום יכולת להבין. היא אגרה במסירות
ובדקדקנות את כל הטעויות המגוחכות שלך – והיו הרבה כאלה. היא נצמדה
בעלוקתיות אל כל אמרה שלך, אל כל חיווי דעה, אל כל קביעה בלתי הוגנת, או
לא מבוססת – והיו רבות כאלה. היא שנאה אותך ופחדה לשנוא אותך.
אני חשבתי עליך כי חשבתי על עצמי. עניינת אותי כתופעה. ייצגת את החוק, את
הענישה. היית חלק ממני הרבה לפני שהכרתי אותך.
אולי מסיבה זו, היה לי מוזר לערער על פסק הדין שלך. הסכמתי לגמרי עם
מסקנותיך, נהניתי מהזעזוע שחשת, הרגשתי שענשת אותי במידה (כלומר, מעבר
למגיע לי) – הפכת אותי לקורבן, לא יכולתי לבקש יותר מזה. הערעור בבית
המשפט העליון היה רפלקס, עווית משפטית, ניעור כתף, טיק בפנים. לא משהו
שהאמנתי בו. פסק הדין שלך אומץ וזכית למחמאות. שמחתי עבורך. אחרי שנים של
השפלות, זה הגיע לך, לעלות כיתה, לקבוע תקדים, להיות מצוטט. עד כדי כך
הזדהיתי אתך שאני עצמי נעלמתי, התאדיתי, התאיינתי. חוטא, מעניש, בעלי
סמכויות האכיפה והעונש כולם התבלבלו בי.
בכלא לא חשבתי עליך כמעט בכלל. בהדרגה הפכת לדבר מופשט, לסמל של כל מה שלא
מתפקד, של החוק הקפקאי, הלא נגיש, הלא אחיד, הנתון בכל עת לפרשנות. זעם
התחלף בכעס שהפך לדחייה ולבסוף להשלמה שקטה. הדמות שלך הלכה והתרחקה, סדרת
תווים שחומים, מסגרת משקפיים, עיניים עצובות, פה מכווץ. אחר כך אפילו זה
לא. לעיתונות אמרתי שהיית שופט הוגן כי זכרתי את פסק הדין שאני גזרתי על
עצמי באמצעותך. נראה לי שניהלת את המשפט במרץ הראוי, תוך השקעה ניכרת של
משאבים אישיים, תוך השפלות בלתי פוסקות מכל המעורבים. נראה לי שעמדת היטב
בשליחות שלך אל העולם הזר הזה, בין כוכבים, באוקיינוס של מלל סתום ומסמכים
גדושים והטעיות מכוונות ומקריות. נראה לי שחרצת גזר דין נכון מתוך
אינטואיציה משפטית ששאבה מניסיון של עשרות שנים במסדרונות המעופשים,
העבשים של המקום הזה. אז לא יכולתי להתלונן, להפך. גמלתי לך חלקית במחמאות
שלי. השגתי מטרה כפולה : שוב השפלתי אותך. נאשם שמחמיא לשופט, כביכול הוא
עליון עליו, כביכול כשיר לאמוד את הביצועים שלו, מין זן עדיף אינטלקטואלית
שאומד בחיבה ובהערכה את הישגיו של זן נחות ממנו. אך גם הודיתי לך באמת.
רציתי שתדע שאני מעריך את מה שעשית למעני, שאני מודה לך ששלפת אותי,
בכוחות אחרונים, מהמערבולת הקשה שבה הייתי. בכלא פגשתי, בפעם הראשונה, את
עצמי. שם הכרנו, אני ואני. על זה אני חייב לך את עצמי ולא פחות מזה.
כשהשתחררתי, באתי אליך ובידי מכתב תודה. בסוף החלטתי לא למסור לך. לא היית
מבין. היית מאמין שאני מנסה להמעיט אותך בשנית, שזה תעלול זול, גרוע מזה,
משהו מתוחכם, שנשגב מהבנתך לאן הוא מוביל. המצח הצר שלך היה מתקמט מעל
למשקפיים הזולים והיד קמוטת העור שלך הייתה משפשפת צדעיים אפורים. היית
הופך בנייר הזה והופך בו ולא מוצא דבר מלבד ציניות רעה והרי לא זה מה
שהתכוונתי לומר לך.
הגשתי בקשה לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ ואת הערבויות שהתבקשתי להפקיד
עם מאסרי. הפקידה שלך במזכירות הפלילית עלתה אליך ושבה אחרי דקות ספורות.
חתמת על הבקשות שלי בקשת רחבה והוספת כמה מילים לזרז את התהליך. אמרת
לעורך דין שלי בהזדמנות אחרת שלדעתך אני מופלה לרעה על ידי בית המשפט
העליון. נאשם אחר שהורשע על ידך במשפט שלנו זכה לחנינה וגם את הקנס לא
שילם. ביצוע עונשם של שאר הנאשמים עוכב. רק אני נשלחתי לכלא בלי דיחוי,
בלי לשמוע את הערעור שלי. העיתונות חגגה. גם אני חגגתי.
לו יכולתי לתכנן את החורבן שלי ככה בדיוק הוא היה נראה.
הנאשם שי"ן.
מטבחים
Mit'bahim (Kitchens)
בלילה קמתי ובלי שיעול, בלי מחנק, או נשימה כבדה, ירקתי דם. מילאתי את הפה
במים, מבקש לשטוף אותו משרידי הארוחה הסינית של אמש. כשפלטתי אותם לכיור,
יצאו מדממים וזלגו בצמיגות לאורך הדפנות הלבנות. זה קרה רק פעם אחת (כששוב
מילאתי מים ופלטתי, יצאו מפי צלולים). זמן מה עמדתי בחשיכה ואחר כך חזרתי
לישון.
בבוקר, כשקמתי, דבקו כתמים קרושים באריחי החרסינה המתכלים. הסרתי אותם
בקלות במטלית לחה. חלטתי מים ומזגתי קפה מדוד לכוס. בהיתי באדים שהיתמרו
אל הזגוגיות השרוטות של משקפיי.
בצבא, היה לי תרמיל בצבע חום חיוור, מנומר בכתמים שומניים, שרוט, גדוש עד
לתפרים. גררתי אותו בשביל שנאבק במדבר שמסביבו עד לשער המחנה. רב"ט פוזל
הביט באישור הכניסה שלי ושקע בחירגון שקדם למעשה. באצבע עצלה החווה לעבר
בנייני המפקדה שהצהיבו בין שיחים כמושים ושלטים כחולים, מחודדי קצה.
בקורס החובשים, בשעה הזו, התייצבנו למסדר שלנו : יוליאן בעירום מלא, ענקי,
קסדה מדולדלת על ראשו. אני נבחתי פקודות בגרמנית וכולם טפחו בגאווה על
סרטי זרוע מנייר. היתה גאוות יחידה, היו סמלי יחידה, צלבים ונשרים, מצעדים
ומקצבים, מסדרי נוכחות שמיים, חצי שעה לפני הדבר האמיתי. אני הייתי
האידיאולוג, ההיסטוריון, מורה הדרך, האנציקלופדיה. אחרים היו המפקדים,
שיזמו מאבקי כוח והשתתפו בהם. פעם הפשיטו אותי לגמרי ואמרו לתרגל בי מה
שלמדנו בקורס. פעם למדו ממני את מקצב הצעידה ואיך לצייר את הסמל בצורה
הנכונה.
כשנתפסתי, נשפטתי, הודחתי ונשלחתי אל ארץ גזירה, אל גלות קולינארית, אל
המטבח של כנף 10.
המטבח הזה היה ידוע לשמצה : אי השדים של הצבא, יחידה שבה רוכזו כל הנפלטים
והמסוכנים והעבריינים הכוחניים מכל המסגרות. במדבר, לא רחוק מהים, סמוך
למכתש התרסקות של איזה מטאוריט - בתפאורה ההזויה הזו קנינו מצרכים, ערכנו
חשבונות, בישלנו מעדנים בצרפתית בסירים ענקיים. מפקד המטבח, סרן, טס לחיפה
בכל סופשבוע במטוס פרטי. בהסכם השלום הסגירה המדינה את השטח שעליו נבנה
הבסיס לאויב לשעבר. המטבח עמד בפני פירוק, אנשיו עמדו להיות מוצבים
ליחידות אחרות, אני הגעתי לשם, על תקן של מסופח, להאיץ את ההתפוררות,
להושיט עזרה, להיענש.
חיילת צחת עור, שופעת, מאופרת בעדינות, טלטלה לעברי שיער גולש : ”תמלא את
כל הפרטים" ונעלמה עם התיק האישי שלי ועם טופס הסיפוח. מאחורי דלפק,
מיוזע, מאובק וצמא, מילאתי בכתב יד מוקפד, ברווחים קצובים, את הפרטים
האישיים. כשסיימתי, קראתי בקול רם והחיילת - ראש מפתיע מאחורי קיר - אמרה
בשפה משורבבת "לא צריך לצעוק" וגרפה אליה את הטופס. היא שירקקה : "בואו
תראו איזה כתב יד !" - אל אחרים בלתי נראים. אליי אמרה : "לך לאפסנאות
ואחרי זה למטבח. השליש יקרא לך ובערב יש סרט באולם התרבות."
התחלתי לגרור את התרמיל : "שמע, פה אנחנו לא חובשים כומתות" - היא החניקה
גיחוך.
במטבח אמר לי המפקד : "תוריד את הכומתה. מה אתה יודע לעשות ?" - הוא נופף
בידו בחוסר סבלנות, לא ממתין לתשובה המגומגמת : "לא משנה. רס"ר קרן ייקח
אותך אל רמי. תעשה כל מה שאומרים לך, שמעת ? תהיה בחור טוב ותקבל את כל
הסיוע ממני. תלכלך והחבר'ה יגמרו עליך." - קרן, שנראה כמו פקיד מריר בלשכת
תעסוקה, חוץ מהשעון הממוגן שלו, הנהן בפנים רציניות.
עדיין גורר את התרמיל, הציג אותי קרן בפני צעיר שחום, שרירי, ממוצע קומה
ובעל פנים סלעיות : "רמי, זה ואקנין."
"ואקנין" - אמר רמי - "משלנו. אני מקווה שאתה לא מזמר ?"
"אתה מזמר ?" - התבדחתי. פניו של רמי התעננו והוא התקרב אליי. הבל הפה שלו
היה מתוק וחריף בעת ובעונה אחת והעיניים שלו היו לבנות מהרגיל : "רק בגלל
שאתה חדש … תשמע, ישבתי בכלא צבאי כי הרגתי בנאדם על זה. בחיים אל תגיד את
המילה הזו עליי, הבנת ? אנשים פה יחשבו שזה אמת. זה יכול להגמר ברע."
במשך שעות קרצפתי סיר מרק עצום ממדים. שוניות שומן ירוק דבקו בדפנות המתכת
וסירבו להתקלף. הן אפפו ברכות את המרית שבה השתמשתי ואחר כך גם את היד שלי
עד למרפק. מים רק הקשו את השומן לשרוול עכור.
קרן אמר לי : "עכשיו לך תנוח קצת, תתארגן בחדר."
הנחתי את צינור המים המזרזף לרגליו והזדקפתי : "אל תעשה בלגן" - הזהיר
אותי קרן בנימה מפויסת - "החבר'ה לא אוהבים את זה. ותקפיד על הנקיון
האישי."
"אני אבוא איתך" - אמר רמי ונעמד לצידי, שרירי ומשומן מהאוכל - "אחרת יעשו
לך בעיות, אלברט וכולם" - אלברט היה טבח עם כרס, שגיהק ותקע נודים כל
הזמן, מחייך חיוך רע מאחורי המחבתות התלויות הגדולות.
"הוא איתנו בחדר ?"
רמי חשף שיניים צחורות לכיוון הבהלה שבקולי :
"אל תדאג, ילד, אתה איתי" - וקרן הסב ראש במבוכה.
דידיתי אחרי רמי, התרמיל נחבט בעקביי ומעלה אבק אדום מאריחי המדרכה.
טיפסנו בגרם מתכת אל חדר פינתי שדלת העץ הפשוטה שלו נצבעה באדום זועק.
"הגעת הביתה" - קבע רמי ופרץ את המחסום המאדים לרווחה. בפנים הבליחו אורות
חמים, כתומים ואדומים, בין עננות עשן כחול שהיתמר משום מקום.
"אתה במיטה שמעליי" - קבע רמי ושלח מבט מזהיר בנקודה חשוכה במיוחד : "יש
בעיות שם ?"
"אין בעיות" - נהמה - "רק שיתקלח. הם מסריחים, האשכנזים האלה, כמה שהם
מתקלחים."
"אני מרוקאי" - אמרתי - "אני לא אשכנזי".
רמי פרץ בצחוק ספונטני וטפח על שכמי : "אכבר בדיחה."
"זו לא בדיחה" - התעקשתי - "אני מרוקאי".
"בוא הנה" - רטן קול שלישי ממיטה נמוכה - "לא יפה לצחוק על המרוקאים. מה
אם היית כמוהם ?"
"רמי" - אמרתי, מניח מידי את התרמיל ושולף תעודת חוגר מכיס פנימי - "מה
כתוב כאן, לא ואקנין ?"
רמי עיין בקמיטת גבות בתעודה, מטה אותה ואת כל פלג גופו העליון אל האור.
אחר כך, בפליאה : "ואללה, ואקנין … אבל למה באל"ף ?"
"לא יודע" - אמרתי - "אבא שלי כותב בלי"
"מרוקאי, באלוהים" - התרגש רמי - "ועוד לבן, עם משקפיים, מדבר אשכנזית
ומשלנו."
"תן לישון !" - זעם אלברט - "ושיתקלח מה שלא יהיה, פה לא סירחוניאדה, לא
מביאים את המטבח לחדר, תסביר לו."
ככה עברו ימים. קימה בשעות שלפני השחר, מים קרים, גילוח סמלי, צחצוח סמלי,
מדים מרובבים, פריקת אספקה ממשאיות, או עבודות נקיון כללי מסביב לחדר
האוכל. ארוחת בוקר : עריכה, הגשה, פינוי. ארוחת צהריים : נקיון, עריכה,
הגשה, פינוי ושוב בארוחת הערב. ושינה. הרבה שינה כבדה, לא טרופה.
בארוחת צהריים, רמי במדים לבנים מעומלנים, ציפורן זרת מגודלת טובלת ברוטב
של אחד הסלטים, אמר לי : "ראית את החבר שלך שהגיע ? שמתי אותו בחדר שלנו"
והוא חייך אל אחד הקצינים שהתעלם ממנו.
"איזה חבר ?" - כרעתי על ברכיים לקרצף חלב שגלש והתמזג בקול תסיסה עם
הכיריים הרותחים.
"דווקא קוסי" - מחקק רמי והעביר יד מאובזרת בזהב בשיערו השחור, ששפע עד
לגבותיו - "רזה, שפם דק, קצת עיוור."
"שי" - אמרתי בתמיהה, ליבי ניבא לי רעות. שי לא השתייך לכאן.
"שי, שי" - אישר רמי בהתלהבות - "זה הנדון. שמתי אותו במיטה מעל אלברט."
"אלוהים" - הפטרתי.
רמי התמוגג : "כן, אלוהים" - הסכים בשקיקה - "נראה איך יסתדר עם הדוברמן
הזה."
"רמי" - התחננתי - "הוא לא יסתדר. הוא אפילו לא מרוקאי …"
רמי אחז בצלעותיו ועשה חיקוי של התפקעות : "אתה בטוח שהוא לא …" - הוא לא
הצליח להשלים את המשפט. בעיניים דומעות חצה את המטבח אל אלברט שעמד
בכתפיים שחוחות וקצב ירקות לסלט.
"אלברט" - צרח רמי בלבביות - "הבאתי לך חברה. ראיתי שאתה בודד, אחי …
דווקא בא לי על החדש, משהו שופרא…"
"מה אתה מתעווז עליי ? מה אתה מזיין בשכל ?" - אלברט לא נפנה אל רמי, אבל
תנועות החיתוך הואטו ואחר כך התחדשו בזעם.
"המיטה שמעליך פנויה ?" - היתמם רמי.
"פנויה ותישאר פנויה" - עורפו של אלברט סמק וסמר - "אף רגל מסריחה לא
תדרוך לי על הכרית בדרך למעלה ואני לא אדחוף את הפרצוף שלי לתחת של אף חרא
שיורד לשירותים בבוקר כשאני מתעורר."
"דווקא יש תחת ויש תחת" - עלץ רמי - "משהו דליקטס מיוחד שוכב מעליך מהבוקר
…"
אלברט פנה אליו וקופיץ ארוך, נוטף דם עגבניות בידיו : "אתה אומר שאני אוכל
תחת או אוכל בתחת, מה מהם, רמי ?"
אפילו רמי הבין שהפריז : "שכח מזה, אלברט, צוחקים."
"אל תצחק איתי" - אלברט עדיין לא נרגע - "אני לא חבר שלך. באזרחות אני לא
רואה אותך. תצחק עם החברים האשכנזים שלך."
אבל המשבר חלף וחומה של קולות חצתה אותו : המאוורר שהתנשם בכבדות מעל תנור
האפייה, הקצינים המבקשים תוספות, התורנים המתחננים אל רמי. פשטתי את הסינר
המנומר באיטריות וברוטב בשר ומיהרתי בשביל שחיבר בין המטבח למגורים שלנו.
בפתח החדר הקיצוני שבקומה העליונה עמד שי, חצי גוף עליון בעירום שלדי
בוהק, עיניו קצרות רואי וחסרות אונים.
שי פחד.
"שי" - קראתי והוא ייבב כמו כלבלב תועה - "שמואל ! אתה פה ! אמרו לי שאתה
פה ! באיזה חדר אתה ?"
"איתך, איתך" - עניתי בקוצר רוח - "מהר, תעיף את כל הדברים שלך מהמיטה
ומהארונות ומכל מקום שבו שמת אותם."
"השתגעת ?" - יידלל שי בקול פגוע - "הרגע סיימתי לסדר אותם."
"שי, תקשיב" - ניסיתי להחדיר לקולי נימה של דחיפות גדולה - "יש לך משאלת
מוות ? אתה רוצה למות ? אני אומר לך להעיף את כל הדברים מהמיטה ומהארון
ע כ ש י ו !"
"ואני עונה לך ובפעם השנייה אם לא שמת לב, שאני לא עושה דברים בלי להבין
למה אני עושה אותם ! תן לי סיבה טובה אחת."
"אלברט" - צרחתי עליו, מתוסכל, עייף, מטונף, מיוזע - "זו הסיבה הכי טובה
שתקבל ועכשיו, עשה מה שאני אומר לך, אני חבר שלך, לעזאזל !"
"מי זה אלברט בכלל ?" - צווארו של שי התגייד ומקרוב התאיידו זגוגיות
משקפיו - "מי זה האלברט הזה שאני צריך להתחשב בו, הרמטכ"ל ?"
"אלברט זה אני" - הקול הגס הקפיא אותי ורמי צעק מזווית אחרת של אותה
המרפסת : "ואקנין, אל תתערב ! זה בין אלברט והחבר שלך !"
"שי" - צעקתי בחזרה - "קוראים לו שי".
עדיין מאחוריי, עדיין ברגיעה מזוייפת, מתנפצת מבפנים, קולו של אלברט : "שי
בנאדם לא מחונך. לא צורה לדבר ככה על גבר שאתה לא מכיר ושאין לך ענינים
איתו."
"הוא לא מכיר אותך" - ניסיתי, בלי לסובב את הגב, מביט בעיניו של שי
שהתרחבו עד שמילאו את כל פניו הצרים - "הוא לא יכול להעליב מישהו שהוא לא
מכיר" - אבל ידעתי שההיגיון הזה אבוד ומבוזבז.
"רק בגללך, יא רמי, מהכבוד שלי אליך, אני לא מחנך גם את הואקנין שלך.
יאללה עוף מהמאוורר, יא חתיכת קקה" - שניות עברו עד שהבנתי שהוא מדבר אליי
וזזתי הצידה, מותיר מסלול פנוי ללבה שגעשה עכשיו בין אלברט לבין שי.
"שמואל ?" - לחש שי, בהיסוס.
"יש לך פה מלוכלך" - קבע אלברט בקול חדגוני, מתנער מהחירגון המדומה שלו רק
כדי לטאטא הצידה עלה בעקב רגלו - "יש לך פה מסריח. ואקנין, מה עושים במטבח
כשמשהו מסריח ?"
"עזוב אותו!" - צלף בו רמי, שישב ברגליים פשוקות על פח זיתים הפוך במסדרון
- "זה בינך לבין הקוסי".
אלברט השים עצמו כמתעלם ממנו :
"ואקנין לא מדבר, כספת, אובייקטיבי, יענו. אז אני אגיד לך : אצלנו, במטבח,
כשמשהו לא מריח טוב, אנחנו מקרצפים ורוחצים ומדיחים אותו בכל מיני חומרים
חזקים, בחומצות וכאלה דברים."
שי עמד מפוסל במסגרת הדלת, לבן מהרגיל, רק פיו רטט אבל לא פלט הגה. משקפיו
נטפו אגלים אל חזהו השקערורי.
"טוב, זהו" - אמר אלברט במיאוס - "לך, שכב על המיטה שלך. אני תיכף אבוא
לנקות לך את הפה."
"אני אשטוף אותו בעצמי, במים, בסבון …" - לחש שי
אלברט לטש בו עיניים אדומות של שור בזירה :
"אני רואה שהאשכנזים לא חכמים כמו שאומרים עליהם ! סבון זה לא התחלה של
מספיק חזק לאנשים כמוכם. הלכלוך שלכם בא מהטבע, צריך משהו מהטבע כדי
להוריד אותו, משהו גזעי, חזק. לך, שכב על המיטה, אמרתי לך."
שי שמט כתפיים בייאוש ונכנס אל החדר.
"הוא בטח דורך ברגליים הארוכות שלו על הכרית שלך" - הטעים רמי ואלברט נחר
בבוז : "ממילא נצטרך לתת הכל למכבסה אחרי המבצע ניקוי פה" - ורמי צחק
בהסכמה.
"מה אתם עומדים לעשות לו ?"
"בוא תראה" - אמר אלברט - "בוא תראה איך אנחנו מגיירים אשכנזים כמו החבר
שלך" ובמילים האלה נבלע בפתח החשוך בצעדים חתוליים. רמי מיהר אחריו
בלהיטות.
"תחזיק אותו שלא יברח, הבן זנונים" - צווח אלברט. שמעתי חריקות חלודות של
המיטה, את רמי מקלל בחרישיות, את הצחוק הצרוד שלו ואחר כך דממה. שי לא
השמיע קול.
אלברט יצא מהחדר בעיניים מצועפות, ידו תחובה בחגורת מכנסיו. הוא התעלם
ממני, הלך לאורך המסדרון וירד במדרגות.
אחריו יצא רמי, הניח יד על שכמי ואמר :
"לך תעזור לחבר שלך. הוא נרטב קצת." ובפנים נעווים התרחק, מלח על אונייה
שמטלטלת בגלי צחוק.
"שי ?" - קראתי מהפתח ושוב פעם וכשלא ענה לי, הסטתי את המתג. אור אדום בקע
מבעד לצלופנים של אלברט.
שי שכב בארגמן על המיטה העליונה, בין מצעים מוכתמים בשחור וזרועו הטלטלה
אל המיטה התחתונה. שיערו היה מדובלל מרטיבות. עיניו היו פקוחות לרווחה אל
נקודה סתמים בתקרה.
ריח של שתן מתוק-חריף עמד בחדר.
מות המשורר
Mot ha-Meshorer (Death of the Poet)
המשורר מת בשעה שמונה בבוקר.
חמש דקות לפני כן, התקשר בטלפון חוגה מוכתם, שחלקיו נאחזו זה בזה בסרטי
הדבקה. הוא התקשה לדבר, אבל מי שהאזינה לו - לשעבר מעריצה - ידעה שתמיד
התקשה לדבר.
בחוסר רצון ותוך האנחות שנועדה להשמע (בטרם השיבה את השפופרת שלה
לעריסתה), הסכימה לבוא אליו.
היא לא הופתעה כשפגשה שם עוד אנשים שאליהם התקשר. היא אפילו לא הופתעה
כשאמרו לה שמת, לבד, במיטת ברזל, על מזרן מרוט, ארוז בשתי שמיכות צבאיות
מאובקות. זה היה הסגנון שלו, למות ככה.
התאמצו להוציא את הגופה הקשויה דרך הדלת הצרה ואחר כך דרדרו אותה במורד
המדרגות (לא היתה שם מעלית).
יד ימין שלו, מוכתמת בדיו, נחבטה בכתלים, שירוק של בית חולים נפרד מהם,
יריעות יריעות.
בסוף נח על המדרגה האחרונה, עובר גדול, בעל שיער שחור, שופע ואף נשרי.
נחיריו רטטו אפילו עכשיו כשמת.
ברדיו הודיעו מספר פעמים שנפטר ולמחרת הופיעו בעיתונים הספדים ארכניים.
כולם ניסו להיות מאוד מאוזנים ולהסתיר את הסלידה מהאיש, מחייו ומחלק גדול
של יצירתו. כולם אמרו שהיו חברים קרובים שלו וסיפרו אנקדוטות מנוכרות.
העירייה ארגנה טקס לזכרו באולם "בית הסופרים" והזמינה את הציבור לבוא.
אמרתי לנעמי : "למה שלא תפני אל המארגנים ? ספרי להם שהלחנת שירים שלו
ושאת מוכנה לבצע אותם בערב לזכרו".
המארגנים שמחו ונעמי בחרה שני שירים, אחד שאני אהבתי ואחד שאהבה. בשבועיים
שקדמו לטקס, שרה בלי הפסקה.
דני התקשר אליי. לפני שנים, כשהיה נער מתבגר, הופיע עם המשורר בתוכנית
טלוויזיה. אחר כך דיברו עד אור הבוקר ואחר כך לא נפרדו עוד. דני הפך לנושא
כלים שלו. בגלל שדני הוא מה שהוא, הפך למעריץ - ובגלל שהוא מה שהוא חדל
להעריץ את המשורר ומאז לא התראו. דני לא חושב על עצמו כעל איש קצוות, אבל
ביחסיו עם המשורר היה כזה.
בטלפון אמר רק : "שמעת שמת ?" ולא המתין לתשובה. חזר וסיפר לי את מה שכבר
ידעתי על איך שנפגשו, איך העריץ את כושר ההמצאה שלו, את חוצפתו, את שליטתו
בשפה. על איך שהכל נגמר ביניהם.
"אני לא בא לטקס המזוייף הזה" - אפילו דברים קשים דני אומר בקול מדוד.
בערב הלכנו לטקס. אשה בעלת עיניים אנורקטיות השוותה את ההזמנה שבידינו
לרשימה מודפסת. ישבנו באי נוחות, מהבילים אל בגדי השבת המעומלנים שלנו, על
כסאות עץ פרושים. הרבה אנשים עלו על במה חורקת וירדו ממנה. הם קראו משיריו
של המשורר בהטעמה של לאחר המוות. הם השמיעו פרשנויות מלומדות והתווכחו
בכובד הראש שארסיות מעטרת אותו כמו שולי כסף של ענן.
בשורה שלפנינו ישבה האמא המצומקת, הציפורית, של המשורר ושוחחה בעירנות עם
מארגני הטקס. כשהוזמנו גרושתו ובנם לומר מילים, מחתה בקול סדוק וגירשה
אותם בטלטול עוויתי של ארנק גדול.
"לכי מכאן" - זעקה - "את הרגת לי אותו".
הגרושה צעדה כלפיה, ידיה פשוטות לפנים, בתנועה של הרגעה, אבל התחרטה ועלתה
על הבמה ברשרוש שמלה שחורה.
היא הבטיחה לשמר את מורשתו של המשורר ולפרסם מהדורה של כל כתביו, בין שראו
אור ובין שנותרו בכתבי יד. הקול שלה היה יציב והתנועות שלה בטוחות, אבל
היא לא נראתה כמי שנהנית מהמעמד. הבן שלה ושלו נצמד אליה, מביט באדישות
בנו ובתפאורה. כפי שעלה, כך ירד, בצייתנות, בלי סימן אחד של כאב.