ערמומית, מה קורה בפנים. שי התעלם ממנו ואני מיהרתי אחריו. עמדנו על מרפסת
התצפית, באוויר הקר מאוד. שי לא אמר מילה וגם אני שתקתי. לפתע כיוון שי את
הרובה שלו אל הכפר המואר וסחט הדק מדומה. "ב-ב-בם" - תרע בקול מאנפף -
"הרגתי את כולם, אני שונא אותם". לשמע החרוז הזה, פרץ בצחוק בלתי מרוסן
ואני אחריו, אוחז בבטני ומתפלש באבק ובבוץ שעל רצפת התצפית.
באותו הלילה הגיעו מפקדים בכירים ופוליטיקאים אל המקום, קיבלו דיווחים
ממושכים ומתפתלים והורו לכולנו להתעלם מכל מה שראינו ולהמשיך בעבודה.
למחרת בבוקר, פורקה היחידה הקטנה שלנו וכל אחד מאיתנו סופח ליחידה אחרת.
שי ואני הופרדנו זה מזה. לפני שעלה למשאית, שק שינה גדול על כתפו, נתן לי
שי את היומן בכריכת העור.
"מה זה ?" - אחד המפקדים חטף את הספרון בחשדנות ועלעל בו.
"תרגילים במתמטיקה" - גיחכתי - "אנחנו חברים מבית הספר ומאז אנחנו מתחרים
מי חכם יותר".
המפקד הביט בענין באותיות המוזרות והבעה של הכנעה התחלפה בנחרת בוז. הוא
סגר את הפנקס בתנועה חדה והושיט לי אותו בחזרה : "אל תעשה שטויות" - איים,
אבל בחוסר בטחון.
שי חייך אליי מעל דופן המשאית : "אל תעשה שטויות" - חזר - "עשה מה שנכון"
ושאף מנה גדושה ממשאף הוונטולין שלו.
כך, מחייך, חתימת שפם, משאף נגד אסתמה בידו, קסדה מטלטלת על ראש, מדים
רפויים על גוף לא חיילי, אני זוכר את שי. לא ראיתי אותו מאז. לימים, קראתי
בעיתון, שהתמנה למשרה מבטיחה בפקולטה למתמטיקה בטכניון שבחיפה. אותי הציבו
ביחידה של חיל האוויר. באחת מהחופשות, שלחתי מכתב מפורט לפרקליטות הצבאית
: מקומות, שמות, תאריכים, שעות ודקות, מעשים, הרבה מעשים. האשמתי את כולם
: מפקדים ישירים, פחות ישירים ומאוד לא ישירים, עד אלוף הפיקוד שהורה לנו
לבצע את המעשים האולם באותו אולם בלילה הראשון.
בימים ובלילות שבאו לאחר מכן, כששכבתי ער מפחד נקמתם של אלה שאותם הסגרתי,
הקרנתי, באולם שבדמיוני, סרטים תיעודיים קצרים ממהלכו העתידי של המשפט.
כיכבתי בכולם, מעיד על הדוכן, במינונים הנכונים של רגש ושל שכל מנתח.
אחרי השיחה עם הפרקליט, ירדתי במדרגות המצופות לינוליאום מצולק בדלי
סיגריות וליטפתי, מבלי משים, מעקה של עץ תלוש ממקומו. מבעד לשרעפים של
תהילה ונקמה, חדר אליי קולו של הפרקליט הצעיר, מקצה גרם המדרגות :
"אתה יכול לחזור אליי, בבקשה ?"
כשנכנסתי לחדרו, הוא עמד, גבו אליי, מפריד בשתי אצבעות תריס מתכת דק ומביט
ברחוב הריק המשתפל על הגבעה. הוא לא פנה אליי גם כשהתיישבתי ושאלתי אותו
מה קרה.
"התקשרו אליי" - אמר - "הפרקליט הצבאי הראשי. המשפט יהיה בדלתיים סגורות.
יש כאן חומר רגיש בגלל הסיפור עם הקוראן." - לא היתה שום התנצלות בקול שלו
- "אנחנו לא רוצים מהומות בעולם הערבי" - הוא שחרר את התריס בצליל מתכתי -
"צריך גם לחשוב על תהליך השלום".
הייתי מאוכזב אבל אמרתי : "העיקר שהאחראים ייענשו" - בקול שטוח וחשבתי
שאני נשמע מצפוני וממלכתי כאחד.
הוא משך עכשיו בחבל וכל התריסים צנחו בשריקה זה על זה, מטילים חשיכה בחדר.
"לא כולם. רק הסמל ומי שהיה אתכם בעמדת התצפית".
זכרתי קטעים מהסרטים המתאימים ואמרתי שאלך לעיתונות עם הסיפור.
הוא גיחך בעייפות : "נכניס אותך לכלא. עכשיו לך, נתקשר אליך."
הדרך למטה בפעם השנייה. הבחנתי בציפוי הפלסטיק המתקלף מהקירות ובטינופת
השחורה שהצטברה על המדרגות במעטה שמנוני וחלקלק. פתאום נשמתי אוויר מעופש.
מישהו ניסה לאחוז בידי ואני הרמתי את עיניי. לצידי עמד מפקד יחידת התצפית,
הסמל. ידיו היו נתונות באזיקים והוא היה מגודל זקן. עיניו נפערו כלפיי
מבעד לרשת דק'יקה של נימים אדומות. נחיריו רטטו וגידים מאיימים דחקו זה את
זה בגרונו.
"למה ?" - בהתחלה לחש ואחר כך הלך קולו והדקק, הלך וגבר והתעצם, עד שהפך
לצריחה נוקבת : "ל - מה ?"
אך שומריו דחקו בו במעלה המדרגות, כשהוא כושל למחצה ונגרר למחצה, עד שנעלם
מן העין.
פרידה מאח על חוף
Preda me-Akh al Khof (A Beach Farewell)
אנחנו יושבים והגב שלו מופנה לקיר זכוכית מעושנת, מחולק לריבועים קטנים.
נהם של ים זועף מכה בשנינו דרך הקיר הזה ויש בהמיה הקשה הזו משהו מרגיע,
מהילדות שלנו.
הוא נבוך. העיניים שלו מושפלות אל פחית ריקה שהוא מאגרף ביד גסת מתווה,
לוחץ ומשחרר אותה בצליל נקישה מתכתי. מאחורינו מתנהלת שיחה מהוסה בין שני
טיפוסים שמפוקפקותם ארוזה במעילי חיקוי עור ממורטטים.
אני והוא בבית קפה על חוף. הוא אומר : "אז זהו, החלטת לעזוב לתמיד ?"
אני עונה שכן ואנחנו שוב שותקים. זו לא הפעם הראשונה שאני נעלם לו דווקא
כשהוא מתקרב אליי, כשנראה כאילו הפתיחות שלו תוביל אותנו אל מקום אחר. הוא
כבר רגיל, אבל זה לא מפחית את הרטט העדין במיתרי הקול שלו, את הכעכוע ואת
הבליעה שבאה לאחריו.
"יש מישהי שמצאה חן בעיניי מאוד" - הוא אומר במהירות, מבקש לבלוע את
המילים, שלא אשמע. אני חוקר אותו בעדינות.
עוד מעט הוא בן 27. הוא גדול ממני במידותיו, מסורבל, מטפח במתכוון חזות של
פועל קשה יום, מתהדר בה. דת של עבודה דרך הקליידוסקופ של מראהו החיצוני
המשתנה : פעם עם שיער אסוף, סמיך וסבוך, או בגולגולת מגולחת למשעי, בבגדים
מוכתמי צבע ובלויים. אח שלי מתחפש לעצמו.
אני אומר לו שלא יפחד, שהיא חוששת לא פחות ממנו, שאין מנצחים, או מפסידים
במשחק הזה של שיפוט הדדי. הוא מאזין לי בתשומת לב ואומר שעזרתי לו מאוד.
אחר כך הוא נאבק בעצמו, בחוסר נוחיות על כסא העץ. אני מהרהר שיש שורש
משותף להתלבטות ולהתבלטות. כשהירכיים שלו נמנלטות על המושב, נחשפים ראשי
תיבות חרוטים בחפזון משני צדדיו של חץ, שמפלח לב. אחי יושב על זכרון נסורת
של אהבה.
"אני אוהב אותך" - הוא פולט בעיניים מוסטות - "אבל עכשיו אני לא רוצה
להיות בקשר עם אף אחד מכם. זה עושה לי רע. איתך אני תמיד מגיע לדבר על
הנושאים האלה, שום דבר קליל, שום דבר שמח" - פיקת גרונו משתוללת וידיו
משתלבות ומתפרקות זו מזו. "בסוף תמיד נשארים לבד".
שתיקה ואז : "אני מרגיש תחושה של החמצה" - למילים שלו יש הדהוד של אבן קרה
על קבר. אין רגש, רק קטקומבות, שאחי לכוד בהן. בן 27 וכבר מת. כשהיה צעיר
יותר, מצאתי אותו יום אחד חובט בזעם, בידיים ובראש, בקירות הלבנים שבחדרו.
השיער שלו היה סידי והציפורניים כמעט עקורות ממקומן. דמעות צרבו איור
דאדאיסטי על הפנים ועל הבגדים שלו. ככה עמד כשנכנסתי לחדר.
כשגדל פשוט ישן, או ששתק הרבה. עכשיו היה לאיש זועם, כבד גוף.
הדלקנו סיגריות מקופסא אחת ונשפנו גשר מעשן זה אל זה. רציתי לפייס בינו
לבין הורינו, לבין העבר שלו, לביני.
הוא רק נראה כמתרצה, או שבאמת ?
מועכים את הבדלים אל הקירות המצולקים של המאפרה וגוררים בקימתנו את הכסאות
על הרצפה המרובבת. הוא מניח לי, אחיו הבכור, לשלם ואוחזים בפחיות הבירה
הריקות למחצה, אנחנו בוטשים דרך למכונית שלו.
"אבוא לבקר אותך בחו"ל" - הוא אומר ואני רואה את הדירה שבה גדלנו מבעד
לחלון הנע. היא בלתי מובחנת בין עשרות כמותה. ריבוע מבטון אפור ומתקלף.
היא נותרת מאחור.
אני אח נעדר. שנים בחו"ל, שנים של כמו-קרבה, שנה בכלא ועכשיו המנוסה הזו.
לא מישהו שאפשר לבטוח בו.
אני נזכר פתאום במאפרה קטנה, שחורה, שאימי קנתה לי במתנה כשחזרתי ארצה.
אחי מעיף בי מבט המתווך באמצעות המראה שבינינו. אני חושב שהוא שאל משהו
ואני שואל אותו מה זה היה. הוא לא עונה ויש שתיקה מביכה. בקרן הרחובות
עומד קולנוע מיותם, סגור וכרזה קרועה מכה בקיר המתקלף שלו. ממה אני בורח
ולאן. שנים סירבתי לדבר איתם, או לבקר ועכשיו אני מצפה להיות לו לאח, לאח
שלי.
בבית עורכת אמא שוחלן גדול. ראשית, היא פורשת מפת לינוליאום משומנת ועליה
מפת בד. לכל אחד יש את המפית שלו ואל הצלחות היא מוזגת אותו המזון מאז
שאני זוכר אותנו. כולם מתנהגים כאילו זו ההלווייה שלי.
אנחנו אוכלים בחפזון, לא מביטים זה בזה ולא מדברים.
"אז אתה נוסע" - אומר אבא - "ומתיי תחזור ?"
אני אומר שאני אחזור כשהכל יסתדר, עוד מספר שנים, אבל אני לא משכנע אפילו
את עצמי. הם זוכרים את החיים שלי ואין בהם הרבה חזרות, אבל יש בהם הרבה
פרידות.
אני חושב על כל האנשים בכל המקומות שעדיין מחכים לי שאחזור.
אמא מבקשת שנעבור לחדר אורחים קטן שיש בו טלוויזיה. שמה היא מגישה עוגות
(שאפתה בעצמה), פיצוחים, קפה. אבי יושב על כורסא ישנה, מניח לבטן עצומה
לבלוט קדימה ונרדם. ראשו מוטה הצידה, כאילו הוא צופה בטלוויזיה בענין
ובביקורתיות, כך הוא מרמה אותנו. האחים שלי נעלמים בחדרים שלהם ואני קורא
עיתון, כמו שפעם נהגתי לקרוא ספרים, כדי לא להיות.
אני לא מעסיק את עצמי בשאלה עד כמה אני חשוב להם. נוח לי להאמין שהם חגים
סביבי. לאחותי כבר יש ילדים. אח שלי ידע אשה. דברים קורים. אני חושב על זה
שלי אין ילדים ואיך רציתי ילד מנעמי ואני מקלל את עצמי : עדיף לקרוא
עיתון.
אמא מגיע עם מגש ועליו כיבודים, כוסות תה בחלב וקפה בחלב והפיצוחים. היא
מעירה את אבי בעדינות. הוא נדרך במקומו ומבלי לומר מילה, כמו רובוט, נוטל
את ספל התה ולוגם ממנו בצקצוק שפתיים ובמחיית שפם. הם מדברים על מה בכך,
סרט שראו. היום אני רואה את השותפות החזקה שלהם שהיא משוללת מגע ורמז
למגע. כמו שני יצורים בלי מין, שהתרבו בלי חטא וגידלו אותנו לפי הוראותיה
של תוכנה להזנה. זה לא יצלח, הנסיון שלי לסלוח.
בלילה, בחדר ילדותה של אחותי, אני משתרע על המיטה הזעירה, רגליי מטלטלות
מעבר למשענת. ליד הראש שלי תמונה : ילדה קטנה, שמנה לא במידה, מחייכת
בהיסוס למצלמה ומנדולינה זעירה ומקושטת בידה.
בדלת העץ הכבדה נקישה מהוססת, אבי. "אפשר ?" - הוא שואל ומתכוון אם אפשר
כבר להפעיל את האזעקה ואני אומר שכן ומוסיף "לילה טוב". אני שומע אותו
מתנשם קצת לפני שהוא עונה "לילה טוב". הוא מטפס באיטיות כאובה במדרגות, אל
חדר השינה שלו ושל אמטי. אני חושב עליהם, שוכבים שם, גב אל גב. אני חושב
עליי ועל נעמי. אני חושב על אח שלי ובדיוק הוא נוקש בדלת ואני אומר לו
להכנס.
הוא מתלבט במבוכה, עד שהוא מתיישב בכסא נדנדה מעץ. הוא אומר : "רציתי
להגיד לך שאני אבוא לבקר אותך" ואני יודע בדיוק מה הוא מנסה לומר.
אני אומר : "אני אתגעגע אליך, אני מקווה שתבוא לבקר".
הוא רק מהנהן בראשו, קם במגושמות ויוצא מן החדר. צעדיו מרעידים את המדרגות
הלולייניות אל הקומה העליונה ומשתתקים.
אני מכבה את האור ומדמיין לי חיילים במלחמה חזקה והראש שלי מלא בדם ומוות
כשאני נרדם, כמו בכל לילה.
חלון רגישות
Regishut (Sensitivity)
"אתה נראה טוב בהרבה"
"אני מרגיש טוב בהרבה"
"אני שמח לשמוע. מה תשתה ?"
"קפה. מנהג חדש. עם חלב." (בקול רם) "שני סוכר".
(שקשוק כוסות, רעש מזיגה, תסיסת הסוכר בנוזל החם, הכפית המקישה בדפנות
בתנועות בחישה מואצות, מואטות, נדמות).
"בפעם האחרנה שנפגשנו …"
"כן"
"אמרת שאתה חולה … משהו פסיכולוגי …"
"איפה גליה ?"
"נסעה אל פזית, לסטודיו"
"יש לה סטודיו משגע, גדול, מרווח, אור נכון …"
(קוטע בגסות)
"הייתי חולה. מאוד."
"ומאז ?"
"אני לא חושב שמשהו השתנה."
"מה זה ? ביולוגי ? ביוכימי ?" (משיכת כתף)
"לא יודע. אף אחד לא יודע. הרופאים חושבים שמתן שמות פותר בעיות, אז הם
מעניקים שמות." (המזגן נוהם, בועות באקווריום, זמזום החשמל, המקרר).
"הפרעת אישיות".
"אבל מה זה אומר ? למה זה מפריע ? למי זה מפריע ?" "זה סיפור ארוך"
"יש לי זמן."
"בכל אופן, מה שזה לא יהיה, נראה שהחלמת מזה."
(שתיקה)
"אני מתכוון, אתה כבר לא מדבר על זה כל כך."
(גיחוך, שיעול, קולות של שינוי תנוחה בכורסת בד)
"זה לא סימן טוב … שאני לא מדבר על זה, אני מתכוון. זה כמו חלון של רגישות
שנסגר, אתה מבין ?" "דיברתי כי נחשפתי, הייתי פגיע. אפשר לומר שהתחננתי
לעזרה, אני לא יודע … בכל אופן, כבר לא כל-יכול, או כל-יודע." "סיפרתי לכם
…"
"נפתחתי … "
"כמו שאמרתי, חלון של רגישות."
"ועכשיו ? הנה אנחנו מדברים על זה !"
"הנה, אתה מדבר על זה. אני שותה קפה."
(צחוק מובלע, לא ברור של מי)
"שמע, אני לא חושב כמוכם, לא מרגיש כמוכם, אני שונה."
המשפט הזה הוא חלק מהפרעה נפשית
"אתה עליון עלינו ? מודל משוכלל יותר ?" "זה כאילו לחיים שלי יש משמעות
מיוחדת, קוסמית. כל משפט וכל מעשה שלי ראויים להנצחה. אני אישיות מדהימה,
פנטסטית. אני מבריק, המוח שלי לא אנושי, היכולות שלי חורגות. אם רק אחליט
כך - אתרום לאנושות, ארחיב את מאגר הידע ומה לא ?"
"כולם מרגישים כך ביחס לעצמם."
"ויודעים שזו אשליה. אצלי התחושות האלו מתרגמות למעשים, להחלטות …"
"זה משפיע על היחסים שלי עם אחרים …"
"זה רע."
"זה יותר מרע. זה הרסני. זה מוטעה. צריך לחיות עם המציאות, בגלל זה אני
משקר, מעוות, ממציא, מאמין …"
"אבל עובדה שזה מפריע לך …"
(אנחה)
"לא במידה שתגרום לי להיות שונה."
"מי משלם את המחיר ?"
"לא אני. חברים שלי, הנשים שלי, המשפחה …"
(אין תגובה, אז … )
"זה לא מפריע לך ?" "זה לא כואב לך ?" "לא, לא כואב לך מה שהם עוברים ?
דחויים, מנוצלים, מושפלים, לא בטוחים ?" "אתה מניח שכן"
(אמרתי שאני מניח שכן)
(דגש על המילה "מניח").
"אני לא מזדהה"
"אני משולל אמפתיה, זה חלק …"
" … מההפרעה, כן."
"מילים גדולות, למדת מילים גדולות להסתתר מאחריהן."
"אני לא יודע איך להתנסח אחרת"
"אבל אתה יודע מה אתה רוצה לומר. תן לי לעזור לך …"
"לא !!!" (כמעט בזעקה, כמו רפלקס).
(בקול רך ומיושב יותר)
"הרגש …"
"בדיוק כך."
שתיקה ארוכה מאוד, לגימות, כוסות מקישות בתחתיות.
(צלצול מפעמון הדלת, שיחה מהוסה)
(טריקת הדלת)
"שכנה"
"זה בסדר, אין בעיה."
(עוד קפה ?)
"תודה, כן. מה איתך ?" "יותר מדי מאז הבוקר."
"לא, מה איתך בכלל, מקצועית, המשפחה, אתה יודע …"
"אה, בסדר. אני עסוק בכמה פרוייקטים באפריקה, הולך לי לא רע."
(שתיקה. ראוי לציין שאין תגובה בנוסח : "יופי", או "אני שמח לשמוע").
"אני זוכר שכשהלקוחות שלי הפסידו את כל הכסף שלהם, עמדתי בחלון, בקומה
השנייה של המשרד שלנו. שניים מהם הגיעו במכונית סובארו חבוטה. התפקענו
מצחוק, אני וכל השותפים שלי. לפני כן היתה להם מרצדס מפוארת. אנחנו רוששנו
אותם. אחד מהם בכה במשרד, גם אז לא יכולנו להתאפק. צחקנו."
"שילמת מחיר. היית בכלא כמעט שנה."
"זה לא זה. לא מדובר בעסקה, אתה לא מבין ? מותר לאמלל כך וכך אנשים במחיר
כך וכך חודשים בכלא. אני נהניתי מזה. זה הצחיק אותי, מה שעשיתי להם."
"זו כבר לא בעיה באמפתיה, זה כבר סדיזם"
"המרחק קצר."
"זה סדיזם"
" … תוצר של הזנחה, של אדישות והתעלמות, לא של תכנון, אין רצון להתענג …"
"זה מה שעושה את זה עוד יותר נורא."
"הסוכר נגמר. יש לך עוד ?" "כן, כן, סליחה."
"חרא, שפכתי על המפה …"
"לא נורא, לא נורא, עזוב, נשטוף את זה אחר כך."
"אני מתנצל."
"שכח מזה, נו, אל תעשה מזה ענין."
(שתיקה נבוכה, לא נינוחה)
"כשנעמה עזבה אותי, חשבתי למות. היה רגע עם אקדח. בכיתי המון."
"זה כאב."
"כמו פעם, לפני הרבה זמן."
"לא התאמתם."
"זה לטובה."
"היית עיוור, חשבת שהיא מוכשרת, למשל."
"ולדעתך, היא לא היתה מוכשרת ?" "אתה מדבר עליה בלשון עבר."
"בשבילי היא מתה." "סימן שחיה רק בשבילך."
"יש בזה משהו." (בחוץ צופר של אמבולנס, רעש תריסים משולשלים)
"ועכשיו מה ? חזרת כל הדרך ?" "כל הדרך."
"שורשים ? מחויבויות ? רגשות ? הכאב שלך ?" "בלי."
"עקר …"
"אל תגזים. יש לי חיים עשירים גם ככה."
"חה …" "לא, באמת. אני לומד, כותב, קורא. העולם שלי עשיר, מלא."
"העמדת פנים …"
"משחק בסמלים …"
"ומה אתה עושה ? לא משחק בסמלים ?" "כן, אבל אני מסיים את המטלות שלי."
"תגיד, תגיד, אל תחשוש. ואני …"
"אתה לא יכול להשיג אותו אפקט. אתה צריך לסיים את החיים שלך בשביל זה. מה
שאצלי רק עבודה - זה אצלך כל החיים."
"אני חייב ללכת, העבודה, אתה יודע …"
"גם אני חייב ללכת, החיים, אתה יודע …"
(שקשוק ספלים בתחתיות).
שבלול מחמד
Shablul Makhmad (The Pet Snail)
לנעמי ולי היה שבלול. שמנו אותו בקופסת גלידה ריקה, על מצע של עלי חסה.
טפטפנו עליו טיפות מים, שירווה. בבוקר, קמה נעמי בפנים סתורים מהמיטה שלנו
והלכה, כסהרורית, לראות מה שלום השבלול. עם כל חור מושחר שוליים בחסה, היא
צהלה וספקה כפיים ומשכה אותי ביד לראות. אחת לכמה ימים החליפה את החסה
המחוררת בעלה ירוק, בעל מראה מטולל.
בהתחלה, היה השבלול זעיר והתחבא בין עלי החסה. לא יכולנו לראות אותו ונעמי
בילתה שעות בציפייה סבלנית ממתינה שיתגלה. היא שמה אוזניות גדולות ושחורות
על אוזניה וניגנה על מקלדת, שקניתי לה, עין אחת פוזלת אל הקופסא.
כשיצא, סוף סוף, חדלה לנגן והשמיעה קולות נרגשים.
ביולי של אותה שנה דן אותי שופט מחוזי למאסר. בדרך הביתה, בדממה שהדהדה
במכונית אחרי הרעשים באולם בית המשפט, אמרה נעמי :
"בוא ניסע לאיזה מקום לפני ..." ואני אמרתי : "בואי ניסע לאילת, למלון
שלנו."
"חבל שפסטיבל הג'אז נגמר" - אמרה נעמי ופניה התכרכמו. "חבל" - הסכמתי.
בבית ארזנו בבהילות מזוודה אחת והזמנו כרטיסי טיסה למחר בבוקר והכל בקדרות
של אחרי גזר דין. אז נזכרה נעמי בשבלול.
היא אחזה את הקופסא שלו בשתי ידיים והניחה אותה על שולחן הזכוכית מולי
בתנועה מאשימה :
"מה נעשה איתו ?"
"נשאיר לו מים ומזון לשבוע" - אמרתי - "הצרכים שלו מועטים, הוא שבלול קטן,
זו לא בעיה".
נעמי מוללה תלתל ותחבה אותו מאחורי האוזן : "אתה בטוח ?" אני בטוח וכיסינו
אותו ביער של עלי חסה. עליהם טפטפנו מים ונעמי התפתלה מצחוק : "בשבילו זה
גשם". אחר כך הרצינה.
בבוקר קמנו מוקדם מאוד. העיניים שלי היו תפוחות משינה עמוקה במיוחד ונעמי
שיחקה בקפלים שהצטברו לי בעפעפיים והעבירה אצבע חיישנית על כמה ורידים
בולטים. כשעזבנו את הבית, בדרך למעלית, עצרה, פרקה מעליה שני תיקי צד
גדושים ורצה אל הדלת, מגששת בפראות אחרי המפתחות. כשחזרה אליי, היתה
נשימתה קצרה והיא הסמיקה ממאמץ.
"הוא בסדר" - דיווחה לי - "הוא כבר טיפס כמה עלים של חסה". בבוקר היתה
לקול שלה איכות ליחתית, אדית פיאפית. הטלתי יד גברית על כתפיה ונסענו.
באילת היינו ארבעה ימים. ישנו הרבה ורחצנו בבריכה של המלון, מתחת לסלעים
ולמפלים מלאכותיים. אחותי באה לבקר, עם משפחתה החדשה. לפעמים היה כבר קר
וסתווי. אחרי ארבעה ימים החלטנו לחזור. באוויר כבר עמדה הנוכחות המאיימת
של המאסר שלי. נעמי היתה שתקנית, שלא כהרגלה. אני ניחמתי והרגעתי וכל הזמן
חשבתי על איך שאני משקר לה בלי הרף.
כשהגענו הביתה, נעמי נטשה את המזוודה שלנו, כשהיא ניצבת באלכסון על שני
גלגלים אחוריים. היא פתחה את הדלת בקולות שקשוק מתכתיים ונעלמה בפתח.
כעבור דקה או שתיים : "הוא איננו !" ואחר כך שוב : "הוא איננו, סם".
בזהירות הסרנו עלה כסוס מעם עלה מחורר. הסתכלנו בקופסא ומחוצה לה, על כל
דפנותיה ועל משטח השיש. השבלול נעלם.
באותו יום היתה נעמי מאוד חסרת מנוח. במורד הרחוב, בצומת, נחבאת מאחורי
תחנת דלק, עמדה מסעדה צרפתית אינטימית. זו היתה מסעדת המשבר שלנו, המקום
שאליו הלכנו כדי להירגע. אבל היום זה לא עבד.
נעמי היתה עצובה. הפנים שלה היו שקופים, כבושים בקרקע. היא הלכה וישבה
כאוטומט והנהנה היכן שצריך להנהן.
אבל היו דברים רבים לעשות לפני המאסר ונעמי חזרה לעצמה בהדרגה. רק את
הקופסא סירבה לזרוק ואת עלי החסה שבתוכה החליפה מדי יום. כשחשבה שאני לא
רואה, בדקה אם השבלול לא חזר לקופסא במקרה.
"הוא כבר בטח גדול" - אמרה לי פעם ואז, בלי קשר : "היום אני מנקה את כל
הבית. זה הסופשבוע האחרון שלך כאן."
אז הלכתי לכמה שעות לספרייה הציבורית וקראתי שם סיפור של קפקא, "הגלגול",
על פקיד מכובד, ההופך לחרק דחוי.
פעם היינו מנקים את הבית יחד, נעמי ואני. היא שטפה את הרצפה ואני ניקיתי
אבק, שטפתי כיורים ואסלות ואת האמבטיה והמטבח. אבל בזמן האחרון, אפילו את
זה כבר לא עשינו יחד.
אחרי הצהריים, בשיא החום, הלכתי ברגל הביתה, חושב בדרך. כשהגעתי, ישבה
נעמי על כורסא בלב ערימת רהיטים ושטיחים. הפנים שלה היו שטופי דמע מאובן,
העיניים שלה היו רחוקות והשיער שלה פרוע ומיוזע. הפכתי כסא והתיישבתי מולה
ושתקתי.
היא הצביעה בכיוון הכללי של המטבח ואחר כך הניחה לידה לצנוח בכבדות.
"דרסתי עליו, ריסקתי אותו" - מיהרה להוסיף : "לא בכוונה, הוא כזה קטן ואני
לא יודעת איך הגיע לפינה ההיא".
"בטח טיפס על המקרר וירד בו לרצפה" - אמרתי. היא אותתה לי לא להתקרב אליה.
"ניקיתי בגללך" - אמרה כמאשימה - "אתה הולך מפה וכל זה".
לא ידעתי מה לענות, אז הלכתי בזהירות למטבח והסתכלתי ברסק הקונכייה
והשבלול על הרצפה.
"לנקות אותו ?" - שאלתי בנמיכות רוח
"עכשיו אפילו שבלול אין לי" - בכי התערב בשאיפות אוויר בהולות - "גם אתה
הולך. חשבתי שביחד נלחם בעולם, נוכל עליו. זה לא ככה, זה לא ככה. אפילו
שבלול קשה לנו לגדל."
"את כועסת עליי ?" - שאלתי והיא נחרה בספק בוז, ספק כאב.
אחר כך קמה, התקרבה אליי ודחקה אותי אל המקרר. בשתי פיסות מגבת נייר עבה
אספה את שרידיו של השבלול וטמנה אותם בפח. הביטה בפח שעה ארוכה ואז, מתוך
החלטה פנימית, הטילה פנימה את הקופסא ואת עלי החסה שבתוכה.
"אני לא חושבת שיהיה לי עוד שבלול" - אמרה - "בכל אופן, לא איתך."
שלו שותק
Shalev Shotek (Shalev is Silent)
שלו נשען בגבו הרחב על מכונת הכביסה ושתק. המכונה קיפצה והוא קיפץ. עיניו
מושפלות, החדר קר ושלו לובש חולצת טי קצרת שרוולים. גם היא שותקת, משטח
שחור, חלק.
"שלו, תגיד משהו" – אמרתי לו ושלו חייך. זה מין משפט שאני אומר לו בבוקר,
בכל בוקר מאז שהוא התחיל לשתוק.
במקום לענות לי, שלו סובב את פניו אל עין הזכוכית של המכונה והתבונן
בריכוז, כתפיו שחות מעט, בבגדים המתערבלים. בידו השמאלית סימן לי להניח את
שק הכביסה שלי על שולחן עץ נמוך, מאולתר מלווחי עץ כהים, ספוגי לחות.
חדר הכביסה הוא גבה תקרה, קירות מבטון שהונח בגסות על ידי אסירים, ברזל
חלוד ויריעות בד מתפוררים מהם. צינורות מלופפים בדבק שהשחיר פורצים
ונפתחים אל מייבש כביסה ואל מכונת כביסה שתפחו לממדים מפלצתיים.
שלו לא גבה קומה, אבל הוא שמן מאוד ומזוקן ומשופם וממושקף לפעמים במשקפיים
זעירים שרק מדגישים את הממדים שלו ושל החדר ושל המכונות. "מערת הציקלופים"
, אני קורא למקום הזה ושלו מבין כי שלו קורא המון, רק לא מדבר, כל החדר
שלו מלא בספרים ובכביסה ובחטיפים.
התיישבתי על אחת משתי הכורסאות בחדר הגיהוץ וערכתי את לוח השש-בש. לפני
שלו עבד כאן קוקסינל שבלילות היה שר שירי געגועים למישהו. האסירים הותיקים
זכרו אותו והם סיפרו לאסירים החדשים שסיפרו הלאה לחדשים מהם. בכלא אף
סיפור לא מת, הם מוזנים באסירים. הקוקסינל הביא לכאן את הכורסאות מעץ
ומבד, הרשו לו כי נאלצו לבודד אותו משאר האסירים, כל כך התאווה אל אחדים
מהם. אז בנו לו את מבנה הבטון הזה ושמו לו בו מיטה וכורסאות וארונית מתכת
שעדיין עמדה כאן מלאה בחטיפים של שלו ומצופה מבחוץ בקולאז'ים שגזר
הקוקסינל מעיתונים.
שלו התיישב מולי באנחה, מסדר את אבריו בזהירות, כאילו מנה אותם. בשתי
אצבעות קצרות החליק על שפמו והתבונן בלוח. אחר כך קם, סגר את דלת הכניסה,
אבל לא נעל אותה כי אסור. אפילה לא נעימה, כמו במערה, השתררה ואני הדלקתי
את נורות הניאון החלביות שמעל מדף הספרים הקטן שלו.
אשתו הביאה לו ספרים והוא שאל עוד בספרייה שהייתי האסיר הממונה עליה.
שנינו התבוננו בכריכות המאויירות, באותיות האש שמתלקחות באור צהוב, בצללים
שמחניקים את האש.
שלו רכן, הניח אצבע עבה על אבן משחק עגולה, ממש בשקערורית ודחק אותה
בחריקה אל הפינה. אחר כך, מרוצה מהסדר החדש, אגרף את שתי הקוביות,
שהשנהביות שלהן הצהיבה, עשה תנועת טלטול והטיח אותן בבית שלי בלוח.
עיניו ניצתו. שש שש. הסיפתח הכי טוב. לא נצחון, אבל הכי קרוב שיש. קיוויתי
שיצעק או משהו.
שלו הסיע את האבנים כמו להטוטן. כמו קסם, הן מתאיינות ושבות ומתממשות. קשה
לי לעקוב אחריהן, אני נאלץ לספור וזה מצחיק את שלו מאוד. הפעם הבליע את
הצחוק, אולי כי זה כמו לדבר.
"שלו" – אמרתי – "למה הפסקת לדבר ? למה הפסקת לצחוק ? למה התחלת לשתוק ?"
– בתנועה נרגזת הוא העיף את הקוביות לעברי. גחנתי ואספתי אותן מהרצפה.
"שמע" – אמרתי – "יש לי רעיון" – זיע לא רצוני הראה לי שהוא מאזין – "מה
דעתך לכתוב במקום לדבר ? נכין כאן מלאי של פתקים ותוכל לשרבט עליהם. כל מה
שאתה לא יכול להגיד במילים, תגיד באותיות."
שלו קפא ולרגע אחד ארוך חשבתי שאיבדתי אותו. אחר כך הנהן בראשו בהתלהבות
מתפרצת. השארתי אותו עם לוח הששבש ומיהרתי החוצה, אל הגשם, אל האפור.
חציתי שבילים בוציים ואת השפכים המהבילים של המטבח ולקחתי מהספרייה מלוא
החופן דפים. מחביא אותם מתחת למעיל, רצתי חזרה למכבסה, לפני ששלו יתחרט
ויחליט לשתוק גם בכתב.
במכבסה, סידר שלו את אבני המשחק במגדלים קטנים, מפוספסים בשחור ובלבן,
שווים בגובהם. הנחתי מולו את הדפים בגאווה. בסרגל חילקנו אותם לריבועים
ובמספריים גזרנו אותם עד שהיו לשלו כמה עשרות פתקים להתבטא בהם.
הושטתי לו עט והוא אחז בו כאילו הוא עושה זאת בפעם הראשונה. באיטיות
מיוסרת שרבט אותיות גדולות ומעוקמות.
"אני רוצה לבקש ממך טובה גדולה" – כתב ומכונת הכביסה רעדה בסדרת טלטלות
ונדמה – "אני רוצה שתסביר לאשתי למה אני שותק." – בדממה נשמעה רק חריקת
הכתיבה המיוגעת שלו – "אני מרגיש שאף אחד לא אוהב אותי יותר. היא מתרחקת
ממני והילדות מתרחקות ממני ואני מאבד אותן. בחופשות אני זר בבית, בלי שום
סמכות. אני מרגיש כל כך חסר אונים. אני מרגיש שאני לא יכול לאחוז בהן.
הלילה חלמתי שאני זועק אליהן והן שותקות, הולכות ומתרחקות, מתעלמות
מהמילים שלי, מהתחינות. אז החלטתי לשתוק. ספר לה את כל זה בשמי. אתה מסכים
?"
הסכמתי והוא קם מהכורסא, חיבק אליו את הכביסה שלי והלך אל המכונה בצעדים
מתנדנדים.
בשש בבוקר, במסדר, הסוהר התורן הקריא את השמות שלנו וסימן את הנוכחים.
הקור חצץ בינינו לבין המעילים שלנו בשכבה אחידה, רק שלו עמד בחולצת הטי
שלו, נשען בכתפו על המבנה. "עמוד ישר" – נבח הסוהר והביט בו בעין רעה. שלו
התמתח בעצלתיים. "מי חסר ?" – הפטיר הסוהר לעברנו וצעד אל החדרים בלי
להמתין לתשובה.
"אתה, בוא איתי" – אמר לשלו – "אתמול התלוננו מהקורס שהבגדים לא היו
מוכנים בזמן. מה קרה ?" ושלו שתק. "הוא לא מדבר" – אמר מישהו – "הוא
בשביתה" ואחדים צחקו בזדוניות.
"מה אני שומע ?" – קולו של הסוהר התרומם בצווחה – "אתה לא מדבר ? עם הזבל
הזה" – בתנועה רחבה שהקיפה את כולנו, במדים החומים – "אתה יכול לעשות מה
שאתה רוצה. איתי אתה תדבר, ברור לך ?"
שלו הנהן במין פיזור דעת, שהעלה את חמתו של הסוהר.
"אתה עוד תשמע ממני" – איים, נפנה מהחדרים ומיהר, כמעט בריצה, אל עבר
צריפי המנהלה, מתיז בדרכו סילוני בוץ על נעלינו הכבדות.
שלו אחז בקיבורת זרועי ודחק אותי לעבר השביל שהוביל אל קובת הטלפון
הציבורי ששירת את האסירים. שעת הבוקר הזו היתה התור שלו לטלפן, עשר הדקות
שלו עם העולם. כשהגענו, התגודד קהל גדול ליד הטלפון. כולם ידעו ששלו שותק,
רצו לבזוז את הדקות, את השניות, לעוט על פגר שיחת הטלפון שלא תהיה. כשראו
אותנו, עברה בהם המיית אכזבה והם התפזרו, או התיישבו בשורה צפופה על אחד
הספסלים. הגשם היה סמיך ומערבולות של עלים כתומים הטיחו את עצמן בפלסטיק
החרוך והמנומר גרפיטי שהגן על הטלפון. אחזתי בשפופרת המצולקת וחייגתי
הביתה, אל משפחת שלו.
אשתו ענתה. זכרתי את השבריריות המטעה שלה ואת שתי הילדות הלבושות היטב,
המטופחות שנשרכו איתה תמיד. כשבאה לביקור הביאה סלים : סל אחד עם אוכל וסל
אחד עם ספרים. בשער כבר לא טרחו לבדוק אותה, כל כך הביאה תמיד אותם דברים.
קול דק בקע מהשפופרת. אמרתי : "שלום, זה שמואל" והקראתי לה את הפתק.
היתה דממה ואחר כך בכי מתאבל אבל מתריס : "זה לא נכון, אנחנו אוהבות אותו"
– בין היפחות.
"שלו" – אמרתי במצוקה וכל הזמן ראיתי את הצל שהטיל ראשו הסלעי על השפופרת
– "בחייך. היא בוכה" ואל השפופרת : "אני נותן לך אותו."
ביד תינוקית משהו החזיק שלו בשפופרת והאזין : "אתה שם ?" והוא לא ענה.
שש דקות שתק שלו, חומה שקטה מול המילים של רעייתו. היא העירה את בנותיו
והוא האזין להן בראש מוטה ובעיניים דולפות. עדיין בלי לומר מילה ניתק,
לוחץ באצבע המורה את העריסה אל תושבתה ומניח את השפופרת. עמד כפוף, כמעט
שבור, משעין את מצחו על המתכת הצוננת עד שרטינות האסירים העירו אותו
מחרגונו. כמתאבל שירך רגליים בשביל הבוץ המחוצץ שהוביל אל המגורים. מדי
פעם עצר ובעט במכוון באבן, מביט במעופה עד שנחתה ונטמעה בסבך.
"הי, אתה !" – הסוהר צץ יש מאין, מדים אפורים על רקע אפור – "המנהל מבקש
לדבר איתך בקשר לשתיקה שלך."
שלו הפנה אליי עיניים של חיה לכודה ושריר לא רצוני ריצד בלחיו.
"הוא לא מדבר" – אמרתי בראש מורכן, מביט בנעליו של הסוהר המפוספסות בוץ –
"אני אבוא איתו. הוא כותב לי …"
"אתה תעשה מה שאומרים לך" – צלף בי הסוהר. עיניו נפערו אליי באדמומית
מאיימת – "או שגם אתה תגמור כמוהו, בצינוק".
רוחות רעות הצליפו בחולצת הטי של שלו כשירד במדרגות אל דלת הזכוכית ששבריה
מאוחים בדבק.
במגורים ישבתי על מיטתו של שלו והבטתי בשמיכות המקופלות בקפידה, במצעים
הפרחוניים המריחים מנקיון, בערימת הספרים המתגבהת מתחת למנורת הלילה.
קמתי וחציתי את הרחבה שבין בניני המגורים לבניני המנהלה. שלו ישב על ספסל
קטן למידותיו והביט באצבעותיו המשתלבות והנפרדות. הוא דחק נעל בנעל. הסוהר
עמד מעליו. שפתיו של שלו היו חשוקות עד חיוורון, מובלעות בשפמו ובזקנו
השחורים.
"לך מפה" – אמר לי הסוהר באגביות.
"שלו, - אמרתי לו והוא לא הגיב – "יש לי הצעה. תן לי את השתיקה שלך, תמכור
לי אותה, אם אתה רוצה. אני אכנס למנהל ואסרב לדבר במקומך. אתה תסביר לו
שהכל בסדר, שאתה מדבר, שהיתה אי הבנה, שרבת עם האישה, עם המשפחה. תתנצל
יפה. אחרי שנצא, אחזיר לך את השתיקה שלך, אני נשבע לך."
שלו הרים לאט את ראשו כאילו הוא משא כבד. דקה ארוכה נעץ בי מבט שהלך
והתלחלח. אחר כך חזר והשפיל את ראשו ואני אמרתי לעצמי "איבדת אותו, איבדת
אותו" ורציתי להכות את עצמי. הסוהר טלטל את ראשו ימינה ושמאלה במחווה של
מיאוס.