בטבעיות, לחדר שלה ועשינו אהבה. החדר שלי היה מובדל מזה שלה בשניים ואני
דילגתי כל הזמן בין מגוריי למגורינו עד שנגמר לנו הלילה. אמרנו שניפגש שוב
ונפגשנו שוב (היא איחרה) ושוב אהבנו וכשבא הבוקר, ירדנו אל חדר האוכל שבו
נפגשנו ולא נפגשנו בפעם הראשונה. היינו מהורהרים ולא הרבינו לדבר. אפילו
רב-המלצרים שפרכס מולנו בהתרפסות לא הצליח להצחיק אותנו. אני חושב שידענו
שמשהו יותר חשוב מזיון של שני לילות קורה בינינו ואולי סתם היינו עצובים
על שאנחנו נאלצים להיפרד. לחצנו ידיים ברשמיות נבוכה והיא עמדה בפתח החדר
שלה והביטה אחריי עד שנעלמתי מעבר לעיקול המסדרון.
בשבועות שלאחר מכן גיליתי את הדואר האלקטרוני. אהבנו אהבה של מילים
דיגיטאליות במהירות האור והזמנו זה את זה לבקר. אח כך הפצרנו זה בזה ובסוף
נכנעתי ונסעתי אל וושינגטון בתחילתו של חורף אופייני.
לא התרגשתי בנסיעה הזו. זה היה כמו לשוב הביתה. קניתי לה דובון ממולא בקש
ושעון פנינים מוזהב. כשעמדתי ליד מסוע המזוודות, היא הניחה על כתפי יד
קטנה.
היתה מבוכה גדולה של "מה אנחנו עושים פה". יש רעיונות שנשמעים נפלא בדואר
אלקטרוני והם עוועים במציאות המוארת בלבן ניאוני של אולמות נוסעים. האשה
הזו שעמדה כאן, לצידי, היתה זרה מאוד, גדולה ממני בגופה, מחייכת במאולץ.
חייכתי חזרה, אבל לא הבטתי בעיניה. יש פנטזיות שעדיף לא להגשים ויש רומנים
שיש לסיים אותם כעבור שני לילות לחים בחדרי מלון. חשבתי על הימים שלפניי
ולא התעודדתי כלל מהמחשבה הזו.
בשתיקה לקחנו את המזוודות שלי וגררנו אותן אל עבר מגרש החניה. בחוץ הצליף
בי גשם דקיק וטורדני וסוזאן מחתה את המצח הגבוה שלה כל הזמן. משום מה
חשבתי על זיעה.
טיפסנו אל ג'יפ, שנראה לי מרוט ומצולק וחצבנו מנהרה של אור צהבהב בחושך.
רק כשהגענו אל בית בן שתי קומות, אמרה : "הכנתי לנו משהו לאכול וקניתי יין
טוב" - והיה היסוס בקול שלה - "אבל בטח תרצה להתקלח ולנוח." היא לא המשיכה
את המשפט הקטוע הזה, אבל היה לו סוף. "אני לא רוצה לזיין אותה" - נרתעתי
פנימה בבהלה - "מה אעשה עכשיו ? איך הכנסתי את כולנו למצב הזה ואיך נצא
ממנו ?"
לסוזאן היה חדר זעיר, קיטון, בקומה השנייה. בהמשכו של מסדרון שבו נדחסו
מכונת כביסה ומייבש כביסה ישנים, היה חדר מרווח יותר ובו התגוררה שותפה
שלה לדירה.
חשבתי איך זה יהיה לשכב עם השותפה הזו ועצמתי את עיניי בעייפות.
כשסיימתי לתלות את תוכנן של מזוודות גדושות בגדים בחלק הארון שפינתה לי,
התיישבתי על מיטתה וטמנתי את ראשי בין שתי ידיים דביקות ומזיעות. "הארוחה
מוכנה" - אמרה סוזאן מפתח החדר, אבל כשפקחתי את עיניי כבר נעלמה.
כשירדתי למטה, בגרם מדרגות צר ומרופד בשטיח אפור מהוה, היא ישבה לבדה ליד
שולחן ערוך לשניים. גבה היה מופנה אליי, עטוף בסודר ישן. לא נשקתי לה. רק
התיישבתי מולה וטעמתי מן האוכל. שיבחתי אותו מאוד וגם את היין שבחרה והיא
חייכה. לסוזאן יש חיוך שמפציע מעבר לפנים שלה, ממקום רחוק ממנה, לא קשור
אליה.
באותו הלילה עשינו אהבה מוכנית, קרה, כמו ניסיון כושל להחיות אש מרמצים.
כשקמתי בבוקר, במיטה שלה, כשהריח שלה באצבעות שלי, נותרתי לשכב, חסר אונים
מול הטירוף בשניים שלנו. הסתובבתי מעט בדירה, החלפתי את סדר הבגדים
המכווצים שלי בארון שלה וטלפנתי, בלי הפוגה, אל כל מי שזכרתי את מספר
הטלפון שלו.
בערב היא באה ואני אמרתי : "אולי נלך לאכול במסעדה" והיא הסכימה בהתלהבות.
שנינו לא רצינו להשאר עם הבדידות שלנו. "יש מסעדה רומנטית, שחברה שלי
סיפרה לי עליה"
אמרה סוזאן - "זה לא רחוק מפה, נוכל ללכת ברגל".
כשישבנו משני עבריו של השולחן הזעיר בפינת המעשנים במסעדה סיפרתי לסוזאן
שאני מתגעגע לכלא. היא לא הזדעזעה, רק המתינה. סיפרתי לה מדוע והיא הקשיבה
בתשומת לב רבה ולפעמים, לא תדירות מדי, הנהנה בהבנה. אחר כך סיפרתי לה על
נעמי ועל תשע השנים שלנו יחד ועל הכאב כשעזבה והיה קשה לה להאזין לי
בשוויון נפש, אבל היא האזינה בכל זאת. בין מנה למנה, סיפרה לי על מאפייה
קטנה בברוקלין שבה עבדה. בקומה שמעל המאפייה נדחסו כל העובדים בחדר טחוב
ומעופש. בארבעה ביולי היו עולים אל הגג לצפות בזיקוקין די נור במנהטן
הרחוקה כל כך ועורכים פיקניק מפויח כשהם מתחרים בעכברים מורעבים על המזון.
גם במקום הזה אהבה ואני חשבתי על היכולת הגדולה שלה לאהוב בכל הנסיבות
וחשבתי על האיש שאהבה ועל ההתעלסויות ההסויות שלהם מאחורי וילונות-שמיכה
מאולתרים. קינאתי בו, בדמות הרפאים הזו וחשתי את ההתרגשות הישנה שלי
חוזרת, חשבתי שאולי בכל זאת זה יצליח לנו.
הביתה שבנו שלובי זרועות קשויות מקור. הלכנו לאט, חום מחלחל אל חום, מגע
עור בעור.
ככה, בין עור לחום, בין התנשמות לאנקה, בין ריחות ולחויות, ידענו זה את זה
עד שנרדמנו.
סוזאן הלכה לעבודה למחרת ואני באתי לבקר אותה. משרדה היה ממוקם בבנין
משרדים חדש בפינת רחוב הומה. היא ישבה בחדר גדול עם עוד שני עובדים וניהלה
פרוייקט במרחקים מתוך שולחן עבודה מוצף נייר. מדי פעם תקתקה בפראות נואשת
על מקלדת המחשב. חברות לעבודה סקרניות תחבו ראשים ואמדו אותי. התבדחתי מעט
והלכנו לפגוש את חברי הילדות שלה בבר בעיר. אחר כך הלכנו לסרט ואני נרדמתי
על כתפה, כשאני מקיץ מדי פעם לתמונה חטופה, תלושה, חסרת מובן. כשהסתיים
הסרט העירה אותי בנשיקה והלכנו משם, אני מבויש. אבל מצב רוחה של סוזאן היה
מצוין. ודאי ראתה בתנומה הזו, במקום ציבורי, אות לאינטימיות גוברת, סימן
חולשה שאני מראה רק לקרובים לי ביותר.
והיו עוד סימנים כאלה. למחרת, אמרנו ללכת למועדון ג'אז. סוזאן שמרה מקומות
לשנינו. כשבאנו כבר לא נותרו מקומות טובים ואני סירבתי להסתפק במה שהוצע
לנו וביקשתי את כספה של סוזאן חזרה. המארחת במקום סירבה לכך והתפתח עימות.
היא איימה שתקרא למשטרה ואני גיחכתי. עוד באותו הערב, במסעדה אחרת, מפוארת
בהרבה, הצעתי לסוזאן לבוא אתי למקדוניה.
"בואי אתי" - אמרתי - "נהיה שותפים בעסק הייעוץ הקטן שאני מקים שם. נגור
יחד. אם נתאים, נתחתן בעוד שנה ונקים משפחה."
סוזאן הקשיבה לי בעיניים משתאות ולא ענתה. אבל לרעיון כבר היה קיום משלו
ובלילה, אחרי הכל, במקלט שיצרנו לנו מן הכרים והסדינים במיטתה, היא אמרה
לי :
"אבוא אתך למקדוניה" ואני חושב על כל הלילות הלבנים שלי עם נעמי ועל
המילים שחוללו בינינו ואני מטה את הראש שלי בזווית אלכסונית. הזווית הזו
כמו נועדה לומר : "אני מאזין לך, אבל אני מכיר את החיים וכמה קל להבטיח
כשאני עדיין זורם בך וחם." הטלת ספק שאין בה משום סגירה של חלון
הזדמנויות.
סוזאן אינה מחמיצה את הפרט הזה משום שהיא איננה מחמיצה שום פרט. היא
מחייכת ואני נזכר בפנים שלה כשאנחנו שלובים, זה בתוך זה. אני מסיט את
עיניי ממנה במבוכה וגם לזה היא שמה לב. היא לא אומרת דבר.
ככה אנחנו עשרה ימים. ביום האחרון היא מסיעה אותי אל השדה בג'יפ שלה ואני
שם לב שהוא חדש לגמרי, לא כמו שהתרשמתי בימים הראשונים. אני מחמיא לג'יפ
שלה והיא קורנת. אנחנו נפרדים פרידה לא סנטימנטלית מדי, קצת כמו ידידים
טובים ואני עולה אל המטוס. במושב הלא מרווח, דחוס בין שני שכנים כרסתניים
ומזיעים (ודאי אמריקניים ואין לי כסף לרכוש כרטיס במחלקת העסקים, כמו
בימים ההם, עם נעמי), אני חש רווחה מהולה ברצון לרדת בכבש המטוס ולחזור אל
הבית של סוזאן.
"אני מוכנה לפרנס אותך, רק בוא לגור אתי" - היא אומרת לי בחצי לצון, לפני
שאנחנו מתנשקים - "עשיתי תחשיב וזה לא יוצא יקר מדי."
אנחנו צוחקים, אבל זה אחד מאותם מקרים שבהם טמון בצחוק גרעין של עסקיות
קשוחה. אנחנו רוצים זה את זה כמו שרוצים עסקה טובה, אחוזים במחקר התכנות,
במבדק מתמיד של כדאיות. סוזאן ואני ואני וסוזאן, הטעם של המילים האלה אינו
מוכר לנו, חדש, קצת מאיים. כשסוזאן אומרת שהיא תבוא אתי למקדוניה אני יכול
לפרש את זה כהבטחה - אבל זו בהחלט רק פרשנות אחת.
במקדוניה, בבית ששכרתי, אני כותב לסוזאן מכתבים בדואר האלקטרוני. הם חמים
ואוהבים וגדושי תוכניות מאוד מפורטות. אבל מתחת לפני השטח גדלות הדקויות
הממאירות של החרטה. פתאום אני חולם חלומות עצובים שבהם מככבת נעמי. בלילות
אחרים באים אליי בני משפחה מתים. זה לא עובר סתם ככה, יש לזה השפעה. זה
מעודד אותי לטפח רומן ישן עם אשה מקדונית, רומן ששמרתי על אש קטנה
כשהתבשיל של סוזאן צרך את כל החום, את כל האש.
אני כותב לה מכתבים בגוונים של אפור שהופכים מהר מאוד לשחור - לא השחור של
צללים כאלה או אחרים אלא השחור השמור ללילות עלטה מהסוג שבו מתחוללים
הפשעים החמורים ביותר. אני מספר לסוזאן מי אני באמת ואני מקווה שלא יתעורר
הצורך להסיק את המסקנות במקומה. אני לא רוצה שהיא תבוא. אני מפוחד. אני
כועס. זו לא תחושה של חיית בר בכלוב - אני לא מהסוג הזה של הגברים שפוחדים
להתחייב. זה הרגש שישי לחולים במחלות סופניות כשנודע להם שמכינים אותם
לעוד ניתוח. עייפות תאית שבכל זאת מהולה בפחד מהכאב ובחוסר תוחלת. מין
רצון לבקש להיעזב לנפשך, בעצם קריאה לרחמים.
אבל למי יש סיכוי שקריאה כזו שלו תיענה ? אני לא משלה את עצמי - ממש בעודי
ממשיך להשלות את סוזאן במלוא המרץ. אני יודע שזה ייגמר לא טוב, מכוער, אבל
מה אני יכול לעשות ? סוזאן מסרבת להירמז ואחר כך מסרבת גם להאזין. היא
מחייבת אותי לשחק את הנבל בדרמה הזו שאני כותב.
כשאני עושה את זה וכותב לה שלא תבוא היא עונה לי במכתב שקט ועצוב, מכתב
קטן, שמוט. לשברון הלב והישות יש דמות אלקטרונית ואני ראיתי אותו מתגלם
במושלמות בשורות הכאובות, המרוסקות שהיא כתבה לי.
בהתחלה עוד עניתי לה, אבל בסוף כבר לא היה לי כוח לכך ורק שמרתי את
המכתבים האלה בבית הזר לי ששכרתי. כל הזמן חשבתי איך זה היה עם נעמי בבית
שהיה שלנו, מזמן, בארץ אחרת. בסוף לא היה לי כוח גם לזה. במשרד שלנו קנו
מגרסה קטנה לניירות משרדיים.
גרסתי את כל המכתבים של סוזאן במגרסה הזו בערב אחד. עלתה נהמה גדולה מן
המגרסה כשהיא עיכלה לפסים סדורים וישרים את מה שהיה סיפור האהבה שלי ושל
סוזאן.
מכתב לשופט נו"ן
Mikhtav la-Shofet Nun (Letter to Judge N.)
כשהסתיים המשפט הייתה מצוקה בעיניים שלך. ידעת מה לעשות מבחינה הליכית :
גזר הדין, הערבויות הנדרשות, אפשרויות הערעור. רק כשהודית לכל מי שהיה
מעורב בו, הבנתי. שנה וחצי באור הזרקורים, עדים שהם אלופים בצבא ושרים
לשעבר. כמו במאי של הצגה, מצויד בסמכויות כוחניות שאין לאף במאי. בהדרגה
הפכנו לצוות, החלפנו בדיחות, סיפרנו על בעיות אישיות. התגבשה רוח יחידה,
הווי. זה יחסר לך. אנחנו נחסר לך. כשהשתחררתי מהמאסר שאתה גזרת עליי, באתי
אליך כדי שתבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ ואתה סירבת לפגוש אותי. הסתגרת
בלשכה והורית לי להמתין במזכירות. עכשיו אני חושב שאולי פשוט כאב לך
להיזכר.
בהתחלה הואשמתי בהשפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות ערך. כשהואשמתי בה,
הייתה זו עבירה כמעט טכנית באופייה. בתי המשפט והציבור התייחסו אליה כאל
תאונה מצערת בקריירה שלי. כתבתי מאמרים על איך להריץ מניות ואחד מהם אפילו
פרסמתי בירחון כלכלי. אנשים ניבאו לי - מי בצער ומי בשמחה מאופקת - תשלום
קנס ומאסר על תנאי, אם אורשע. שקלתי האם לשכור עורך דין. לבסוף נסחפתי
אחרי שותפיי למעשה ושילמתי שכר טרחה לעורך דין דתי שנראה כאילו היגר זה
עתה משטטל יהודי מזרח אירופי. כובע המצחייה המוזר שחבש בכל עת והליכותיו
הארכאיות רק הגבירו את תחושת הסיוט הסוריאליסטית שאפפה את כל הפרשה הזו.
כתב האישום הוגש רק לאחר שבית המשפט העליון התערב וכפה על פרקליטות מיסוי
וכלכלה בתל-אביב להשיב לי את את הדרכון ולשחרר אותי ממתן ערבויות לכך
שאשאר בארץ. עברו 180 יום מאז שנעצרתי, קבע השופט העליון ואם עדיין לא
הוגש כתב אישום, אסור להגביל את חירותי, שהרי זו צורה של ענישה. אווירת
חוסר רצון וחוסר מעורבות שררה בכל. התובעות שייצגו את הפרקליטות נראו
משועממות וכמהות לסיים את העניין במהירות האפשרית. העורך דין שלי עיין
בתיקיהם של לקוחות אחרים באולם בית המשפט ואני קרצתי וחייכתי לעבר מי
שחקרו אותי ברשות לניירות ערך. אפילו חמש השופטים והשופטות שטיפלו בתיק
לפניך עשו כמיטב יכולתם להיפטר ממנו. אחת פרשה במועד מכס המשפט - אחר טען
שהוא מכיר את אחד הנאשמים ומי שהפך לעד תביעה מרכזי בעקבות עסקת טיעון
ופסל את עצמו מלשבת בדין. יש כאלה שהשיתו ערבויות וכאלה שהסכימו שאצא
לחו"ל מעת לעת. כך, בנחת, התגבשה הסכמה לא כתובה ולא נאמרת שהתיק הפלילי
הזה הוא טורח ושעמום לגמרי שלא לצורך. כשהדרכון נמצא בידיי במשך מספר
שבועות לפני הגשת כתב האישום - יכולתי לעזוב את הארץ באין מפריע. לא חשבתי
שעליי לעשות כן. לא נראה שום איום באופק - לכל היותר מטרד. אחד השופטים -
זה שפסל את עצמו כבר בישיבה השנייה אצלו - הורה לנו לעבור מספסלי הקהל
לספסלי הנאשמים. אלו היו ספסלי עץ גבוהי משענת שאפשרו ישיבה רק בתנוחה
אחת, שבורת ציר. כעבור שעה שם, תכפו עליי כאבי גב עזים. מאחוריי נפתחה
ונסגרה הדלת שהובילה אל מרתפי המשטרה בבית המשפט המחוזי. ממנה גחו אסירים
לא מגולחים ופרועי מבט, מלווים בשוטרים כבדי גוף, מאיימים למראה. זה היה
הכי קרוב לכלא שהגעתי בכל מהלכו של המשפט הזה. אצלך כבר מותר היה לנאשמים
לשבת בספסלי ההגנה, יחד עם העורך דין שלנו. אני לא הימרתי על טוב לבך או
על מצב רוחך : מיניתי את עצמי לסניגור של החברה בע"מ שבמסגרתה פעלנו.
נאשמת ערטילאית שמינתה לה, בהליך לא ברור, נאשם לתפקיד הסניגור.
זה קרה בישיבה הראשונה בבית המשפט שלך.
אספנו עליך מידע, כמובן. ידענו שהיית יועץ משפטי של חברת בנייה גדולה
ושותף לא בולט במשרד עורכי דין כושל. אל השפיטה בבית המשפט המחוזי הגעת,
אמרו לשונות רעות, בלית ברירה, אחרי שנים ארוכות כשופט זוטר. אז שאפו
לאיזון עדתי ואתה היית מועמד אידיאלי. עד למשפט שלנו, שפטת בעיקר עברייני
גוף ורכוש, זונות, מסוממים, סוחרי סמים וגנבי מכוניות וחוטפי ארנקים מנשים
זקנות. העיתונות אהבה להציג אותך באור מגוחך. פסק דין שלך בענייניה של רפת
שכל אחת זכה לביקורת נוקבת במיוחד. במקרה אחר דנת לקולא מי, שהעיתונות
חשבה, שיש לדון לחומרה. נתפסת כמי שנועל נעליים משפטיות גדולות בהרבה
ממידותיו, מין ליצן בקרקס הלא נכון. בקרב עורכי הדין היו הדעות חלוקות :
יש שאמרו שאתה חנון ורחום. העורך דין שלנו חרג מגדרו כששמע שאתה מונית
לתיק. הוא סירב לפעול לפסילתך גם כשהשמעת הערות שניתנות היו להתפרש כחריצת
הדין עוד בטרם שמעת עדים. הוא האמין שידך רועדת לפני שאתה חותם על גזר
דין. הוא האמין שאתה מתלבט וכואב ואינך ישן בלילות הקובעים, אלה שבהם אתה
חורץ גורלות. אני ידעתי שאלה - התלבטות, כאב, רעד היד החותמת - הן תכונות
שנלוות לאינטליגנציה. אני ציפיתי לראות אדם אינטליגנטי. הכנתי את ההגנה
שלי כפי שמכינים תזה באוניברסיטה שעליה יש להגן. ייחסתי את העובדה שהוגבלת
לעיסוק בחומר גלם אנושי ירוד למוצאך. לא שכחתי שאתה ספרדי.
ידיד, מי שלא נבהל מפשיעה קלה כשצריך, אמר לי שבגלל שאתה ספרדי - כמוני -
אתה תשאף לרצות את האשכנזים בבית המשפט העליון ותגזור דין חמור במיוחד.
הוא עצמו ריצה פעם חצי שנת מאסר בכלא בשל עבירת לשון הרע. לא היה כתקדים
הזה לפני כן ולאחר מכן. הוא ידע על מה הוא מדבר.
אבל אני לא האמנתי בכל הפלפולים האתניים האלה. אני האמנתי במקבילות
הבולטות בין משפט למתמטיקה, בין מהלך הדיונים ללוגיקה פורמלית, שחמט מעודן
ותרבותי. באלה שלטתי. האמנתי שאשכנע אותך לזכות אותי בכוח הכביר של ההנמק,
בבלתי נמנעות של הסילוגיזם, במסקנה המתבקשת.
לא חשבתי שבתי משפט עוסקים במציאת האמת או בחיפוש אחריה. עד כדי כך אפילו
אני לא הייתי נאיבי. שנים של אינדוקטרינציה הוליוודית נכשלו אל מול הדקות
הראשונות בהיכל הצדק. הבנתי שמערכות משפטיות עוסקות בתוצאות העימותים בין
הליכים ושזוכה מי שמצויד בעורך דין המתמצא בהם.
מה שלא חזיתי הייתה העובדה שגם ההליכים עצמם אינם מתנהלים לפי חוקיות
כלשהי. הם מקפצים בשרירותיות ונקבעים על פי הלוך רוחם של המשתתפים לא פחות
מאשר על פי האות המתה בספרים העבשים של החוק. כולכם - שופטים, נציגי
התביעה, נציגי ההגנה - הסתתרתם מאחורי ספרים דהי כריכה, עבים עד כדי
גרוטסקה. אבל תמיד מצאתם את התקדים הנכון, את המלל המשפטי המתאים, כדי
להצדיק נטיית לב, משאלה, הסכמה שבשתיקה.
בפעם הראשונה שנכנסת לאולם שמתי לב לשפתיים שלך : דקות, פעורות במקצת,
חושפות שיניים לא סדורות. שפתיים שרגילות לחרוץ גורל, לפעמים באכזריות,
לפעמים בנדיבות לב אכזרית. הסתירה בין השפתיים האלה לבין העיניים שלך,
שהיו טובות וצוחקות. בחודשים שלאחר מכן, בשבועות שהפרידו בין ישיבה
לישיבה, חשבתי על הניגוד הזה ועל איך שלא ניתן ליישב אותו.
לא היית לבוש ברישול ובכל זאת נראו כל הבגדים שעליך כאילו הטלת אותם על
עצמך ברגע האחרון בחופזה מופתעת. נתת רושם של מוצקות הנוטה להשמנה אבל
התיישבת והלכת בקלילות - עוד סתירה. על הדוכן, פניך נסמכות על שתי כפות
ידיים מחווירות מהמשקל, מרפקיך שעונים על לוח העץ של השולחן, ככה אני זוכר
אותך. מלא חיים, קופצני, גמיש, אך בעל נוכחות, ניהלת את המשפט כמו בירור
שאב עורך בין ילדים שלו שרבו. הרבית בהערות אבהיות, סיפרת סיפורי עם,
התבדחת ונזפת והטפת מוסר והרבצת בנו דרך ארץ. את כל זאת עשית בארשת חשיבות
עצמית, מודע לממלכתיות של משרתך.
בעינינו היו כל המעמדים האלו מגוחכים ואתה היית מגוחך בהם. לא הלמה אותך,
הממלכתיות הזו, יותר מדי היית עממי, שלא לומר המוני. התביעה וההגנה בזו לך
בסתר, המעיטו בערכך, ייחסו לך העדר אינטליגנציה, ניבאו לך ולפסק הדין שלך
שחורות בערכאות גבוהות יותר, ריחמו עליך ועל האתגר שהציב מולך המשפט הזה.
לפעמים הרגשתי שאני כלי בידי הקטגוריה להשפיל אותך, להדגיש באמצעותי את
עליונותה עליך : הנה היא, הפרקליטה, מסבירה לך בהתנשאות מה עשיתי וכיצד,
מתנשפת בקוצר רוח כשאתה מתעקש להבין נקודה סתומה, מגלגלת עיניים לתקרת
האולם, מביטה בייאוש אל חברתה ואפילו אל הסניגור ושניהם מושכים בכתפיהם,
"אין מה לעשות, זה מה יש, אלה שופטיך, ישראל".
אני ידעתי שאתה מבחין בכל אלה והערצתי אותך על יכולתך להבליג ולא לעשות
שימוש בכוחות הנתונים בידיך. לעיתים כל כך נדירות קראת לסדר, הקפדת
בנימוס פולני על כבודן של הפרקליטות, הגנת על עדים מפני חקירות צולבות
מדי. לפעמים לא התאפקת והפלגת חזרה לתקופה שבה היית יועץ משפטי : נתת עצות
לעדים כיצד לתבוע את נזקיהם מידינו והזהרת אותם שהזמן הולך ואוזל ובקרוב
תחול התיישנות ולא יוכלו עוד להיפרע מאתנו. מתוך הכעס האדום שאפף אותי
כששמעתי את העדים משחקים את המשחק שכפית עליהם - מתוך הזעם הזה, פשטה בי
רגיעה גדולה. אתה סיכנת את המשרה שלך מפני שחשבת שלא צודק שנצא פטורים בלא
לפצות את מי שהאמנת שהם הקורבנות שלנו. זן שחשבתי שנכחד, שופטים שוחרי
צדק. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול יותר ממני, משהו מופשט : אולי עקרון הצדק
ואולי עשיית הצדק, אני לא בטוח.
כשהתיישבת, הבחנתי בקרחת קטנה ועגולה שהוורידה בדיוק במרכז השיער המדליל
שלך. ברכת אותנו ואמרת מייד שצדק שנעשה באיחור אינו צדק. המשפט הזה נמשך
שלוש שנים, אמרת והנה אפילו לא החל. זה לא מקובל עליך ואתה תשים לכך קץ.
בתוך חודשים אתה מתכוון לפסוק את הדין ולגוזרו וכולנו חייכנו בידענות זה
אל זה : לא היית הראשון שהביע כוונה כזו.
קצבת לכל צד שלושה חודשים להצעיד את עדיו ולהציג את הראיות. התביעה מחתה
ואנחנו מחינו והתביעה הצביעה בתיאטרליות לעבר ערמה גדולה של ארגזים ופכרה
ידיים ואמרה שבשום אופן, הזמן שהוקצב לה אינו מספיק וכיוצא בזה.
נאנחת ואמרת : הבה נתחיל.
ככה, בהגיון ארצי של פועל קשה יום, ניהלת את המשפט. לא חדלת להזכיר לנו
שמאחורי כל הנימוקים והפלפולים והמונחים יש אנשים, פוגעים ונפגעים, הרבה
כאב והרבה חרדות. תמיד - בחיוך מבזיק, בעיניים שטמונה בהן ערמומיות
מקחנית, בתנועת יד שכאילו ביקשה לבלום סחף משפטי, משקעים שאיימו לקבור את
ההליך כולו - פרקת אותנו מהעמדת הפנים שלנו, ממשחק התפקידים. פרקליטי
התביעה וההגנה הרגישו מגוחכים בגלימות שלהם וליפפו אותן סביב פרק כף היד.
כמה פעמים באה העיתונות לאולם בית המשפט שלך במהלך המשפט שלי. הם צילמו
כאשר התרת להם לצלם ואחר כך כתבו כתבות שבהן, בהדרגה, הפכת לקדוש ג'ורג'
המגן על הציבור מפני הדרקון. עברתי תהליך של דמוניזציה הולכת וגדלה עד
שכאשר ניתן גזר הדין כבר כוניתי מריץ מניות רשע (כן, במילים הלא
עיתונאיות, הלא אובייקטיביות האלו). אתה התראיינת בלשכה שלך. כל הזמן
ראינו עיתונאים יוצאים משם ובאים אליך ואחר כך הופיעו בעיתונות כתבות עם
אופי של מאחורי הקלעים. כשישבו עיתונאים באולם, ישבת זקוף, פניך נשענות על
פרק יד מכופף פנימה, רשמת הערות בקדחתנות ומדי פעם התערבת בשאלה.
בכלל הרבית לשאול. סיפרת לכולנו שבתך רכשה עבורך ספרים העוסקים בנושא
הבורסה והשקעות בניירות ערך. לא היססת לחשוף את הבורות שלך. בהתחלה ייחסתי
את הנכונות הזו להיות פגיע ללכידותה של האישיות שלך, ליושר, לתחושת עוצמה
פנימית, שאינה מאוימת מהודאה בנחיתות זמנית בגזרה כזו או אחרת. זמנית,
כיוון, שתהליך הלמידה מחסל אותה - וככל שהוא אינטנסיבי, כך היא מחוסלת מהר
יותר. אבל ככל שהתמשך המשפט וככל שהרבית לחקור ולהעמיק - אפילו ממני שאבת
ידע - הבנתי שאתה פוחד. פוחד לטעות במשפט הזה שראית בו הזדמנות - אולי
יחידה, ודאי ראשונה - להטביע חותם משפטי. פוחד להינזף על ידי בית משפט
עליון, שעם דעותיו ונטייתו הפורמליסטית לא חיית בשלום גם ככה. נזיפה כזו,
ידעת, הייתה מתפרשת ברבים כחוות דעת על יכולתך האינטלקטואלית המוגבלת.
שאפת לפצות באמצעות ידע על המוגבלות הזו. ידע ושכל ישר מול תחכום וכשרים
אנליטיים, אדמה מול רוח, ללכת מול לעוף. ריחמת עליך בדיוק בגלל שאתה קוללת
בידיעה שתוכל רק לדדות ובדחף לדאות כמו נשר משפטי. בעיניים העצובות שלך
הייתי הדרכון למשפטנות לבנה, נקייה, מוחנית, מסוקרת היטב, מציבת תקדימים.
הייתי האשרה לאולמות בוהקים מניקיון, לספריות שקטות וממוזגות, לגדודי
עוזרים מעילית הפקולטות למשפטים. כן, בסתר לב אולי קיווית להגיע באמצעותי
לבית המשפט העליון, בניגוד לכל הסיכויים.
ישבת על הדוכן, שחום עור, שיער מקורזל, עיניים שחורות. כל המעורבים האחרים
היו לבנים ומשכילים ובעלי אוצר מילים נרחב. לאחר שהקראת את פסק הדין אמרת
שיש בך סימפאטיה רק כלפי הנאשם אל"ף שגם הוא היה שחום עור ומקורזל שיער.
כולנו חשבנו אותן מחשבות באותו הרגע.
בהתחלה קיבלת סדרת החלטות תמוהות. טעית ובלבלת בין הליכים שהם רשות במשפט
אזרחי וחובה במשפט פלילי. למשל, ביקשת לכפות הצגת עדויות שניגבו ברשות
לניירות ערך בכתב - מבלי לזמן את העדים להיחקר. התביעה - שחששה לגורל פסק
הדין בערעור - נחלצה לסייע לך בעדינות, לא בבוטות מזלזלת. התובעת הפנתה
אותך אל הסעיפים המתאימים, בלי לסתור את החלטותיך בגלוי. במבוכה ניכרת
החלטת החלטות חדשות ורשמת אותן בפרוטוקול.
קבעת סדרה ארוכה של תאריכים עוקבים לשמיעת העדים. ביקשת מהצדדים להגיש
מסמכים מסוימים בהסכמה, מבלי לזמן עדים להעיד עליהם.
דחית בקשה להקליט את הדיונים (מאוחר יותר הסכמת). סיפרת בדיחה עממית על
תרנגולת שהוקפאה במקרר ובה מטמון מטבעות מזויפים. אני לא זוכר מה הייתה
הבדיחה אבל אני זוכר את הרושם הכבד שהותירה בי : לא היית השופט המתאים
לטפל בפרשה המורכבת הזו.
כשהסתיימה הישיבה הראשונה ניכרו בך המתח ואותות התפרקותו. נשענת לאחור,
כאילו סיימת לשחק תפקיד מתיש ושוחחת עם העורך דין שלנו על מקרה אחר שבו
דנת ושבו הוא ייצג לקוחות אחרים. מדובר היה בגניבת מכוניות בהיקף נרחב.
בשולחן התביעה ישבה מגישת טלוויזיה פופולרית שסיימה את לימודי המשפטים שלה
והתמחתה בפרקליטות המחוז. היא התבוננה בך מרותקת ואני שאלתי את עצמי אם
אינה לומדת אותך, את המניירות, את העוויתות שלך, את העוויות הפנים, את
הידיים גדושות ההבעה - לצורך תפקיד עתידי כלשהו.
הישיבות הראשונות לא ניבאו את מהלכו של המשפט. בכל משפט פלילי - מהפשוט
ביותר ועד להכי מורכב - השלבים הראשונים זהים, טכניים באופיים. מסמכים
מוגשים באמצעות מי שניסחו אותם (פקידי בנק במקרה שלנו), חוקרים מגישים
עדויות שגבו, ראיות חפציות על ידי מי שמצאו אותם בחיפוש חוקי, פחות או
יותר (אי אפשר להקפיד על כל הפרטים). יש פרקליטי הגנה שמאריכים את השלב
הזה מתוך אמונה שככל שהמשפט מתמשך, כן טובים סיכויי מרשיהם ויש כאלה
המקצרים בשלב הזה מתוך אמונה שבכך הם קונים רצון טוב של השופט, אוצר השמור
לבעליו. זו אמונה וזו אמונה ואם בשלב כל כך מקדמי וטכני כך - ודאי שבהמשכו
המורכב בהרבה של המשפט.
בכל אופן, מעטים פרקליטי ההגנה שיוותרו על תקיפת החיפוש שנערך כלא חוקי או
על הוכחת רשלנותו וזדונו של החוקר בעת רישום פרוטוקול החקירה.
כבר אז הבהרת לנו שאתה נותן אימון בלתי מסויג בנציגי המדינה שחזקה עליהם
שאין להם פניות או נטאי בעניינו של אחד, הנאשם שי"ן. שנים הרבה מאחורי
הגלימה ועדיין לא הבנת שהנאשם הינו אויב המדינה מעצם היותו נאשם. אם תוכח
חפותו - תצא המדינה ניזוקה : יאמרו שרדפה אותו לשווא, שלחינם בזבזה משאבים
יקרים, או שהוכחה אוזלת ידה במיצוי הדין עם אשמים. לצאת ברווח מזיכוי אין
המדינה יכולה ומשעה שהוגש כתב אישום אין למדינה כלל ועיקר עניין בצדק או
באמת. יש לה עניין בירוקרטי לחלוטין, סטטיסטי ועקר בהוכחת אשמה, אשמה
כלשהי ובלבד שתירשם תוצאה חיובית מבחינת המאמצים והמשאבים שהושקעו. הפיתוי
לשקר, לאיים, לסלף ולעוות עצום. האינטרס המושקע בכתב התביעה הוא ארגוני.
צדקת דרכה ושיקול דעתה של המערכת עומדים למשפט והנאשם אינו אלא כלי שדרכו
משווה החברה את ציפיותיה ל מציאות שלה. בתי הכלא הם המקום שבו נאגרים
הלקחים ומתגברת ההתחסדות ונענשות התזכורות לחוסר המושלמות של המסגרות
שבנינו לעצמנו. השופט נו"ן הוא הממונה על ההוצאה לפועל (בשפות זרות זו גם
המילה להוצאה להורג).
היה לנו עד הגנה חשוב שהיה יכול להפריך את עדויותיהם של שני עדי התביעה
המרכזיים. שני אלו היו נאשמים שכרתו עסקאות טיעון עם התביעה והסכימו להעיד
נגדנו, הנאשמים שנותרו בתיק. רק אדם אחד ידע את האמת (מלבדנו) והוא בא
להעיד. אלא שבלילה שלפני מתן עדותו, הגיעו אליו נציגי התביעה ומסרו בידיו
כתב אישום שהתייחס לעבירות שביצע לכאורה שמונה שנים לפני כן. בכך תייגו
אותו והפכו אותו מעד אמין ומחוסר פניות - למי שיש לו מה להפסיד או להרוויח
ממתן עדות כזו או אחרת ולמי שלכאורה ביצע גם הוא עבירות זהות לאלו שלנו.
בבוקר ביקשתי מהעד שלא לעלות לדוכן העדים. בפניך קבלתי על כך שהתביעה
איימה על העד, הטרידה אותו והפחידה אותו במעשיה.
גיחכת במבוכה ונעת בחוסר נוחות על המושב. אחר כך נזפת בי ברכות באמצעות
העורך דין שלי. לא יעלה על הדעת, אמרת, שתביעה בישראל תעשה כדבר הזה. אלה
משרתי ציבור אלמונים ששכרם, המשולם מקופת הציבור, זעום והם עושים בשליחות.
אין להטריד אותם ולאיים עליהם כפי שאני עושה (פניתי אז גם ליועץ המשפטי
לממשלה שהתחמק מלחקור את העניין בעצמו). ראית בעין לא יפה את מעשיי. כל זה
אמרת בטון לא מתנשא ולא מתלהם. להפך, היית חם ואבהי. אבל היית גם חד משמעי
בדחייתך את טענותיי. לא יעלה כדבר הזה על הדעת - ומה שלא עולה על הדעת
אינו יכול לקרות.
אני זוכר שישבתי כל הספסל הקשה בבית המשפט הקר שלך וחשבתי כמה אמונה יש לך
בטוב הבסיסי בלבו של כל אדם, כמה אתה ילד. לא חשבתי אז וגם איני חושב כיום
שהעמדת פנים או שהתחסדת. כמה אתה רציונליסט וליברל, אולי בלי להכיר את
המילים האלה אלא היכרות רופפת ושטחית, כדרך שמכירים שכן רחוק.
מה שלא עולה על הדעת - אינו יכול לקרות. זו הבעת אמון עילאית בסדר הדברים,
בנכונות של שרשרת ההוויה, בחוסנם של מוסדות חברתיים. יכול להיות שבלי
האמונות הטפלות האלה אי אפשר להיות שופט. יכול להיות ששופט מוכרח לעשות
אידיאליזציה של העולם כדי לדון אותו לכפות חובה וזכות. יכול להיות שאדם
שאינו עיוור צבעים, שמבחין בדקויות, ששטוף בלבטים, שנכווה מסתירות - אינו
כשיר לשמש שופט. בעולם שלך מי שאינו שופט - הוא נאשם. שופט הוא כל מי שהוא
במחנה שלך, מי ששומר על החוק והחוק שומר עליו. כל היתר הם נאשמים. נאשמים
רבים הופכים לשופטים ואחרים נשארים נאשמים מתוך בחירה.
לא שהכחשת את קיומן של נסיבות מקלות. המשפט שלנו היה קבוע לפעמים בסיומם
של כל המשפטים האחרים. ישבתי באולם כששפטת ולא בעניננו. לפעמים היית מתפרץ
וזועק - זו לא פראזה, ממש זועק. כך בכל פעם שנתקלת באי צדק בולט, בנסיבות
אישיות קשות מאוד, בהר שהיה על הדין שלך לנקוב. משפחות הרוסות, זנות,
סמים, פיגור שכלי, חינוך חלקי, אנלפבתיות - כל הגלריה של אנושיות חלקית
עברה לפניך ובכל פעם הזדעקת כאילו הייתה זו הפעם הראשונה.
עדיין לעגתי לך מאחורי גבך וחיקיתי את הנלעגות ואת ההמוניות שלך, אבל כבר
היה לזה הטעם התפל של לחם ישן מאוד. בסתר התחלתי לאהוב אותך בשל הפשטות
שבה המשכת להיות אנושי למרות הכל. לא השופטים ולא הנאשמים הצליחו לקלקל
אותך. מתחת לציפוי התרבותי המאוד דק היית אתה, שלם בגלל המוגבלות שלך, ישר
בגלל הפחדים שלך, בעל חוש צדק מפותח בגלל ההכרה שהוטמעה בך שכולנו, מתחת
למדים ולבגדים, דומים, בני אדם. אל אלוף במילואים פנית בתערובת של יראת
כבוד והכרת חוב עם השתאות אל נוכח מה שתפסת כטיפשות וליקויים מפליגים
בשיפוט ובשיקול הדעת. איך - שאלת, בקומפולסיביות, חזור ושאול, מבלי להמתין
לתשובה - איך נתן את כל רכושו ועתידו ביד אנשים כמונו, הנאשמים, איך לא
חילק את הביצים בין כמה סלים. המשים עצמו כלב אל יתפלא שמתעמרים בו, הרבצת
בו לקח ופטרת אותו בהינף יד נרגז. זו הייתה הצגה מופלאה : הכניעות שבה
נזפת בו, יראת הכבוד שבה קבעת שהוא אוויל, הכאב שבו יעצת לו לתבוע אותנו
וההשלמה שבה קיבלת את כל אלה.
כולנו בני אדם.