עם אחד כזה, את מכינה לעצמך את המזל הרע ואת חוסר האושר שיבוא לאחר מכן.
רק אל תבואי בתלונות שלא אמרנו לך."
"אף פעם לא באתי אליכם בשום עניין" - אמרה דינה - "בטח לא בתלונות ולא שלא
היה לי על מה להתלונן".
"מה עכשיו?" - שאלה עליזה, עדיין בדרכה לצאת - "מה החלטת?"
"מה יש להחליט אחרי ערב אחד ?" - התריסה דינה
"תמשיכי לצאת איתו ?" - שאלה נצחיה
"אני חושבת שכן" - אמרה דינה - "היה לי נעים ומעניין הערב. הוא אדם מקסים
ולא אכפת לי בכלל איך שהוא נראה."
"הוא משוגע !" - חרקה סבתי מפינתה - "ואת יותר משוגעת ממנו אם את חושבת
להמשיך לצאת איתו. בכל אופן, איתנו לא יהיה לך שום קשר. קחי את כל הדברים
שלך ושלא נראה אותך יותר אם ככה את מתכוונת לבייש את השם שלנו."
דינה נרעדה, כוססת את שפתה העליונה כדי להמנע מבכי : "לא היית מדברת ככה
אם אבא היה ער" - נשנקה.
"שמעת אותי ?" - צלפה בה סבתי, משתעלת ותומכת בחזה במחווה של מוות מתקרב -
"תמצאי לך מקום אחר וממחר !"
ממרחק שמענו קול גברי מסתלסל באריות מתוך
אופרות. הקול הלך והתקרב עד שהציף את כל החדר ואז נקש יאנוש על התריסים
וקרא : "דינה, אפשר לומר לך עוד משהו ?"
ושוב : "דינה, תוכלי לצאת לרגע, בבקשה ?" ונקישה.
דינה קמה למחצה ממקומה, נתמכת בידיה במשענות הכורסא.
"דינה ?" - אמר קולו המופתע של יאנוש ומשהו מהעלגות הישנה, מהגמגום, פלש
אליו - "את שומעת אותי, את שם ?"
סבתי הביטה בדינה במבט מצמית. דינה קמה ועשתה מספר צעדים לעבר הדלת, פושטת
יד לפתוח אותה, פיה פעור לענות, ללא הגה, באלם. אחר כך עצמה את עיניה ואת
פיה וככה עמדה קפואה זמן מה.
"דינה" - לעלע יאנוש - "אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך, אל תתאכזרי אליי,
אני רק רוצה לומר לך משהו קטן אחד, שנייה מחייך, דקה אחת" - היתה הפוגה
ואז - "אני מכבד אותך מאוד. אפשר לדבר מהחלון, אינך חייבת לצאת".
שני יובלי דמעות התערבבו בגשם שעל פני דינה. היא חזרה אל מושבה, קרסה אל
תוכו וטמנה את פניה בשתי ידיים נואשות.
באנחה כבדה, התרוממה סבתי ממקומה וניגשה אל החלון. היא נשענה על משקופי
העץ הרטובים ומבעד לתריסים המוגפים :
"לך מפה" - צעקה - "לך מפה, משוגע".
כשהגשם מכה בעיני השפנים
Keshehageshem Make (When the Rain Strikes)
אמר לה – "הם מעפעפים כמוך, עכשיו".
היא, בצחוק מתחנחן, מתרפקת עליו, הוא מאמץ ביד גברית את כתפיה. הגשם לא
מתגבר, הוא טורדני כמקודם.
מרפסות הבתים מסורגות במעקי מתכת דקים, מחלידים בירוק ובשחור. הוא מצביע
עליהם, היא מחווה לעברם, הם מהנהנים בהשתאות מתואמת, חמים להם בהסכמה הזו.
"אני חושבת שזה בגלל שהצלחת לגרום לי להרגיש שוב כילדה".
היא עונה על שאלה שלו. היא מתכוונת : מלאת חיים. היא רוצה לומר : סקרנית,
פתוחה, מופתעת, נכנעת למראות קטנים ולריחות קלים. ילדה מול העולם, הפה שלה
פעור, האצבע נעוצה בחלל, במקום שבו היתה פעם ודאות.
כן, הוא מבין את כל זה.
"תזהר" – קולה מטפס – "הם נוהגים פה כמו משוגעים."
שוב משלבת יד בזרוע, הרגליים שלהם נעות בשייכות, איברים של יצור אחד, שני
ראשים, אבל אותו מבט, ידיים נורות, אצבעות בקצותיהן, אל עבר פסל, מזרקה,
שער מעניין של כנסייה, סתם בית, או כיכר.
"לא יכולתי יותר" – היא מהרהרת בקול רם, באושר – "זה היה כמו כלא."
הוא מביט בה, מעביר יד בשערה (חלק, קצר, לא מסודר במיוחד, קצוות מתפרעים).
"כמו כלא" – היא שוב אומרת – "מתתי".
האוויר קר אבל נעים. רוכלים ספונים בדוכנים מקורים, הגשם זולג על וילאות
סינתטיים. אחד מגלף בשעווה, שני מתיך וצורב מטבעות. הם פונים ימינה –
ראשית היא והוא אחריה – חולפים על פני העושר הצבעוני מאחורי מסך הגשם
האפור. הם צועדים בנינוחות של מי שמצאו ולא יאבדו שנית.
"נראית לי משוללת אנרגיה, עצובה, מכונסת" – הוא נאבק במילים, נמנע
מלהכאיב, נמנע מליפות. היא מעריכה את המאבק הזה, מניחה שלוש אצבעות על
שרוול מעיל הגשם שלו, הוא מאמץ אותן.
"חלמתי הלילה שאמא שלי מתה" שתיקה "הופתעתי כמה שהייתי עצוב".
בנשימה קצרה היא מבקשת להדוף : "היא תיוולד מחדש" – והיא חוזרת – "אמא שלך
תיוולד מחדש, זה חלום טוב."
הם יושבים בבית קפה קטן, על שולחן הנפתח לגשם, ערוצים שקופים על זגוגיות
המשקפיים שלו.
"אם נחיה כאן" – הוא מבטיח לה, הקול שלו מלא התלהבות, כמו תמיד כשהוא חולם
– "אני אביא את כל החפצים שלי ואנחנו נסדר לנו בית. יש לי הכל."
"יש לי תחושה שלא נתחתן."
"אני רוצה"
"גם אני, אבל …"
"כן" – הוא נאנח, מסיט את העיניים, מעלעל בחשבון המשורבט שהמלצר מגיש לו –
"גם לי יש תחושה כזו. אבל, בעצם, למה לא ?"
"אולי לא יתנו לנו …"
"שטויות" – הוא קוטע אותה, הקול שלו מתכתי (בפעם הראשונה) ומתרכך (מייד) :
"הם לא יכולים למנוע מאיתנו להתחתן. אם לא שם, אז במקום אחר, אפילו פה.
חותמים על מסמכים וזהו."
מבטה נעוץ בסנטר התקיף שלו ואיך שהוא רוטט נגד העולם. לפי העיניים שלה,
היא אוהבת אותו מאוד, הידיים והרגליים נמשכות אליו כמו למגנט, הגוף שלה
רוכש הטייה קלה לכיוונו.
"ואת רואה ילדים ?"
היא מבליעה מבט נואש, קול נואש, פכירת ידיים נואשת.
"לא יודעת" הפוגה
"אני לא רואה כלום"
"בואי, נמשיך" – כשהם קמים, היד שלה משתלבת ביד שלו, אצבע ברווח שבין שתי
אצבעות וכך הלאה. הם מטלטלים את היד המשותפת שלהם, הם מעסים אותה, הם
טומנים אותה בכיס שלה, בכיס שלו.
בפרץ אופטימיות מתחילים שניהם לומר :
"יהיה טוב ביחד" וצוחקים.
"יהיה לנו טוב ביחד, אנחנו נהיה מאושרים, נחיה בבית משלנו, יהיו לנו
ילדים, אנחנו נהיה משפחה."
בשטף שפוחד מהפסקה.
עכשיו הם מרגישים טוב יותר. הריאות שלהם מתרחבות, אוויר קפוא אבל צלול
זורם בקני הנשימה שלהם, הלמות הלב בתיבת התהודה של החזה, דם מווריד את
הלחיים, את קצה האף, את האוזניים. אפילו הצעדים שלהם מזדרזים, מתגברים,
גומאים מרחקים שנראו קודם מעייפים ועכשיו הם, לכל היותר, מטרד.
היא מציתה סיגריה, הוא נוזף בה בהומור, היא צוחקת. הם מרבים לצחוק, לכאורה
בלי כל סיבה, קל להבחין בזה, צחוק שאינו מבקש פרשנות.
היא מחבקת את מותניו בשתי ידיים ומניחה את הראש שלה על החיבור העדין,
הפועם, בין שקע הצוואר לכתפיים. הוא מעביר יד מוסחת דעת בשערה. היא מקיפה
בתנועה עגולה את כל מה שמסביבם : צריחי הכנסיות, הבתים הקטנים בצבעים
פסטליים, כסאות של בתי קפה, בגדים רבגוניים, המולה. בכיכר עומדת קבוצת
נגנים : כינור, אקורדיון, תוף מאולתר. אנשים משתחווים אל כובע ישן, פעור
פה, שמוט תיתורת ומטילים בו מטבעות.
היא משחררת את עצמה ממנו, רצה אל הכובע, זורקת מטבע אל הגבעה המתכתית
שבתוכו.
"הם היו פה גם בפעם שעברה."
אבל הוא נעוץ בזוג שרוקד טנגו מודגש במסעדה שמתחת לגשר, קרוב לנהר.
"רק במבט לאחור, הכל מתבהר, נופל למקומו, דבר מוביל למשנהו. יכול להיות
שמטרת כל הנסיעה הזו היתה לראות את הזוג הזה."
היא לא נעלבת, הוא מוזר והיא אוהבת. להיפך, היא מחבקת אותו ביתר שאת.
הוא מצביע על מסעדה : "סינית. רוצה לאכול בסינית ?"
היא מהנהנת בהיסוס. הוא : "קודם נקנה את הספר וכשנחזור, דרך המסעדה
הסינית, נאכל פה."
"אף פעם לא אכלתי סינית."
בכובד ראש, בידענות, בלמדנות (חשוב לו להפגין) : "זה מטבח עשיר מאוד. כדאי
לך."
הם נכנסים לחנות ספרים, קונים ספר או שניים, מחליפים מטבע זר במטבע מקומי,
משלמים, יוצאים מהחנות. בחוץ – למרות שעת אחר הצהריים המוקדמת – אפילה
כחלחלה. אחרי אור הניאון הלבן, נטול הצללים, של החנות, החושך מסנוור.
היא שולחת יד לעצור את התנועה המתפרצת שלו. הוא שולח יד לאחוז בזרועה,
לעודד אותה להתקדם.
לכודים בניגוד הזה, הם עומדים באמצע הרחוב, קרוב לאי תנועה, הגשם מכה
בעיניהם, העולם מחשיך, צלילי תזמורות הרחוב נקטמים בסאון המכוניות שהולכות
ומתקרבות אליהם במהירות שאינה מבשרת טובות.
לזכור את אבימלך
Lizkor et Avimelekh (Remembering Avimelekh)
כשהשקיפה שרה מחלון החדר באותו הבוקר, ידעה שהדבר עשוי. אברהם עמד למטה
וחבש את החמור המועדף עליו : לבן, טלפיים שחרחרים, נחיריים רוטטות. היא
הביטה בחובש ובנחבש. ידו של אברהם, מאוכלת משנים, החליקה בעדנה על צדדיו
המצולעים של החמור. הוא לחש לו משהו באוזנו והחמור נער. כך, חשבה, לוחשים
לאשה.
אברהם היה נמוך, שחום וחזותו קודרת. אפו המעוקל פגש את שפתו התחתונה
בקשיות. בכל תויו ניכרה אכזריות של מי שצודק תמיד. עכשיו חבש את החמור
בתנועות מדויקות, אם כי לא גמישות כמו פעם. בסדרת הברות גרוניות הזעיק
אליו שני נערים, תפוחי עיניים ומקורי שינה. הוא זעם על משהו, זה היה ברור.
הנערים השפילו מבטם וקומתם, כמעט השתחוו. מה היה בו, בגיבן הזה - חשבה שרה
- איזו יכולת לכוף את קומתם של אחרים. גם היא מצאה את עצמה כמעט על
ארבעותיה בגין עוול לא ברור, או סתם טעות של משק בית. אברהם לא ידע לסלוח.
רק על העולם ביקש ללמד זכות ורק אל אורחים האיר פנים. בתוך הבית פנימה
היה אימה וחשיכה ונרגנות וזעף.
הנערים נעלמו משדה הראייה שלה.
שרה המשיכה להביט : אולי, ברגע האחרון ?
אבל הנערים שבו, שחים תחת משא של זרדים יבשים. אברהם גער בהם שוב, גופו
מרתית, קצף לבן, נקווה בחיבורים המאיימים של שתי שפתיו הדקיקות. לבסוף הלך
איתם. החמור נותר בדמדומי הבוקר, בוטש בעדינות באדמה הצהובה.
כה הרבתה להתבונן עד שהופתעה מקולו הרך של אברהם מאחוריה.
"שרה ?" - אמר-שאל - "שלום לך ?"
הסתובבה בבהלה, שיערה מתווה עיגול שלם שחור בתוך החדר.
"שלום לך" - ענתה, עיניה מושפלות.
"אני יוצא" - אמר - "וגם יצחק"
"אני יודעת" - אמרה בקול קלוש, כמעט בלתי נשמע - "איך תחזרו ?"
"מרחק שלושה ימים" - חישב אברהם על אצבעות מעוקלות - "עוד יום-יומיים שם.
ייצא שבוע ונשוב."
"אתה וגם יצחק ?"
"אני" - אמר אברהם - "אלוהים יראה לו השה לעולה"
"רק לא יצחק" - התחננה. אבל היה בזה משום מעשה של מכונה. הם כבר דיברו על
זה הרבה. היא כבר בכתה והתייפחה, כרעה כבר לרגליו, נשקה אותן, נשקה כל חלק
בגופו.
אברם נותר בקשיותו.
פעם אמר לה : "גם אני אוהב את יצחק" - ולא יסף.
עכשיו שעמד מולה בפעם האחרונה, חשבה דווקא על אבימלך. היא לא ידעה מדוע.
אבימלך : תמיר, צהוב שיער, שרירי, כפות רגליים סלעיות אסורות בסנדלים.
אבימלך שבא בה בלילות והותיר בה את יצחק. זכרה מחלפות עבות על כתפיה
המגולות ואת שיער חזהו מתחכך בפטמותיה. תשעים שנה שכבה עם אברהם ולא ידעה
את העונג שחולל בה אבימלך בלילה אחד. אבימלך שכב איתה כדרך אנשים וכדרך
החיות, עם אחרים ולבדו ועם נשיו והם כולם היו כמו שירה גדולה של הבשר. עוד
באותו הלילה ידעה שנתעברה. לא נזקקה לאות. בשרה כמה לאבימלך כשידע אותה
אברהם בלילות אחרים, קרים , מעשה מלומד וחקרני, כמעט שמעה אותו חושב.
האלוהים איתו תמיד, גם כשהוא איתה.
אברהם רצה לשמוע עוד כשפדה אותה מעם המלך הפלישתי. מה מעשים עשו בה ?
מלפנים או מאחור ? וכמה - רק המלך או גם עבדיו ? ועם אשה היתה ? אחת ?
יותר ?
היא נהנתה וגם אמרה לו כך. באמצע המדבר, בדרך, הוריד אותה ושם שכב איתה.
ושוב ביקש לשמוע ובכל פעם שענתה, חדר, היכה בה באברו. דרך אבימלך ידע אותה
שהיתה שלו ולא שלו. רכוש, פות פעורה, ערווה לחה. שדה עיקש, מסרב לתת יבול,
סוגר תלמים, פולט את זרעו צמיג ולבן ומת.
כשהתעצב, היה מוסר אותה תמורת מקנה וכסף וזהב אל מלך מקומי או אל שליט.
ימים ספורים - והוא היה פודה אותה מהם. היה ניצב בפתח אוהלם, ממתין לה
שתצא. כשיצאה, היה מביט בה בערגה, נושק לה במצחה, מתחת לנחשול כהה של
שערות. אחר כך היה מפנה גבו והולך והיא אחריו, מבט מושפל, רגליה יחפות,
הצמידים בקרסוליה מקשקשים בעליזות.
גם מאבימלך בא, לקח אותה. בא אברהם ולקח אותה וילד בבטנה. עוד באותו הלילה
בא אליה אברהם. היא הרבתה בסיפוריה: ריחו של אבימלך, תחושת אברו באבריה,
טעם זרעו. כשסיים אברהם לעשות בה מעשה, נשמה לרווחה. המתינה חודש ובישרה
שהוא אב.
אברהם צחק : אלוהיו אמר לו שמזרעו הילד ויהיה לגוי גדול. בלילות היה הולך
אל השדות וזועק כמו חיה פצועה. בבוקר שב, כולו אבק ורגליו זבות דם אל
סנדליו. היא סכה אותן במים ובשמן ועטפה אותן בחותלות. אבל כשהלילה בא, שוב
היה יוצא אל המדבר. בסוף ישב באוהל והביט בה ובבטן התופחת. מבט אפל היה
לו כאשר הביט בה כך והיא פחדה מאוד. לפעמים צחק ואז אהבה אותו כמו פעם.
אבל זה לא קרה הרבה והיא חששה רק לשלום הילד שהתהווה בה. היא הרבתה לאכול
בשר ולשתות חלב ונמנעה מיין והמתינה. גם אברהם המתין. שניהם, כמו מחנות
הערוכים לקרב. הביטו זה בזה, אכלו ביחד ושתו ביחד וישנו יחדיו. כך עד
שילדה. כשילדה, קרא את בנה יצחק ולא ראה אותו שמונה ימים. בתום שמונה ימים
חזר לחדר היילוד. סכין של צור, חדה ושקערורית היתה לו בידו. היא התחננה
בעיניה, אבל הוא מל את התינוק המצווח ונתן את עורלתו המדממת בפיו. יצחק
היה שלו. היא ידעה שאברהם יודע והעורלה בפיו היתה גם הבטחה, גם מחילה, גם
אזהרה.
"לך בלי יצחק” - אמרה לו - “ הוא בן יחיד לי ולך. לך בלעדיו. קח שה.
האלוהים שלך ירצה גם שה לעולה. למה יצחק ?" - צרחה לפתע ופסקה, נפחדת
מקולה שלה.
"יצחק יבוא אתי" - ענה לה אברהם. כל כך עייף היה קולו וכל כך כמוש היה
בעיניה עד שנתאוותה לאחוז אותו בזרועותיה ולערסל אותו, זקן עקשן.
"אותך אהבתי, אברהם" - ניסתה. היו דמעות בעיניה אבל הוא לא הבחין בהן כי
מבטו היה כבוש בעפר שלרגליה. הוא עמד שם עמידה צפודה, ממתין לגזר הדין.
אלוה או אשה. בן או שה. אברהם או אבימלך. לא הוא בחר. הוא חש כמו גדם עץ
במים אדירים, כמו עופרת בקרביו, מותכת.
"הביאי את המאכלת" - אמר - "ואת האש ואת יצחק"
*******
"וישב אברהם אל נעריו ויקומו ויילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר
שבע"
"ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון בארץ כנען, ויבא אברהם לספד לשרה
ולבכתה".
מראות
Mar'e (Sight)
הנה מראה : חולות משתרעים למלוא העין. שיחים אפרפרים מעשן של אוטובוסים עם
מושבי עץ ובלי מיזוג. שביל כבוש ברגליים ושפכים בוציים מתאדים אל אוויר
שמרטט בשמש. אני עומד בכביש, מוגבה ומביט אל המרחק. הכיוון הכללי של מבטי
: שכונת המגורים שבה נמצא בית הוריי. אני מתאמץ לראות אותך לצידי, איני
יכול. אני שואל : איפה את, אני בטוח שהיית. האוויר שלצידי תפוס. לפעמים
אני רואה שיער זהוב או יד שעורה חלק ואני יודע שאלה את. כל כך אני רוצה
לשחזר אותך.
הנה מראה : שנינו במכונית. אני מביט ברגל הארוכה שלך, הנתונה בסנדלים
מפתים. אני אוהב את כפות רגלייך. הן עדינות ומתגרות. האצבעות דקות, צפופות
ונפרדות במידה הנכונה. את דורכת על דוושת הגז ויש מהירות נסערת בפנייך.
הגוף שלך שלוח קדימה.
את אומרת : "אני שונאת את המשפחה שלך". אני רואה לפתע את אימי עם השיער
הלבן שלה אסוף בתספורת נערית. אני רואה ידיים גבריות תפוחות ומוורידות.
אני חושב על זה שאת כואבת לי מאוד. את מוסיפה : "הם כולם חולים שם. אני לא
יכולה לסבול אותם. אני לא רוצה לבוא יותר לשם. אני לא באה איתך יותר." אני
שומע מה את אומרת בלי לומר. אני מבין אותך בלי קול. אני כואב אותך ואני
כואב איתך כי את אומרת לי עד כמה את כועסת, עד כמה לא אוהבת, עד כמה זה
אבוד בינינו. אני לא רוצה לשמוע. אני שם קלטת ברדיוטייפ של המכונית
והצלילים הקוואדרופוניים מתפשטים בחלל המצומצם שבו אנחנו לכודים בתנועה
הזו אל בית שאינו ביתך.
הנה מראה : ליל סדר בביתנו. שולחן ערוך במפת בד ורודה גדולה. זה רעיון
שלך. כלים מפורצלן משובח שקיבלנו מתנה בחתונה. אני מבשל בצרפתית וריחות
מתוקים של שזיפים בכל הבית. שמש קרה מציצה בחלונות. את מאושרת ואת שרה
והצלילים שלך מחלחלים בי. אני רוצה שככה זה יהיה תמיד. אני יודע שככה לא
יהיה אף פעם. אני יודע שהכל זמני. אני פוחד מההיעלמות הבלתי נמנעת של
האושר שלנו ושלך מתוך חיי. לכן כשאת יפה אליי, כשאת פונה, אני גוער באפך
הסולד והמנומש, נוזף בחיוך שלך. אינך מבינה. פגועה, את נפנית אל הכיור
וממשיכה בעיסוקך בלי מילים, בלי שיר. עכשיו הבית שקט ואני עורך את השולחן
בסכו"מים לבנים והגערה שלי והשתיקה שלך עולות בי כמחנק.
ועוד מראה : אני שוכב במיטתנו הזוגית. את בחדר האורחים, מסתודדת עם חברה.
אחת לזמן בלתי מוגדר את מגיעה אליי ומתיישבת לידי. אני מריח את ריחך וחש
את רכות העור המלטף. בדרך של מקרה נופלת שערה טועה על הפנים שלי ואני מגרש
אותה. "אני שונא אותך" - אני אומר לך ובוכה ואת, שקטה, חופנת את שערי ביד
קפוצה ומשחררת, מעבירה אצבע דקה ואוהבת על תוויי. אני חושב על עירומך
בזרועותיו, על פיו המתאווה לפטמותייך, על אצבעות ואיברים ועל הנשימות
הכבדות של שניכם כשהוא מזיין לך את המוח, מסעיר. אני נמוג אל תוך דמעה ואת
שבה אל האורחת. המלמולים שלכן מגיעים עד למיטה שלי.
מראה : ידענו זה את זה ואת בוכה. אלה דמעות שקטות, לא יפחות, גופך לא
מטלטל. אני אוחז אותך בשתי זרועות מדולדלות והזיעה שלנו ניגרת אל הכר. את
כה יפה עכשיו. יש לך שפתיים אדומות בשלות מהנשיכות שלי והפטמות שלך זקורות
מגע. אני מרוח בלחות ומריח מגופך. אנחנו לבנים, ערסנו לבנה בחדר שקירותיו
לבנים. הדבקנו מראה שהתנפצה על קיר ואני רואה אותנו משתברים לרסיסים שלה.
חיבוק קטוע וערב אברים. אני נושק לך על המצח נשיקה של מה בכך ואת נרעדת.
הקור שאחרי.
הנה מראה : אני נאבק לנשום. ידיי פרושות, כמו צלוב. אני מעורסל על זרוע
תומכת שאת שמה מתחת לגבי. "תצוף" - אני שומע לא שומע את קולך - "תצוף, זה
לא קשה". אני מרפה, בוטח בך לגמרי. הים שואג בתוך אוזניי את כל האזהרות.
מהי יד אוהבת מול הגלים שלו ? אבל אני עוצם עיניים ומסרב לשמוע. אני שלך
לגמרי, עשי בי כרצונך. אני, הרי, עירום כמעט לחלוטין כרגע. על בדל זרועך,
אני בולע מים ונושם אותם מתוך שכנוע שככה את רוצה. אני אוהב אותך ואני צף
למענך ואלייך.
אני שומע את קולך הפעמוני, המתלהב : "אתה צף" - את צוחקת בשמחה - "אתה
צף".
אני רואה : בוקר, אנחנו על ספסל בגן רחוק. ציפורים זרות על עפאים ש לא
מכאן שרים בשפה בלתי מובנת. הכל הזוי. בכל זאת, אני ואת על הספסל הזה
שותים חלב מתוך קרטון שמריח טוב ומנשנשים חטיף וקרום של לחם. אוויר קריר
מצעף את שערך סביב לשתי כתפייך הגלויות. משם הוא מתנופף אליי ואני מביט בך
מהצד, לוגמת בבריאות ורודת לחיים את כל החלב ובקמצנות לוחכת את הפירורים
מהשפתיים בפיתול של לשונך. אנחנו אוהבים מאוד.
"נלך ?" - את אומרת. "נלך" - אני אומר.
לפעמים אני רואה : פניי מעוותות, אני משער, כי את מביטה בי באימה ופנייך
מתעוותים כדי לשקף אותי. אני מרגיש שקצף מילולי זולג מבין שפתיי. אני
מרגיש את השרירים שנקפצים בכל גופי, את חוסר השליטה. תנועות ידיים רחבות,
מעגליות, כמו להקיף אותך ולהקריב אותך לזעמי. גידים מאיימים לפרוץ מצווארי
ללפות אותך ולהביאך אל המקום הזה שבו אני נמצא לבד. עיניי בורקות, אני
יודע. זה מפחיד ויש בזה רשעות. “אפילו אם אוהבים אותך” - אמרת לי כשנפרדנו
- “אי אפשר להמשיך ולאהוב מול זעם שכזה”.
כתבת לי : “מספיק לכעוס, הגיע זמן לנוח.” אני קרעתי את כל התמונות שלך
וגזרתי את מכתבייך.
אפשר לקרוע, אבל קשה מאוד למחוק. המילים שלך בתוך מוחי כמו תקליט שרוט.
לראות : את מביטה בי כשאני מרצה. אני לש את השומעים באובניים ממילים.
הלהט. אבל יותר מכל, יש מבטך. כמו מכווה, כמו נוכחות קבועה. במציאות אני
לא שומע קולות, יש רק הדים ובמקום מראות - השתקפויות. את אמיתית יותר.
כשאני מסיים להרצות אני יושב על ידך.
מראה נוסף : נרות צהובי שלהבת משתקפים באישונים העמוקים שלך. האור עושה לך
טוב. מצית את שערך. מרכך את הצללים על צווארך. כולך גלויה: כתפיים והקימור
המיסתורי שמוביל אל השד הימני שלך. את אוחזת במפית מבד עשיר, רקום ופורשת
בתנועות רכות על ברך. שרירי ידייך מרצדים מתחת לעורך כמו אדוות. אני לא
יכול לחדול מלהביט בך , יופייך מביט בי חזרה. אני אומר דבר של סתם, בטח על
טיב היין ואת צוחקת בשיניים מושלמות, קצובות. אני מושיט יד אחת עורגת
ונוגע בידך. תמיד טענת שאין בי כל רומנטיקה. אני מופתע. אנחנו מדברים,
בוחרים מהתפריט, לוגמת יין, אני לוגם. היינו, לא היינו, היה הרגע. אני
שותה לו מתוך כוס ממורקת ואת מחרה ומחזיקה שוב בידי.
ושוב מראה : צינורות של פלסטיק נובטים ממני, מטפטפים חיים אל תוך עורקיי.
אני חיוור, נושם בקושי רב. מהתרופות אני מקיא ומשלשל. פעם, ברכבת לילה
אירופאית, נסגרנו בתא השירותים ואת שפכת עליי מים קרים מתוך מיכל. מקלחת,
קראת לזה. עכשיו אני אומר "כמו ברכבת" ואת מבינה מייד, הכל. שרירייך חזקים
כשאת תומכת בי בדרך אל התא בקצה המסדרון. אנחנו מסתגרים ואני מעווה פנים
כלפייך במאמץ לחייך. אך את טרודה בלהפשיט אותי כך שלא יכאב. פותחת את הברז
ונרטבת יחד. מזרקות של מים ניתזות ממך אליי, המצולק. לא קל לנשום. את
מסבנת ומנגבת ועוטפת ומחבקת.
סוף סוף אני נשען. זה חדש לי ואני נדרש להתרגל. את חדשה לי והיית לי
להרגל.
כשסיימנו, התיישבת על כסא והבטת בי עד שנרדמתי. אני נקי, מחותל, נקוב
זרועות. ליחה על הכרית. איני מראה מלבב, אני בטוח - ובכל זאת, התבוננת בי.
נינוח, אני נרדם.
מראה : אני עומד בתא עצי של טלפון. אני לבוש בגדי אסיר חומים ונעלי אסיר
כבדות שאני גורר בקושי. גשם זלעפות ואני רטוב. פלגים של מים ניגרים משערי
על לחיי. אני מקשיב לקול שלך המסביר לי שאינך. שמיים מתקדרים בלי קשר
לשיחה שלנו אבל קשה לי לא לקשור את שני האירועים, כמה באנאלי. אני בוכה
שירים למשיבון שיש לו את קולך. אני מפציר ומשכנע, מייבב ומתחנן, מזכיר
לך, את שוכחת, אינך רוצה לזכור. "אין מה לזכור, אין טוב, הכל היה נורא" -
את אומרת ואני נגדע. אני פוחד לחשוב ואני פוחד לישון. אני רוצה להיאהב אבל
גם להינטש. עכשיו אני שקט בתוך החורבות של החיים שלי, שלנו. בלעדייך
ובלעדיי יש לי הכל ואין לי כלום.
מבעד לבהונות אורצל
Miba'ad la-Behonot Ortsel (The Fabric of Shadows)
סוזאן שוכבת על הגב, רגל לבנה על רגל לבנה ומתבוננת באור המחלחל מבעד
לבהונות היפהפיות שלה. לפני דקה מצצתי לה אותן והרוק שלי מתקשה עליהן
בשכבה מבריקה. היא מתענגת על הקרירות שבמגע בין האוויר הוושינגטוני המקפיא
לבין הרוק שלי שמתאדה. סוזאן אוהבת לחשוב על דברים כאלה. בכלל היא הטיפוס
החושב והממעט בדיבור. יש לה עיניים שמוטות ובהן עצב מהול בחיוך טוב ועכשיו
הן עצומות ואני לא יכול לראות בהן מאומה.
היא אומרת : "אני אבוא אתך למקדוניה" והלב שלי מנתר. אני לא יודע אם
להאמין לה, אני לא רוצה להאמין לה, אני לא רוצה להתאכזב. אני אומר לה שאני
שמח והיא מחייכת ויש לה שתי גומות חן שמעמיקות בלחייה כאילו הן שואפות
להתחבר בנקודה נסתרת בתוך פיה. אני מנשק גומת חן אחת. היא צוחקת ואני צוחק
ואנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר בעירום חלקי.
כשהיא הופכת את פרוסות הלחם המשחימות בתנור הפרימיטיבי והמפוייח שלה, אני
מביט בה עד שאני מתעייף וכובש את העיניים ברצפת העץ המבהיקה. היא לא חזקה
בנקיון ואני מחייך למחשבה הזו.
עכשיו אני מדמיין איך זה יהיה בלעדיה ואני לא יכול. לכאן, אל הדירה שלה,
בתוך בית אדווארדיאני בן שתי קומות, הגעתי לפני עשרה ימים. יש עשרה ימים
שהם כמו עשר שנים וכמו עשר דקות בבת אחת. כאלה היו הימים האלה, אתה, כאן.
הכל התחיל במלון בעיר בלקנית. בחדר שלי, שהשקיף על גשר טורקי עתיק מעל
נהר, היתה טלוויזיה שלא קלטה אף תחנה חוץ ממשהו בשפה מתנגנת, הכלאה בין
הונגרית לרוסית. מדי פעם, בערוץ אחר, ראיתי תמונה מעוותת לצדדים של ה-CNN
ושפתי הקריינית נעו בלי קול. החדר היה חשוך ובו ריהוט בסיסי מעץ שהריח
כאילו רק עתה נכרת. בבוקר נהגתי לקום, להתעמל, להתקלח ולרדת אל חדר האוכל,
שם הוגשה ארוחת בוקר עשירה. רב המלצרים, ששירת, בעברו, בבית מלון בשווייץ,
הרבה בגינוני נימוס מופרזים עד כדי פרודיה ואני הסבתי ממנו עיניים במבוכה.
ראיתי אותה, יושבת בשולחן מרוחק, לבושה בחליפת עסקים שחורה בשני חלקים,
מעיינת באוגדן ירוק, גמיש, שבו היו כמה דפים פרופים. היא לא הרימה את מבטה
מהדפים האלה כשהמלצר שאל אותי בהתרפסות אם אני רוצה שהוא במו ידיו יכין לי
חביתה משתי ביצים. סירבתי בנימוס ונתתי בידו שטר של מאה דינרים. תוך כדי
כך שאל לשלומי בעסק גדול והתרחק ממני בהשתחוויות הולכות ומעמיקות, חושף
לעיניי קרחת מבהיקה מתחת לסבך מדליל של שערות מאפירות.
היא לא הביטה בי כשהלכתי משם אבל אני הבחנתי בנוכחות שלה במשך כל הארוחה.
לא ההנתי לומר לה מילה.
בערב קבעתי עם גידי, שותפי במדינה הזו, לאכול ארוחת ערב בעיר העתיקה. הוא
היה אמור לבוא ולאסוף אותי במכונית מרצדס מבהיקה ומוארכת. המתנתי לו מול
דלת הכניסה למלון, מביט בחוץ האפלולי, כמעט רואה את האוויר הקר.
שמעתי את הקול שלה מאחוריי, ליד דלפק הקבלה, כשהיא מזמינה מונית. הפקיד
שאל לאן והיא אמרה שהיא לא יודעת. אל חניית המלון ממול החליקה המכונית של
גידי, שחורה וחרישית ובתוך הדממה שהשתררה, כשכולם השתתקו לפתע, החלטתי.
כשמצאנו את עצמנו במושב האחורי, חשבתי איך היא הסכימה להצעה שלי ואיך היא
ביטלה את הזמנת המונית ואיך על הפנים שלה ניסך חיוך אדמומי ואז ראיתי את
גומות החן ההן בפעם הראשונה. עכשיו, באפלה המהבילה של המכונית, ניסיתי
לצוד בעיניים מצומצמות את נשימתה. פנסים פזורי אור התוו את הפרופיל שלה אל
מול השמשה ואני חשבתי שהיא לא ממש יפה, הסנטר שלה היה שמוט והיא שמנה.
כשמשהו לא מתאים לי, אני מנתח מדוע, אני לא מרפה, כמו כלב ציד אנליטי.
עכשיו עשיתי את זה, בעיצומה של הנסיעה. הרגשתי שאם לא אבין מה בה מושך
אותי אליה, משהו בסדר הנכון של העולם יתערער וזה דבר שלא יכלתי להרשות
לעצמי, לא באותם ימים של שבר.
אז ישבתי, מכווץ מבלי משים את הגבות שלי ונושך קרעי עור רפויים משפתיי. כל
אותו הזמן חשבתי : מה יש כאן, מה קורה. כשחשבתי על עצמי באותם ימים - וזה
קרה הרבה - חשבתי על עצמי במונחים של ניצול שואה פרטית. רק שבועות ספורים
קודם לכן סיימתי לרצות עונש מאסר בכלא אמיתי ובמהלכו התגרשתי מאישה שמאוד
אהבתי. גם מבחינה כספית המצב היה בכי רע, הבכי הרע, האמיתי הזה שביעת אותי
כל הזמן ותמיד בהפתעה וברגעים הכי פחות מתאימים. לא שלטתי בתהליכי האבל
שהמאירו בי. הם שלחו גרורות אל החלקים הכי עמוקים שלי, שמעולם, קודם לכן,
לא היתה לי גישה אליהם. בכלל לא הייתי בטוח שאני מוכן לשידור חוזר.
פגיעות. בסוף הבנתי שמה שמשך אותי אליה היה העיניים העצובות,
הכמעט-כלביות, שלה. יציבת הגוף שאמרה כאב פנימי חזק שנמלטים ממנו בלי
לעצור לחשוב איך ולאן. אני הכרתי את הכאב הזה ואני ידעתי את הפגיעות שלה
וכמו תמיד החלה להנץ בי האשליה שאוכל להם. אבל איזה נשק אחר יש לנו כדי
ללחום בכאב ובפגיעות - מלבד האשליה ?
השקרים שלי גאו בי כמו גירה, כמו קבס. תמיד כשעמדה הברירה בין לספר אמת
לבין לחיות בשקר - בחרתי בשקרים. להמציא את העולם כולו בתוך המוח - בכך
היה טמון יופי שלא יכולתי לעמוד מולו, עוצמה שהובילה תמיד לאושר, אפילו
קצר מועד. עכשיו שאלתי את עצמי מה עדיף : אושר קצר או הרדידות האפורה של
החיים האמיתיים ובכלל לא הייתי בטוח מה התשובה הנכונה, או אם יש כזו.
אמרתי לה : "אנחנו הולכים לאיזו מסעדה בעיר העתיקה, רוצה להצטרף ?"
היא צודדה אליי מבט ולא חשבה בכלל לפני שענתה בחיוב. משום מה, זה לא נראה
מפתיע, שהיא מסכימה להצטרף לארוחת ערב עם שני זרים. כשיצאנו אל האור
והאזעקה של גידי ייללה כשנעל את המכונית, המבטים שלי אמרו לה : "מין". היא
שלתה משקפיים עגולי מסגרת מהתיק שלה והרכיבה אותם על אף סולד ופתאום כל
החזות שלה השתנתה. היא נראתה כל כך שלמה, כל כך נכונה, הייתי בטוח שהעור
שלה, מתחת לחליפות העסקים , צח לגמרי, חלבי, בלי פגם. זה חייב להיות כך.
צעדנו ברחובות של אבני מרצפת עתיקות והאזנו למוסיקה הלא-הרמונית של נקישות
העקבים שלנו, שלישיה לא מתואמת. גידי הוביל בבטחה דרך חאנים טורקיים ובהם
כניסות מקושתות, אל מסעדה קטנה והומה. הבעלים קידם אותו בצהלה וטלטל את
היד שלו וטפח על כתפו והתחבקו. בסוף, התיישבנו ליד שולחן זעיר, שהונח הישר
על הסמטה הצרה והמתפתלת. הסמטה נבלעה בחושך קטיפתי בין שני מבני אבן
והחושך שלהם נלחם בתאורה הצהובה, העגומה, של פנס רחוב בודד. הפנים שלנו
נגהו באור השחור הזה.
גידי החל בשיחה של מה בכך ואני הייתי נואש בניסיוני להרשים אותה בזמן הכה
קצר שעמד לרשותי. רציתי אותה מייד, עוד באותו הלילה ועמדתי לנסוע חזרה
לישראל כעבור שני ימים ושני לילות. היא שתקה במרבית הזמן וכשדיברה,
התגעגעה לפולין, שם שהתה במשך שנתיים לפני כן. בפיה, נשמעה פולין אחרת ממה
שזכרתי מהדיווחים בעיתונות. היא לימדה אנגלית בכפר קטן וניהלה רומן נטול
שפה עם בנו של בעל הבית שבו התגוררה.
פתאום אמרה והעיניים שלה היו רחוקות : "פעם נסעתי למרוקו ובסהרה, באמצע
המדבר, בלילה, מתחת לכל הכוכבים האלה, עשיתי אהבה עם המדריך המקומי שלנו.
הוא היה ממוצא ברברי" - הוסיפה בלי סיבה והשתתקה. כשלהב של קנאה פילח
אותי, ניסיתי לגרש את הדמויות שהיא הביאה אל מוחי במשפט החסכני הזה. חשבתי
על שילובים של שחור ושל לבן, מתחתיה ומעליה ובתוכה, בטח החול היה עדיין חם
מהלהט שלהם ושל המדבר שעטף אותם באלם מכוכב.
היא הגניבה אליי מבט, אבל לא היו בו פיתוי וגם לא הערמומיות הנלווית, בדרך
כלל, למבטים כאלה. הסיפור הזה לא נועד לבחון אותי, או ללבות בי קנאה. הוא
פשוט נבט בה ופרץ אל האוויר שעכשיו הצטלל, כאילו נגמרה איזו סערת ברקים.
"עומד לרדת גשם" - אמר בעל המסעדה והביט בנו בדאגה. העור שלה היה מתוח
ובתולי והיא היתה דשנה מתחתיו ואני חשבתי איך זה יהיה להתחפר בה, עם הלחות
שבה תקדם אותי, אם זה יקרה בכלל. בחורות אמריקניות מבית טוב לא מסתובבות
לבד בפולין אחרי הקולג'. הן בכלל לא יודעות שיש דבר כזה, פולין. הן בטח לא
שוכבות עם מדריכים ברברים במדבריות. ידעתי כבר שלא טעיתי, שיש בה סוד,
באשה-ילדה הזו.