"ראו תראו, הנה היא הבריה המשונה הזקנה!" צעקו החיות שבמים. "עכשיו יהיה לנו שמח!"
הכל צחקו, עד שבטניהם הכדוריות רעדו וזנבותיהם התנועעו בגיל. אחר כך הקיפו את האבן סביב ושרו במלוא גרונם:
"צפרדעת זקנה על כרעיים עצלות
על הארץ יכולה אם רוצה לדדות
זמנים חדשים, חדשים הרעיונות!
יעמוד נגדם מי שיכול.
אנחנו לא נסכים לצלוע על כרעיים
בחרות ננענע את האחוריים
במים הצלולים!"
שתי פעמים הם שרו את פזמונם המחוצף, ועל לחיי הצפרדע הזקנה זלגו הדמעות.
"הנה את רואה!" אמרה לזרזירה. "ככה הם מדברים לאימא שלהם!"
"או - אה?" אמרה הזרזירה מהורהרת. "אכן זה נראה לא טוב."
כעת התרחקו השרצים הקטנים ושחו לאורך התעלה. אחרי שהצפרדע ניגבה את עיניה והתאוששה קימעא, היא ראתה שרק אחד מהם נותר לבדו במים מתחת לאבן. הוא חבט בזנבו בעוז.
"פוייה! תתבייש לך!" צעקה הצפרדע. "עדיין אתה עומד לך שם ולועג לאמך הזקנה! אילו ברנשונים אתם!"
"אני לא ברנשון", השיב הצעיר. "אני ראשן."
"עוד תראה מה יקרה לך כשאתפוש אותך, חוצפן! אפילו השם המכובד של הוריך לא נאה לך!"
הראשן שחה פעמים אחדות לפה ולשם ונגס באחד מצמחי המים. אחר כך הוא חזר ועצר תחת האבן ואמר:
"כל הזמן את מייללת וקוצפת כאילו סוף העולם הגיע! אני לא מבין איך את יכולה לעשות כאלה הצגות, אימא צפרדעה זקנה! אולי שכחת שגם את היית פעם צעירה?"
"שאני שכחתי?" התכעסה הצפרדע. "בימי נעורי היו מושגים אחרים על דרך ארץ, העלמה הצייצנית! כשאני הייתי נערה צעירה, לא הייתי מתרוצצת במים עם קישקושים כאלה בראש כמו אלה שיש לך!"
"על זה אינני יודע כלום", השיב הראשן בעליצות ונופף בציציות ראשו. "האין הם יפים? חוץ מזה, אלה הם הזימים שלי. בלעדיהם לא הייתי יכול לנשום."
הצפרדע הזקנה רעדה בזעם.
"ככה …זימים? אילו מזימות אתה זומם בהם, אה? וזנב ארוך ונהדר יש לך לדגל-אהבה? מה? אבל להשיג לך רגלים מהוגנות, זה כנראה למעלה מהיכולת, הא?"
"למה לי רגלים?" שאל באדישות הראשן. "את אולי זקוקה לזה, כדי ללכת שם למעלה על האדמה. אני הרי שוחה, הרי בשביל זה יש לי הזנב שלי. היום בכלל אי אפשר בלי זנב. בסגנון הישן המסורבל כבר לא מגיעים לשום מקום. התרבות מתקדמת, וחייבים לשחות עם הזרם."
הצפרדע שילבה זרועותיה על חזה ונשאה עיניה השמימה. "זה נורא!" נאנחה.
"ודרך אגב, אין בכלל סיכוי לפקוח את הראש לברברנית זקנה כמוך", קבע הראשן. "את לא מבינה כלום, זמנך עבר. רציתי רק להזכיר לך, שאת בעצמך הבאת אותי לעולם. לכן את גם חייבת לקבל אותי איך שאני."
במלים אלה שחה הראשן לדרכו. הצפרדע הזקנה חזרה אל גדת החפיר והתישבה ליד הזרזירה. זו לא ידעה במה תרפא שברון לבה של האם האומללה. לכן היא שרקה ואמרה:
"עכשיו יבוא האביב, והכל יבוא על מקומו בשלום, את תראי. איפה היית בחורף?"
"ישבתי בתוך חור, למטה בקרקעית אגם הטחנה", ענתה הצפרדע.
"אוהו מזה באמת אפשר לקבל דיכאון", אמרה הזרזירה. "כדאי לך לטייל קצת, לראות עולם. זה מרענן ועושה מצב-רוח טוב."
"מה את שחה?" אמרה הצפרדע. "אני, עם הגזרה שלי! אני עשויה למנוחה. אם אני רק מנתרת עד הצד השני של האחו, כבר כואבות לי הרגלים האחוריות."
אז המריאה הזרזירה. הצפרדע צלפה בלשונה ולכדה זבוב אחד שישב לו על עלה ולא חשב על כל רע. היא בלעה את הזבוב ושקעה שוב בהרהוריה הנוגים.
הזרזירה היתה עסוקה מאד באיטום קינה וריפודו. הקן שכן בתיבת הזרזירים התלויה בעץ האולמוס שלפני בית היערן. היא יכלה להרגיש שבקרוב תבוא העת להטיל את הביצים, שכן ראשה היה כבד עליה באופן משונה כזה, ומדי פעם היא פרצה בבכי-פתאום.
אז היא נזכרה בצפרדע המיסכנה, שלא הזדמן לה לראותה כבר זמן ארוך למדי. היא עפה לשפת החפיר וקראה.
"הנה אני! אני פה, גברת זרזירית!" אמרה הצפרדע, ממקום סמוך מאד לזה שנחתה בו הזרזירה.
"מה זה?" אמרה הזרזירה. "עדיין את יושבת פה? מה שלום ילדייך? עכשיו קרובה שעתי שלי ללדת, ואז נזכרתי בך."
"זה היה נחמד מצדך, לבוא לראות בשלום אשה עניה", ענתה הצפרדע. "חוץ מזה, תודה! נראה לי, שמצבי נראה משופר במידת-מה."
"איך זה?" שאלה הזרזירה.
הצפרדע רמזה לה וניתרה עד סמוך מאד למים.
"התואילי לראות בעצמך?" אמרה.
והזרזירה הציצה לתוך החפיר, שהיה מלא ראשנים. הם פיזזו ושחו סביב כמקודם, אבל עכשיו הם היו הרבה יותר גדולים. ולאחדים מהם היו מאחור ירכי צפרדעים חמודים ביותר, אפשר היה לראות בעיניים, הן, לשנים מהגדולים ביותר כבר היו אפילו זרועות קטנטנות.
"נכון?" אמרה הצפרדע הזקנה. "הם מתחילים להתנהג יותר יפה. אמנם עדיין נשאר להם הזנב הגועלי וציציות הראש המתועבות האלה. אבל עכשיו אני לפחות רואה לדבר טעם ותכלית. עכשיו אני גם יותר מתאפקת, כבר לא גוערת אותם. אני חושבת, מוטב להניח לטבע לעשות את שלו. קשה לשמור על שלוה איתם גם כן. פעם כשאמרתי לאחד מהם מילה טובה, שהוא מתחיל לקבל תבונה, הוא צחק לי בפנים ואמר שאני לא אדמיין לי שהוא יהיה אי פעם חטיאר צלען כזה כמוני - הוי, הילדים, הילדים! שתראי את יותר נחת מהצאצאים שלך!"
"תודה", השיבה הזרזירה. "עכשיו אני עפה הביתה ומתחילה."
וחלפו ימים רבים שבהם רבצה הזרזירה על ביציה בתיבה שבעץ האולמוס, ולא חשבה על הצפרדע כלל. אבל כשיכלה להרגיש שמעתה יוכלו האפרוחים לבקוע בכל רגע, היא ביקשה מבעלה, בעוד שיש לו זמן לכך, לעוף אל החפיר ולדרוש בשמה בשלום הצפרדע.
"הצפרדעה גם כן אם", אמרה. "אבל היה לה מזל ביש עם הילדים שלה, המיסכנה. צריך לעודד אותה קצת."
היא סיפרה לבעלה כל מה שראתה ושמעה על גדת החפיר, ואחר כך הוא עף לשם.
אבל ככל שבלש וחיפש במים, הוא לא מצא אף ראשן אחד. החפיר כבר היה יבש למחצה, ובתוך הבוץ זחלה רק קרפדה שמנה אחת זקנה.
אז הוא שמע שאון גדול באחו שבצד הרחוק של החפיר. "קואקס! קואקס! קואקס!" היו אלה המון צפרדעים שצעקו בערבוביא. במרכז המעגל ישבה הצפרדע הזקנה, וסביבה בעשב ניתרו ודילגו ילדיה. לכולם היו עתה רגלים, וציצות הזימים נעלמו מראשי כולם. הם נראו בסך הכל כמו צפרדעים אמיתיות קטנות וחומות אמיתיות, שעורם הרטוב הבהיק בשמש, והם אמרו קואקס! בהמולה מחרידה. אבל לכולם עדיין נשאר גדם זנב קטן מנערותם.
"הקשיבו ילדים!" אמרה הצפרדע הזקנה. "רק התישבו בדעתכם. אני כל כך שמחה, כל כך שמחה בכם. עוד תראו, בסוף עוד תתפטרו משארית הזנב המתועבת, ואז הכל יהיה בסדר גמור."
כעת היו שם אחדים מהצפרדעונים הצעירים שהתישבו באופן שזנבם היה מוסתר. הם היטו ראשם הצידה והביטו בזקנה בחיבה.
"כבר אין לנו זנב בכלל! אנחנו כבר צפרדעים ממש, אימא קטנה יקרה! מעולם לא התכונו לשום דבר בכל הראשנות!"
אבל היו שם אחרים, שהושיטו זנבם קדימה ככל שיכלו ולעגו לזקנה, כמו שעשו בשחר ילדותם.
"שטויות! שטויות! שטויות! אימא צפרדעת זקנה!" הם צעקו. "אנחנו כמו שהיינו תמיד … את לא יכולה לראות את הזנב? רק אל תכניסי לך לראש שנהיינו "מיושבים בדעתנו", כמו שאת קוראת לזה. לזה לא נגיע לעולמים. תמיד נישאר ראשנים חפשיים ועליזים!"
הצפרדע הזקנה גידפה והתחננה, והצעירים צווחו, והיה שאון איום. הזרזיר הניד ראשו השחור וטס הביתה, כדי לספר לאשתו מה ראה.
"משפחה רוגשת למדי", אמר.
"זאת משפחה אומללה!" אמרה הגברת זרזירה. "מיד כשאוכל שוב לצאת ולטייל עם הקטנים, אלך לבקר. לילדים שלנו יהיה טוב לראות משהו מהעולם. אז הם ידעו להעריך יותר את הקן החמים והנעים שיש להם."
ומשהזרזירונים הקטנים פקחו עיניים והצמיחו נוצות ולמדו להתעופף מעט, יצאה אמם איתם לאחו, כדי שיכירו את הצפרדע הזקנה. הם הלכו זמן רב וחיפשו וקראו בשמה; לבסוף הם מצאו אותה תחת אבן אחת גדולה ואפורה.
"ובכן", אמרה הזרזירה. "עכשיו הגעתי אני לשלב הזה, כמו שאת רואה. - ומה שלומך? איפה הילדים שלך?"
"אלה הלכו להם, מזמן", השיבה הצפרדע. "הם התפזרו על פני כל האחו ודואגים כל אחד לעצמו."
"זה היה זריז", אמרה הזרזירה. "ואיך הם נראים?"
"אוהו!" ענתה הצפרדע. "הם הצפרדעים החמודים ביותר שאפשר לראות בעיניים. הם מקפצים, והם אומרים קואקס! לא יכלתי לבקש לי ילדים טובים יותר."
"כשהסוף טוב, הכל טוב", אמרה הזרזירה.
"כן הוא", ענתה הצפרדע. "בזה את צודקת. אבל ההתחלה היתה באמת קשה למדי. ותארי לך: יום אחד, אחרי שהם התבגרו לגמרי, ואחרי שהתפטרו מהזנב ומהקשקושים האלה בראש, שוחחתי איתם על העניין. ואז הם הסתכלו לי בכאלה עיניים, כאילו הם לא יודעים כלום ממה שהיה. והילדים צחקו וצחקו ולא הניחו לי לגמור מלה אחת. עד שבסוף אמר האחד שאני חינכתי אותם לא נכון. כשלה יהיו ילדים, אלה בודאי ילמדו מהשהו אחר, אם הם יעשו כאלה תעלולי קופים. - בבקשה מכבודך, מה את אומרת לזה? ואני כמה היטפתי להם וכמה השתדלתי ונאבקתי!"
"אכן … כפויי טובה הם בני הנעורים", אמרה הזרזירה.
"נו", הפטירה לבסוף הצפרדע, "הרי בסופו של דבר הם בכל זאת נאלצו לעלות על הפסים, וזה העיקר. בחורף נשב כולנו בחורים שלנו בקרקעית אגם הטחנה, ואז לא יוכל אף אחד לראות עליהם, באילו זנבות וקישקושים הם התעסקו כשהיו צעירים."
עץ הערבה הזקן
Det gamle Piletræ
מינים וסוגים רבים יש של עצי ערבות; והם דומים זה לזה כה מעט עד שכמעט אי אפשר להאמין שהם שייכים למשפחה אחת.
יש מהם, שזוחלים על פני האדמה, כל כך קטנים ומיסכנים הם. הם שוכנים בבתות אברש או ברום הרים או בארצות הקוטב הקרות. בחורף הם חבויים לגמרי תחת השלג, בקיץ הם בדיוק נושאים את אפם מעל צמרות האברש.
הם בריות המצטנעות מפני עוניים. רק טיפשי הוא להתבייש בעוני, ובאמת הערבות הננסיות אינן מתביישות כלל. אבל הן יודעות שהאדמה שבה הן צומחות עניה כל כך, שלעולם אינם מגיעים למידת אילנות הגונים. אילו היו רצות לגבהים ומתנשאות כדוגמת דודניהן האציליים, הצפצפות הצריפיות, אל תוך השחקים, הן היו לומדות במהרה לקח מר.
כי על כן הצפצפות הן דודניהן.
הן האצילות שבכל עצי הערבות, וזאת הן יודעות, כפי שכל אחד יכול לראות עליהן בחצי עין. מי שרק שם לבו על האופן שבו הן מזדקפות יבין מיד במה הענין.
האשור והאלון והשדר וכל שאר האילנות לשמותיהם מושיטים ענף מנומס אחד לצד הזה וענף מנומס אחד לצד האחר.
"המותר לי לבקש בכל הכבוד מעט אור שמש?" אומר הענף למעלה באויר.
"שמא אוכל להועיל במעט צל?" שואל הענף היותר קרוב לאדמה.
אבל אצל הצפצפות הצריפיות נשמע זמר שונה בהחלט. שם הסיסמה:
"כל הענפים ישר למעלה! להיצמד לגזע! אין מה להסתכל שם למטה! אל על שור! … קדימה צעד!"
וכל הענפים בשוה מתנשאים כלפי מעלה, וכל העץ צומח זקוף וגא וארוך כעמלק.
זה מאמץ. אבל זה אצילי. וזה משתלם. כי מי ראה מימיו אילן נאה יותר מצפצפה כזאת צריפית אמיתית - זקופה כחייל בדיל וגבוהה כצריח?
וכשעומדות הצפצפות לאורך הדרך, בשורה ארוכה בכל אחד מהצדדים, מתעוררות מחשבות של יראת כבוד בלב ההולך בה, ואינו מתפלא כלל, כשמתברר שהשדרה מובילה לארמון נאה.
הערבה הננסית והצפצפה שייכות לאותה משפחה. האחת היא הפשוטה שבקצה הפשוט, והאחרת האצילה שבקצה האציל. ביניהן יש עוד הרבה ערבות אחרות. ישנן ערבות שעליהן בצד האחד כמו כסף, וערבות שעליהן מתנועעים בתוגה כזאת ברוח הקיץ הקלילה, שהמשוררים חורזים עליהם שירים. יש מהן, שענפיהן נתלים כראש האבל, עד שבני האדם שותלים אותן על קבריהם, ויש אשר ענפיהן כל כך גמישים וחזקים, שבני האדם קולעים מהם סלים. ישנן גם כאלה שמהן יכול לגלף חלילים מעולים, מי שיודע אומנות זו. וישנן המון ערבות שאין שום דבר מיוחד לספר עליהם.
עץ הערבה שבסיפור הזה שייך בדיוק לסוג הממוצע הזה. אבל היה לו גורל, ובגללו הוא בא לדפוס.
תחילת גורלו היתה שאחת הצפצפות הגאות שעמדו בשדרת בית האחוזה הופלה בסערה נוראה. היא נשברה למטה אצל השורש, הגדם שורש, והחור שנוצר בשורת העצים הארוכה נראה מכוער. אך הגיע האביב, בא איפוא היערן עם ייחור ותחב אותו באדמה במקום שבו עמדה הצפצפה הישנה, הידק היטב ברגליו את האדמה סביב והניע ראשו על הייחור.
"עכשיו אזור חלציך ורוץ לגובה", אמר. "אני יודע שזה בדם שלך, ויש לך רק להסתכל לאורך הדרך; שם אתה רואה כמה דוגמות יפות לגדול אחריהן."
האיש חשב שנטע צפצפה. אבל זה היה ענף פשוט של ערבה רגילה, מה שלקח בטעות, ומשחלף הזמן והייחור גדל, התגלה הדבר.
"איזה מין בריה משונה זה?" אמר היערן. "זה נעקור שוב."
"הנח לו לעמוד עכשיו, אחרי שהוא בא לשם", אמר בעל האחוזה.
כזה היה מצב רוחו באותו יום.
"הנסבול אותו?" שאלו הצפצפות לאורך הדרך.
שעה ארוכה הם איוששו והתיעצו; וכיון שלא ידע איש מהן איך אפשר להתפטר מהעץ החדש, הן הסכימו לסבול אותו. סוף כל סוף שייך היה למשפחה, אם כי לא לענף האציל.
"אבל התאמץ והימתח ככל שאתה יכול", אמרה הצפצפה שעמדה קרוב לו ביותר. "נקלעת לחברה הגבוהה, אתה מבין. יותר מתאים היית לאגם הרפש של כפר איכרים מלשדרה. אבל כעת כבר קרתה השערוריה, ועכשיו חשוב לטשטש אותה. אנחנו האחרים נזדקף עוד קצת יותר, ואז נקוה שהאנשים המכובדים יחלפו מבלי להבחין בך."
"אעשה אשר בכחי", ענתה הערבה.
בשדה סמוך עמד בראש גבשושית קטנה עץ אלון. עוד צמח על הגבשושית שיח נהדר של ורד הכלב. שני אלה קלטו מה אמרו עצי השדרה, והאלון החל מלגלג עליהם.
"שאתם מסכימים לעמוד שם בחוץ בצד הדרך!" אמר. "שהלא תרצו גם לתתחיל לרוץ אנה ואנה כמו בני האדם השוטים? מעשב מכוער ומטופש זה מצד אמכם שהיא זרעה אתכם שמה. הנכון הוא לגדול ביער ביחד עם אחרים, מי שאינו די יפה ואציל כמוני, שיכול לעמוד לבד."
"אמי בכלל לא זרעה אותי", אמר עץ הערבה.
"מה אתה שח!" אמר האלון. "אז אמך לא זרעה אותך בכלל? והאחרים אולי גם הם לא זרועים? אולי נפלתם הנה מהשמים?"
"אילו פקחת עיניך, ראית שהיערן שתל אותי פה", אמר עץ הערבה. "אני ייחור."
ולאורך כל הדרך איוששו הצפצפות זו לזו:
"אנחנו יחורים … ייחורים … ייחורים …"
היתה זו שדרה אמיתית.
"התנהגת כיאות וכשורה", אמרה הצפצפה שעמדה קרוב ביותר לערבה. "רק המשך כמו שהתחלת; אז נסלח לך על שאינך אציל כמונו האחרים."
"אעשה אשר בכוחי", ענה עץ הערבה.
האלון לא אמר דבר. הוא לא ידע מהם ייחורים ולא רצה לחשוף חולשתו ולומר דבר טפשי. אבל לקראת ערב הוא לחש לשיח ורד הכלב:
"מה היה הקישקוש הזה עם הייחורים?"
"זה לא קישקוש", ענה שיח הורדים. "מה שאמרה הערבה הוא נכון. אני עצמי אמנם צמחתי כמוך מתוך זרע, וגם לא ראיתי שהיערן שתל את עץ הערבה; כי באותו יום הייתי עסוק מאד עם הניצנים שלי. אבל יש לי בגינת האחוזה כמה בנות דוד אציליות. אלה צמחו מייחורים. ניחוחם כל כך בשום, צבעיהם כל כל עזים וגביעיהם כל כך רבי עלים, עד שאי אפשר להאמין. אבל זרעים אין צומחים להן."
"מה אתה שח!" אמר האלון.
"אכן, גם אני מעדיף להישאר ורד בר, כמו שאני", אמר שיח ורד הכלב.
השנים נקפו. אביב בא וקיץ, סתו וחורף. באו גשם ושלג, שמש וסערה, באו ימים טובים ורעים. הציפורים עפו מהארץ וחזרו שוב, הניצנים התפקעו ונבלו שוב, העצים לבשו עלים וחזרו והשירום, כשבא זמנם.
יחור הערבה צמח ומהר לגדול, כנהוג במשפחתו. הוא היה ממש עץ עכשיו, עב גזע וסעוף צמרת.
אבל דבר אחד לא היה אפשר להכחיש -: צפצפה לא היה זה. והעמיתיו בשדרה היו בלתי מרוצים אתו מאד.
"הלא תוכל בשום אופן לצמוח מעט יותר לגובה?" שאלה הצפצפה הקרובה ביותר. "הרי בעצם בכלל לא היית צריך להיות פה, אבל כיון שכבר נקלעת לשדרה על ידי מקרה מצער, הייתי מצפה שתתמתח מעט יותר לגובה."
"אעשה אשר בכחי", השיב עץ הערבה.
"חוששתני שאשר בכחך אינו די טוב", אמרה הצפצפה. "אין אתה משכיל כלל לשמור ענפיך קרוב אצלך. הם מדולדלים ברפיון לכל הצדדים, כאילו אתה אשור או שדר או אלון או איך שקוראים לכל העצים הפושטיים."
"את קוראת לי פושט, פחזנית כרוח?" אמר האלון.
אבל הצפצפה לא שעתה לדבריו והמשיכה להוכיח את הערבה על פניה.
"ראוי לך לקחת דוגמא מאשת אדון האחוזה", אמרה. "בהתחלה היא היתה ממש לא כלום זולת נערת מטבח פשוטה בתכלית. היא ציחצחה סירים והפיחה אש ובחשה בדייסה. ראיתי אותה פעמים רבות מהלכת פה בשדרה עם דלי ביד וזרועות חשופות בראש גלוי ושמלה מורמת."
"גם אנחנו ראינו את זה … ראינו את זה … ראינו את זה …" התאוושש לאורך השדרה.
"אז התאהב בה האדון בעל האחוזה ולקח אותה לאשה", אמרה הצפצפה. "עכשיו היא הולכת במשי עם סרח ונוצת יען על הראש ונעלי זהב ברגליים וכפפות ארוכות מפריס. היא נראית מלמעלה ועד למטה … עוד היום היא נסעה פה בכרכרה מהודרת עם ארבעת הסוסים החומים לפנים."
"גם אנחנו ראינו את זה … ראינו את זה … ראינו את זה …" התאוושש לאורך השדרה.
"היא באה לשדרה, אתה מבין", אמרה הצפצפה. "היא למדה להזדקף ולאוושש, ועכשיו היא מאווששת. נראה לי, שאתה יכול ללמוד מדוגמתה. הרי אתה מהמשפחה, אפילו שאינך מהצפצפות האמיתיות, ככה שזה צריך להיות קל בשבילך יותר משהיה בשבילה."
"אעשה אשר בכחי", אמר עץ הערבה.
אבל לא יצא מזה כלום. הענפים הוסיפו להתארך לצדדים, והעץ כולו הגיע רק למחצית גובהה של הנמוכה בצפצפות. דרך אגב, הוא היה באמת נאה ונחמד למראה, אבל הרי זה לא שנחשב בחברה הגבוהה.
והצפצפות כעסו עליו יותר ויותר עם כל יום שעבר.
הן עצמן עמדו זקופות, הזדקרו לתוך אויר העולם ולא נתנו כל צל זולת זה שהטילו גזעיהן. אבל תחת עץ הערבה היה מקום מוצל גדול למדי.
"הוא מקלקל את כל השדרה", רטן העץ הקרוב ביותר.
"כל השדרה … כל השדרה … כל השדרה …", התאוושש לאורך השדרה בין הצפצפות.
אז היה זה ביום קיץ אמיתי שזוף שמש, שאדון האחוזה בא והלך בשדרה. הוא הסיר מגבעתו, ניגב זעתו מעל מצחו והתישב בצל עץ הערבה.
"תודה על הצל, עץ ערבה חביב", אמר. "הצפצפות הארורות עומדות ומזדקפות ולא נותנות צל בגודל היד שלי. אני חושב שאכרות את כולן ואשתול ערבות במקומן."
כזה היה מצב רוחו באותו יום.
"השמעתם שאדון האחוזה שיבח אותי", אמר עץ הערבה, משהלך.
"ודאי וודאי שמענו את זה", אמרה הצפצפות הקרובה ביותר. "זה ממש שערוריה שלמה. הוא דיבר כאחד האיכרים הפושטקים. אבל זה בא כמובן מהחתונה עם נערת המטבח. הלא זאת אמת נצחית, שילדים דומים מיטיבים ביותר לשחק יחדיו."
"ילדים דומים מיטיבים ביותר לשחק יחדיו … ילדים דומים מיטיבים ביותר לשחק יחדיו … ילדים דומים מיטיבים ביותר לשחק יחדיו …" התאוושש לאורך כל השדרה.
האלון שעל כפל הקרקע הקטן בשדה כופף את ענפיו העקומים מרוב צחוק. וורד הכלב, שפירותיו החלו מאדימים, החוה לעץ הערבה ניפוף צמרת מעודד.
"לכל אחד מה שמגיע לו", אמר. "לנו הדאגות שלנו, ולאצילים דאגות משלהם. אני לא אתחלף עם אף אחד."
"הרי רוצים למלא את מקומנו בעולם", נאנחה הערבה.
אחרי הימים החמים באו גשם וסערות. הדרכים השתבשו בבוץ ובמים עכורים. רק השדרה התיבשה חיש מהר, ולא חשוב כמה גשם ירד. כי הצפצפות לא הטילו צל, כך שהשמש יכלה להגיע לשם מיד משפסק הגשם. וגם מפני הרוח הן לא עמדו כמחסום, כך שהיא יכלה לחוש וליבש את השלוליות.
בא אדון האחוזה ונסע שם עם אשתו. כשהגיעה הכרכרה למקום שבו עמד עץ הערבה, ניתז הבוץ על שמלת המשי החדשה שלה.
"אוף!" היא אמרה.
"איזה מרפש חזירים הוא זה?" אמר אדון האחוזה.
היערן, שישב על הספסל אצל הרכּב, הצביע על עץ הערבה.
"זה היצור הזה שם", אמר. "הוא נשתל בטעות, ועכשיו הוא עמד צמח לגודל הזה. הוא מעכב את הרוח ומסתיר את השמש, ולכן יש תמיד ביצה גדולה תחתיו, כשכל שאר השדרה כבר יבש."
"הנשמע כדבר הזה!" אמר אדון האחוזה. "ואיך שהוא נראה! הרי הוא מקלקל את כל שדרת הצפצפות האצילה. אתה תדאג שעוד מחר בבוקר תקוצץ לו הצמרת, יערן … לקוץ את כל הצמרת, אתה שומע!"
כזה היה מצב רוחו באותו יום.
ביום המחרת באו וניסרו את עץ הערבה בגובה קומת איש. הגזע העבה והערום נותר לבדו. רק חמשה עלים נותרו בו, והללו ישבו בסעיף קטן למטה סמוך לאדמה ובעצם לא היו שייכים לשם בכלל. כל הצמרת היפה היתה מוטלת בחפיר. היערן קצץ את כל הענפים בגרזינו.
"אלה יהיו לייחורים?" שאל עץ הערבה, נפול רוח.
"לא, זרדים להסקה!" השיב היערן וקצץ את אחרוני הסעיפים.
"אם מוטב שתהרוג מיד גם אותי", אמר עץ הערבה.
"בינתים אתה נשאר עומד פה במשך החורף", אמר היערן. "כשהשלג ישוה את כל פני השטח בשכבה עבה, תוכל לשמש ציון דרך על יד החפיר. מה יקרה אחר כך, על יחליט אדון האחוזה."
"קץ נאה למחזה התעתועים של הייחורים", אמר עץ האלון.
"עץ ערבה מיסכן", אמר שיח ורד הכלב.
"תודה", אמר עץ הערבה. "הלא אני עדיין מבולבל קצת. זה לא כל כך פשוט לאבד את כל הצמרת. לכן אינני יודע אל נכון מה נעשה לי."
"זאת שערוריה משפחתית נוראה", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "שערוריה משפחתית כמו שהעולם לא ראה דומה לה. מי יתן שיוציאו אותך האנשים לגמרי, שלא תוסיף להמיט עלינו חרפה, כלונס נבול ומנוול!"
"שערוריה משפחתית … שערוריה … שערוריה …" התאוושש לאורך השדרה.
"אינני מרגיש נבול בכלל … משונה", אמר עץ הערבה. "גם לא ידוע לי שעשיתי מאומה שעלי להתבייש בגללו. הוצבתי פה, ועשיתי כמיטב יכולתי למלא את מקומי. אדון האחוזה שיבח אותי ביום האחד וציוה לגדוע אותי ביום האחר. צריך לקבל את החיים איך שהם באים. לצפצפה לא הייתי, אבל למשפחה אני שייך בכל זאת. ולמשפחה יש עוד תכונות אחרות חוץ מגאוה. נראה עם השנים, מה יהיה עלי."
"הוא מדבר כגבר באנשים", אמר שיח ורד הכלב.
עץ האלון לא אמר מאומה. הצפצפות איוששו באצילות, אך לא הוסיפו עוד לדבר על שערוריה משפחתית.
ובכן אירע הדבר, שאדון האחוזה ואשתו נסעו לאיטליה וגרו שם שנים אחדות. והתוצאה של זה היתה, שלעץ הערבה הגדוע הונח לעמוד בשלוה בין הצפצפות הגאותניות. כשהאדונים נעדרו מהשדרה, לא היה שם איש שנתן את דעתו על השדרה האצילה.
במשך החורף עמד עץ הערבה דומם ודך נפש. הלא טבעי לגמרי, שאין חשק לדבר, אחרי שנקטם הראש. אבל במרץ הוא פתאום החל נאנק בבכי מר:
"הוי ראשי! ראשי!" צעק.
"מעולם בכל ימי חיי לא שמעתי כיוצא בדבר הזה", אמר האלון. "האינו מדבר על ראשו? והרי הכל יכולים לראות שזה נקטע לו ונשאר אך גדם עלוב."
"אתה יכול לדבר", אמר עץ הערבה. "שוה בנפשך כאילו אתה במקומי. כל הצמרת שלי נעלמה עם כל הענפים הגדולים והסעיפים הקטנים שכבר ישבו עליהם הניצנים החמודים לשנה הבאה, כל אחד בחיק העלה שלו. אבל כל השרשים עדיין נשארו לי … כל אלה שהצמחתי לי אז כשעוד היה לי לכלכל משק בית גדול. עכשיו יצא הקיפאון מהאדמה, והשמש זורחת, והשרשים יונקים ומוצצים. המיץ זורם למעלה בתוך הגזע שלי ועולה לי לראש. ואין לי שימוש בו לכלום … אוי, אוי … אני מתפוצץ, אני מת!"
"עץ ערבה מיסכן" אמר שיח ורד הכלב.
אבל מעבר מזה על הגבשושית הקטנה עמד שיח סמבוק, שאיש לא דיבר אליו כרגיל ואשר לא נהג להתערב בשיחת האחרים.
"הכל יבוא על מקומו בשלום", אמר. "מוטב שתשמע בקול שיח סמבוק עני אך ישר! בסוף יסתדר הכל, ככה או ככה!"
"אכן, עליך עבר הרבה", הסכים האלון.
"ועוד איך!" אמר הסמבוק. "גדעו אותי וקיצצו אותי והסירו ראשי מעלי ושיברו בי כל הפינות והקצוות. אבל בכל פעם שקטעו ממני בצד האחד, הצמחתי בצד האחר ענף חדש. לעץ הערבה קורה בודאי אותו דבר. גם הוא שייך למשפחה איתנה."
"השמעתם את זה!" אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "שיח הסמבוק משוה את משפחתו אתנו! נעמיד פנים כאילו לא שמענו … נתמתח ונאוושש."
"אנחנו מתמתחים ומאווששים … מאווששים … מתמתחים … מאווששים", התאוושש לאורך השדרה.
"מה הבליטות הקטנות המשונות שם בקצה עץ הערבה?" שאל האלון. "ראו ראו … למעלה זה תופח … כנראה איזו פריחה … שזה רק לא ידביק אותנו!"
"הו לא, אלה ניצנים", אמר עץ הערבה. "אינני מבין את זה, אבל אני מרגיש. אלה באמת ניצנים חיים אמיתיים. אני מוריק שוב … אני מקבל צמרת חדשה."
כעת הגיע הזמן העסוק ביותר של כל השנה, עת כל אחד היה טרוד בעצמו ולאיש לא היה זמן לחשוב על עץ הערבה המיסכן.
הצפצפות האצילות והסמבוק הדלפון קיבלו עלים חדשים. העשב הוריק בגדת החפיר, הדגן גדל בשדה, שיח ורד הכלב הוציא את עליו העדינים, כדי שהפרחים ייראו יפים כפליים, כשיצאו ביוני. סיגליות וכלניות פרחו ומתו, חינניות ואמנון ותמר, שן הארי, אנתריסקוס ופטרוסלינון … מכל העברים עלצו חיים והמולת חדוה. הציפורים שרו, כמו שלא שרו מעולם, הצפרדעים קירקרו בביצה, והנחש שכב על גדר האבנים ושיזף גופו השחור בשמש.
היחיד שלא השתתף היה האלון. הוא היה חשדן מטבעו ולא רצה בשום אופן להפקיע ניצניו, לפני שיראה שכל האחרים כבר ירוקים. לכן הוא הוא העביר מבטו מזה אל זה על כל סביביו וגילה ראשון מה שקרה עם עץ הערבה.
"תראו תראו!" הוא צעק.
אז הסתכלו שמה כולם לשם וראו שעץ הערבה נשא המון רב של ענפים נהדרים, ירוקים, ארוכים, מתנועעים, שהזדקרו הישר אל על והניפו עלים נאים וירוקים. כל הענפים ישבו כעין זר למעלה על הגדם הקיטע והיו כל כך תמירים ויפים עד כי שום צפצפה לא צריכה היתה להתבייש בם.
"הלא אמרתי", הזכיר שיח הסמבוק, שעמד מכוסה כולו עלוה ירוקה כהה.
"עכשיו יש לי שוב צמרת", אמר עץ הערבה. "אפילו שהיא לא כל כך יפה כמו שהיתה הישנה - צמרת היא והינה, זה לא יכול אף אחד להכחיש."
"לא", אישר ורד הכלב. "זה נכון. דרך אגב, אפשר להיות מאושר מאד בלי צמרת. לי מעולם לא היתה אחת, ואינה בעיני כבוד ויקר גדול."
"אם יורשה לי להביע דעתי, צמרת היא רק טורח", אמר שיח הסמבוק. "גם לי היתה אחת לפנים, אבל אני מרוצה מאד שהסירוה מעלי ושאני יכול להצמיח את ענפי איך שבא לי."
"אני אין זה לרוחי", אמר עץ הערבה. "אני עץ, ולעץ חייבת להיות צמרת. אילו לא קיבלתי צמרת חדשה, הייתי נמק ביגון ובושה."
" יש בו בכל זאת דם צפצפות!" אמרה הצצפה הקרובה ביותר.
היתר איוששו בהסכמה לאורך השדרה.
"עוד נראה מעתה מה יצא מזה", אמר האלון.
הקיץ חלף כפי שהוא נוהג לעבור. השמש זרחה, עד שכל מה שהיה בו חיים התחנן לגשם. אז ירד הגשם, עד שהכל צעקו לשמים לתת להם שמש.
עץ הערבה לא הרבה בבקשות. מטבעו הוא היה מסתפק במה שיש. ולבד מזאת הוא שמח כל כך בצמרתו החדשה, שנראה כאילו הוא יהין לכל מה שיבוא.
למעלה בצמרת, באמצע זר של ענפים ירוקים, היה חור, שנוצר כשהיערן קטע את הצמרת. החור הזה לא היה קטן כל כך; ואחרי שירד גשם, הוא עמד מלא מים, ואלה נשארו שעה ארוכה גם אחרי שהשמש כבר ייבשה את האדמה למטה.
יום אחד בא שחרור ונחת למעלה.
"התרשה לי לשתות אצלך לגימה אחת, עץ ערבה זקן?" שאל.
"שמחה הוא לי ועונג", ענה עץ הערבה. "ודרך אגב, אני לא זקן כל כך בכלל. רק התעללו בי."
"אכן", אמר השחרור. "אתה קיטע. זה אנחנו מכירים."
"הלא תואיל לנגב רגליך" ביקש עץ הערבה. "אני מתכוין, רק שלא ייעכרו המים, אם יבוא אולי מישהו אחר וירצה לשתות. הרי אי אפשר לדעת ביובש הזה."
השחרור שיפשף רגליו ברסיס עץ אחד. הרסיס ניתק; וכשעפה משם הציפור, נותר אחריה גושיש אדמה זעיר. ביום אחר באה סנונית, ואחר כך זרעית, ואחר כך באו עוד ציפורים רבים אחרים. כי עד מהרה נפוצה השמועה שבכל עת מצוקת מים אפשר בדרך כלל למצוא עוד לגימה אחת של מים אצל עץ הערבה הקטוע הזקן בשדרה. הכל השאירו אחריהם דבר זה או אחר; ובסתיו נערם כל כך הרבה, עד שביום אחד בהיר הכל התמוטט ומילא את החור הקטן שבו היו המים.
"הנראה שיש לך שם פונדק קטן", אמר האלון.
"וכי למה לא אהיה נחמד ונדיב אל הבריות החיות עמי בעולם?" שאל עץ הערבה.
בא הסתיו. עלים נבולים טולטלו על עץ הערבה ושכבו ונרקבו שם. כבר בסוף הקיץ בחרה שפירית אחת לה את ראש הערבה כמקום למות בו. אחד הזרעים המנוצים של שן הארי נחת על ידה. החורף בא, השלג ירד על כתם השאריות הקטן ונשאר שוכב שם כל הזמן שהוקצה לו, בדיוק כמו למטה על פני האדמה.
"הלא זה ממש כאילו יש לי חתיכה קטנה של העולם בראשי", אמר עץ הערבה.
"לא בריא זה שיש בראש יותר מדי", אמר האלון.
"פעם היתה לי צמרת גדולה ונהדרת", אמר עץ הערבה בתוגה. "עכשיו אני מרוצה עם פחות מזה. חייבים לקבל את החיים איך שהם באים."
"נכון מאד", אמר ורד הכלב.
"הכל יבוא על מקומו בשלום", הצטרף שיח הסמבוק. "הרי אמרתי לכם."
"פשטן חסר יומרה שמסתפק בחלקו", אמרה הצפצפה שעמדה קרוב ביותר.
"פשטן … חסר יומרה … מסתפק בחלקו", איווששה השדרה לכל אורכה.
החורף חלף, ואביב בא. בבאמצע למעלה בראש עץ הערבה צמח נבט קטן וירוק.
"או! אתה איזה מין אתה?" שאל עץ הערבה.
"אני רק שן-ארי קטן", אמר הנבט. "ישבתי עם המון אחי על הראש של אמא. לכל אחד ממנו היה מחובר מצנח קטן. 'עתה עופו לכם, ילדי', אמרה אימא; 'ככל שתרחיקו עוף, כן ייטב. אני לא אוכל לעשות למענכם יותר ממה שעשיתי; וגם לא אכחד שאני קצת דואגת לכל הילדים שהבאתי לעולם. אבל זה אין להשיב עוד, ואני מקוה שתגיעו למקום שבו יוכל שן-ארי הגון למצוא את מזונו.' "
"כן, בדיוק ככה מדברת אימא-פרח קטנה", אמר שיח ורד הכלב.
"ומה אז", אמר עץ הערבה.
"אז הרי בא משב רוח", המשיך שן-הארי, "והמראנו כולנו באויר, נישאים כל אחד על מצנחו. איפה נשארו האחרים, אין לי מושג, אבל אני יכול לזכור שהתחיל לרדת עלי גשם, ואז הורדתי לכאן. חשבתי כמובן שאחרי שאתיבש אוכל להמשיך לעוף; אבל זה לא הסתדר, כי התפרק לי המצנח. לכן נאלצתי להישאר במקום שהייתי. התפלאתי מאד לגלות ששכבתי על אדמה. אחר כך באה עוד אדמה, שכבתי חבוי בה כל החורף, וכעת נבטתי. הנה לך כל הסיפור."
"הלא זה ממש אגדה!" אמר שיח ורד הכלב.
"אפשר", אמר שן-הארי. "אבל מה יהיה אתי בעתיד? למען האמת, הייתי מת להיות שוב למטה על האדמה."
"אעשה למענך כל מה שבכחי", אמר עץ הערבה. "אני בעצמי התנסיתי באסון, וכבוד גדול ועידוד הוא לי שאתה צומח בתוך ראשי המיסכן."
"תודה רבה לך, שאתה נחמד אלי!" השיב שן-הארי. "ידידותיות אינה נפוצה כל כך בעולם הזה, וצריך להכיר בטובתה כשפוגשים אותה. אבל סוף כל סוף הכישרון זה מה שנחשב, ואני חושש שמזה לא יהיה לך די."
"אני יודע היטב למה אתה מתכווין", אמר עץ הערבה בעצב. "אינני יכול לסוכך עליך, מאז שהיערן הסיר את צמרתי היפה מעלי. הענפים הארוכים שלי שם למעלה אמנם מאד מוצאים חן בעיני, ולא הייתי רוצה לותר עליהם; אבל צל לא יוכלו לתת, וצמרת לא אקבל עוד לעולם, זאת אני מרגיש היטב. אז אתה חושש שהשמש תצרוב אותך."