"איך שאתה משתולל!" קראה האדמה. "מעופף ונגרף לכל עבר. לצמח מה_Tales（#5139）

"אני כמו שאני!" החזיר החול. "אני שוכב במנוחה ומתעופף ככל שמוצא חן בעיני. אני אדון על אחוזתי כמו שאת גבירה על כתם הארץ הקטן שלך. עד מקום שעיניך מגיעות, מושל אני לאורך הים. הגלים נושאים אותי למעלה, והגלים חוזרים ולוקחים אותי. הרוח מסיעה אותי, והרוח שומטת אותי. אני רטוב ויבש, איך שמזדמן."

"הראוי היה שתיעשה כמוני", אמרה האדמה. "כבד ושמן ורגוע. אז היו הצמחים משתרשים בך, ואתה היית מעשיר."

מאי היה, ונוף החולות היה תאוה לעינים. מכיון החוף לא נראו אלא ידיד חולות ובית האיש הזקן עם הגינה; הכרכומים הצבעוניים עמדו בפריחתם, וכל העצים והשיחים נשאו ניצנים עבים. אבל באותו צד של החולות שהיה מוגן מפני הרוח בהק וזהר שטיח של אמנון ותמר, עד שאפילו האדמה השחורה קינאה מאד.

"הא", אמרה, "אני באמת מאמינה שאתה רוצה לחקות אותי. את הפרחים בטח גנבת? וכי איך יכול כל הפאר הזה לצאת מהמצע העקר שלך?"

"כן … הנה את רואה!" קרא החול בגאוה. "כך אני נראה, כשאני פורח."

"נחמד למדי", אמרה האדמה. "אבל זה הרי לא אמיתי. עוד לפני שיעבור החודש תיבול כל כל התפארת הדקיקה."

וכך היה. האמנונים ותמרים נעלמו עד מהרה, והחול היה שוב עצוב. אמנם היו לו שיחי הערה הננסית וידיד החולות וחילף החולות, שנשא את שבוליו כמיטב יכלתו והיה באמת בן דוד למחצה של הדגן הצהוב. אבל האדמה רק צחקה ואמרה שאלה אינם שוים להסתכל בם ואין בהם תועלת של כלום בעולם.

"אילו עלים מכוערים יש להם!" לגלגה האדמה. "אי זה אפור-כחלחל מיסכן - וכמה הם קשוחים! היתכן להציע לבריות דבר כזה?"

וכשהצביע החול על החרחבינה המשונה, שעמדה שם כמו שיח זעיר, קשוחה כחוח, צבעה כחלחל-אפרפר מעיקרה ועד ראשה, וגם פרחיה תכולים - לא היה שם עץ אחד בגן שלא צחק עד שרעדו עליו.

"הלזה ייקרא פרח?" שאלה האדמה.

לא עזר אפילו שנפתחו ניצני ורד הכלב, אפילו שהוא היה קטן וחמוד מאין כמוהו בפרחיו העדינים. הוא, כמו גם דבקת גבינת הצ`סטר, נפסלו כיצורים עלובים ומגעילים. ובעוד הם התאמצו בכל מיטב כחם להיראות יפים, התקשט הגן כל כך בשפעת פרחים נהדרים, עד שכל הדבורים והפרפרים שהזדמנו לסביבה עפו ללא דיחוי לפרחי הגן הללו והניחו את פרחי החול העלובים לנפשם.

"שיעופו להם, שיסתלקו להם!" אמר החול. "יש לי חיות משלי, הן טובות."

"באמת ?" שאלה האדמה. "היורשה, מבלי לדחוף את האף, לשאול לשמותיהן?"

"בשמחה. הגם שעניים אנחנו, הרי אנחנו ישרים ואמיצים דיינו לעמוד מאחורי דעותינו ושמותינו. יש שם למשל "

"סלח לי שאני מפסיקה אותך", אמרה האדמה. "אבל אל תשכח את הסנדל הזהוב המת שאני רואה שם למטה."

"אזכור אותו", השיב החול, "והרי אני יכול בעצם להתחיל בו, אם את נהנית מזה. אמנם לאמיתו של דבר הוא לא שייך אלי, אלא לים. אבל תחתיו שוכבות מאות רימות של זבובים שאוכלות אותו בבוקר, בצהרים ובערב ומתפתחות עם זה יפה מאד."

"זה באמת סיפור נאה למדי", אמרה האדמה, "אני רק לא מאמינה שהוא אמיתי."

"חביבתי הרוח", קרא החול, "עשי לי טובה - הפכי נא רגע אחד את הסנדל הזהוב שם למטה!"

"לשרותך תמיד!" ענתה הרוח, ו-אחת, שתים, שלש! נהפך הסנדל.

דבר רימות הזבובים היה אמת, כי שרצו שם המוני המונים של רימות לבנות שמנות, והן נראו מרוגזים מאד על שנלקח מהן הסנדל הזהוב הרקוב שלהן.

"נו", אמרה האדמה, "הרימות איפוא נמצאות באמת. מה עוד?"

"עוד יש שם על ידיד החולות; גם באלה אין מה לפקפק. ושם למטה על שפת הים רץ העכביש שלי; יש לו בטן גדולה כמו אגוז. לך בודאי אין גדולים ממנו ביערות הירוקים שלך שאת כל כך מתרברבת בם."

"טוב", אמרה האדמה. "העכביש יכול להתקבל. אבל אתה זקוק ליותר, אם אתה רוצה לחשוב על תחרות אתי."

"על זה אני בהחלט לא חושב", השיב החול, "אני מונה לך רק מה שיש לי. הראית כבר את הצרחולית שלי, והפרפרים השחורים שלי עם הכתמים האדומים על הכנפים? ויש לי גם פרחית קטנה, אם זה ימצא יותר חן בעיניך. אני בהחלט לא כל כך עני כמו שאני נראה."

"זה יפה שאתה שמח בחלקך. מידת ההסתפקות גם נצרכת מאד במצבך, ומינים אחדים של בעלי חיים הרי יש לך באמת. רק, אתה חייב לסלוח לי אם אומר לך שבעיני הם בלתי מושכים את העין ביותר … צהובים ואפורים ולבנים. אפילו השחפים שלך שאתה כל כך מתגאה בהם אין להם צבע."

"לדעתי הן נראות כמו שהוא טוב ביותר בשבילן. מתקבל על הדעת שבשביל הציפורים שלך זה נכון לגמרי להבריק בירוק ובצהוב ובאדום, כיון שהן מתעופפות בין עצים ופרחים. אלה שלי מוכרחות להתלבש בצורה אחרת, אם עליהן להתגונן בפני אויביהן. הן חייבות להיראות כמו הים והחוף שמעליהם הן עפות. והחרקים שלי חייבים להיות דומים לי, אם רצונם להימלט מפני העלולים לסכן אותם. נראה לי שאת חייבת להבין את זה, הרי את כל כך חכמה."

"זה בדיוק מה שאמרתי", אמרה האדמה, "אתה וכל השייכים לך, אתם עניים וקטנים וצריכים להתאים את עצמכם לזה. שכמותינו אמיד יותר ויכול איפוא לחיות ביתר מעוף."

אז התרומם החול ביעף נזעם.

"מה איכפת לך?" שאלה החרחבינה והרים את פרחיו התכולים והקשוחים. "אנחנו שמחים בחיינו ולא מתגעגעים לגורל יותר משופר."

"הנח לאדמה לפטפט", אמר השחף וטס לו על כנפיו הארוכות. "החוף יפה, והים גדול, וביערות הירוקים חם ומחניק."

"סמוך עלי, סמוך עלי", ליחשש ידיד החולות. "אני שייך לך ולא לשום בריה אחרת."

"אני אוהב אותך, החול הצהוב", אמר חילף החולות והניד קצהו. "הייתי מת, לולא יכלתי לשכון בתוכך."

והרוח ליטפה, הגלים שאנו, והחול התנחם כמיטב היכולת. אבל האדמה שכבה שמנה ומלאה חשיבות עצמית בגינה הקטנה וידעה היטב שהאחרים בתוך תוכם בכל זאת התמרמרו.

הקיץ היה בשיאו והחום בלתי נסבל. האיש הזקן רוקן את בארו בהשקיית גנו האהוב. רפה ונכה רוח הוא ישב כפוף גו על הספסל וראה איך תלו הפרחים את עליהם וכמה מאובקים וצמאים היו העצים.

"יותר משעשיתי אינני יכול לעשות", נאנח. "אנחנו צריכים לקוות לגשם. אם הוא לא יבוא לפני שיעבור השבוע, אנחנו מתים כולנו."

"איך המצב?" שאל החול. "אי זה חום נפלא ונהדר! זה בדיוק הדבר הנכון בשבילי ובשביל היצורים שלי."

"זה אני מאמינה", אמרה האדמה. "אתם הקבצנים רגילים לכל. אנחנו המנהלים חיים מסודרים סובלים כמובן."

אז צחקו החול והחרחבינה, אמנון ותמר והעכביש, השחפים וכל האחרים.

"עכשיו תורי", הכריז החול.

"יתכן" אמרה האדמה. "גם אם ימות כל מה שיש לי בצמא וביובש, לא הייתי רוצה להיות תקועה בעורך, טפרן עלוב. אני לפחות חייתי!"

"הרבה חיים לא רואים בעלים התלויים", לגלג החול. "את יבשה עכשיו כמעט כמוני … ואת מתחילה להאפיר כולך … מי יודע, אולי עוד אחיה לראותך עניה כמוני אשר לעגת לי תמיד."

"אתה מדבר לפי מידת השכל שלך", ענתה האדמה. "אין בך די מהפיוטיות להבין את זה. אבל אני - אפילו בעתות היובש מלאה אני בניגונים ובאגדות המפליאות ביותר. אין לך שמץ של מושג מכל התפארת והיופי הנובעים מתוכי. בתוכי מתחוללים מחזות עלילה גדולים, אירועים מזעזעים, נוראים, הנותנים לי חומר להרהורים עמוקים בשעה שאני מחכה לגשם; אבל אתה תמיד אפור ושוה ולבן וצהוב ומשעמם. שערות ידיד החולות שלך היו מסתמרות כפליים, אילו סיפרתי לך מסיפורי האלה."

"ספרי!" ביקש החול.

"לשם מה? אתה בין כה וכה לא תבין. יכלתי לספר לך על כל הפרחים יוצאי הדופן הגדלים בי שם במולדתי. אילו יכלתי לספר לך באיזו ערמומיות הם מפתים דבורים וזבובים לבוא אליהם ומשגרים עליהם את אבקת הפרח שלהם עד הפרח הבא בתור. יכלתי לספר לך על הניחוח הממלא את יערותי … על שדותי עם התבואה הזהובה הכורעת תחת כובדה שלה, ובתוכה הדרדר הכחול והפרג האדום … על התפקעות הניצנים ועל התחרות הגדולה באביב, כשהכל שואפים ודוחקים למעלה אל האור ואיך כולם יוצאים מכליהם מרוב שמחה: הפרחים ובני האדם, החיות והעצים. לספר הייתי יכולה על הנמלים … גם לך יש נמלים אתה?"

יש לי, כמה … בידיד החולות", לחש החול, מבויש.

"חה! אבל לי יש מהן מיליונים, אתה רואה. הן בונות תילים עצומים תחת העצים ומתרוצצות יומם ולילה … ואילו חיים מענינים הן מנהלות! אבל זה הרי יודע כל ילד, על זה אני לא רוצה בכלל לדבר."

"נו! כל זה טוב ויפה", הודה החול, "אבל איפה המפחיד, המזעזע?"

"מה דעתך למשל על הקוקיה?" שאלה האדמה. "אתה מכיר אותה?"

"לא."

"כמובן - וכי מאיפה תכיר אותה! זהו עוף אצילי ומפונק להפליא, שגר בכל שנה רק זמן קצר מאד פה בארץ … רק בחדשי הקיץ היפים ביותר. כל כך אציל הוא זה, שבעצמו אינו בונה לו קן כל עיקר, אלא מטיל את ביציו בקנים של ציפורים אחרות. והציפורים הזרות דוגרות לו על הביצים מתוך מחשבה שהן של עצמן. הקוקיה הצעירה דוחפת אחר כך את הגוזלים החוצה מהקן וזוללת וזוללת, והאומנים לפעמים מתים בסוף מרוב רעב וצער … אח, זהו סיפור מבעית שיש בו להדיר שינה מעיניך בליל קיץ. והקוקיה שלי, אתה מבין, וכל אלה ציפורים שלי ויערות ירוקים שלי …"

"אכן, הסיפור באמת נורא. אני שמח שאין לי חלק בו!"

"מתוכך מדברת קנאה מזוקקת. אתה רחוק ממענין. זה אתה יודע, וזה מציק לך."

החול התנתז והתעופף; כי הוא חש שהאדמה צודקת, והדבר הרגיז אותו.

"האין ביניכם אחד מענין?" שאל בזעף וסקר את יצוריו. "כלום באמת אין מכם אף אחד מענין?"

אבל הוא הוצרך לשאול פעמיים, לפני שזכה לתשובה.

"המותר לי…", פתח חילף החולות.

האדמה פרצה בצחוק רם, והחול הביט בחשד מה בצמח הזה, שקדקודו נד קלות ושנראה לבד מזה אפרורי ומשעמם למדי.

"סיפור נאה יהיה זה!" לעגה האדמה.

"אם יש לך באמת משהו לספר, חביבי החילף", הזהיר החול, "אז ספר! אבל אל תשכח איך הם צוחקים עלינו כשאנחנו לא מענינים."

"הסיפור עצוב מאד", אמר חילף החולות. "אבל אם אתם רוצים לשמוע אותו, בבקשה …"

"היורשה לי לשאול אילו נפשות מופיעות בו?" חקרה האדמה.

"רק נפש אחת."

"ומי?"

"זה אני."

"חאחאחא!" צחקה האדמה. וכל הפרחים והעצים בגן שכחו את צמאונם והצטרפו לצחוק.

"ספר!" אמר החול בכעס. "אבל אם הסיפור לא טוב, אשטוף אותך ואקבור אותך."

"זה לא יהיה עונש בשבילי", ענה חילף החולות. "להיפך. אני מרגיש אפילו טוב ביותר, כשאתה שוטף אותי. אבל עכשיו הקשיבו!"

החול שכב בשקט עם קפליו וקמטיו הקטנים, וגם האדמה האזינה. העכביש קפא על עומדו על רגליו הארוכות והשעירות, רימות הזבובים יצאו מתחת לסנדל הזהוב המת, השחף עמד על חלוק אבן סמוך לחוף, והרוח וידיד החולות פסקו מלחישתם. כולם היו כל כך מתוחים, אם חילף החולות יודע לספר דבר שיוכל להשתיק את האדמה הרברבנית.

ואז התחיל חילף החולות. "עליכם לדעת, שבעצם זאת חרפה גדולה שאומרים על ידיד החולות שהוא מלכד את החולות, כי אני עושה את זה הרבה יותר."

"הנה שוב רואים!" קרא ידיד החולות, נפגע.

"לי נראה שאין לכם על מה לריב", אמרה האדמה. "אבל כשהאבוס ריק, הסוסים נושכים זה את זה."

"הדבר כמו שאני אומר", המשיך החילף, "ואני חושב שראוי לכם לדעת את זה, מפני שגורלי כה עצוב. כשאני נובט מתוך הזרע שלי, אני שולח את שרשי העדינים למרחקים ולעומקים בתוך החול. במקום שאני יוצא על פני השטח, אני מצמיח אגודת עלים קטנה, וממנה זוחלים שוב שרשים עדינים, בונים אגודות עלים חדשות, וכן הלאה, כל עוד אני חי."

"זה בודאי מענין מאד", העיר ידיד החולות בלעג. "אבל הסיפור הזה יכלתי לספר באותה מידה גם אני, כי אני עושה בדיוק אותו דבר."

"מענין אי אפשר לקרא לזה", הודיעה האדמה, "אבל נוגע ללב. המחשבה שחילף החולות יגדל ויגדל כל הזמן בתוך החול העלוב ממש קורעת את הלב."

אבל חילף החולות המשיך ולא שת לבו לפטפוטי האחרים:

"אני אוהב את החול כמו שלא אוהב אותו אף אחד מכל האחרים שגרים פה; וכל מה שיש בי ומה שיש לי מותאם לחול היפה המעופף והניתז. העלים בתוך ניצני מגולגלים באופן כזה שהניצנים קשוחים וחדים כחרבות ופורצים בקלות דרך החול. העלים שלי קשים וחזקים, ואני מחזיק אותם גלולים תמיד, כדי שאוכל לשמור את המיץ בתוכם. כל נקבוביות הנשימה שלי נמצאות בצד העליון, ואני מפני לרוח תמיד את הצד התחתון, כדי שהיא לא תעשה לי צרות."

"שמעו נא, איך הוא מתרברב!" קרא ידיד החולות.

"לי נראה שאין לו על מה להתרברב", אמרה האדמה. "הרי כל זה מיסכן ועלוב עד אין קץ."

"עכשיו בא החלק העצוב", התחיל חילף החולות מחדש. "ראו נא, אני שמעתי זמן כה רב איך האדמה לועגת לחול הנהדר שלי ומשתעשעת על חשבונו, ואני יודע שהחול היה רוצה יותר מכל להיות אדמה טובה ופוריה ולהצמיח פרחים ועצים. לכן אני מקדיש כל חיי לעזרה לחול להשיג את המטרה הזאת. אני לוכד אותו בשרשי ובקני השרש שלי, כשהוא רוצה להתרומם; אני קושר ומאחז אותו, אף על פי שזהו אסוני."

"למה?" שאלה האדמה. "הלא גם בשבילך צריך להיות נחמד ונעים, אילו היה החול שקט ומיוצב. אז היית יכול לגדול בנחת וברגיעה, והעלים שלך היו מקבלים צבע יותר בריא, ירוק של ממש."

"לא", אמר חילף החולות, "בדיוק זה אינני יכול. אני חי ומת עם החול המתעופף. אני בכלל לא יכול להתפתח כראוי אם לא שוטף אותי החול. כל פעם שאחת מאגודות העלים הקטנות שלי מתכסה בחול, ניסך בי זרם של חדות חיים ושמחה. אני מרגיש כפליים יותר חזק וכפליים יותר שמח, שולח שלוחות חדשות וצומח, צומח, עד שאני פורץ מתוך החול."

"ואז?" שאלה האדמה.

"אז אני נתקע שוב. "זה כאילו משותק כחי אחרי שהשגתי את יעדי. כנוע ורפה לב אני ממתין שהחול ישוב לשטוף אותי ומפיח בי אומץ חיים חדש."

"משונה, משונה מאד!" קרא ידיד החולות.

"כן", המשיך חילף החולות, "ככה זה אתי. לכן אני אומר שגורלי כל כך עצוב. ללא לאות אני עמל בליכוד החול האהוב שלי, וכשזה הצליח, אני צריך למות. אני עובד על המוות של עצמי. אני עובד למען אחרים. ידיד-חולות, חרחבינה ואמנון ותמר הצבעוני תופשים את מקומי. כשהחולית מתיצבת, עד שאפשר להתישב עליה, זה בראש ובראשונה בזכותי. בגלל זה בני האדם זורעים אותי בתוך החול בכל מקום, ואני עושה את עבודתי ומת. זהו סיפורי העצוב. לבי נחתך כשאני מספר אותו, אבל עשיתי זאת, כדי שתראה האדמה השמנה והטיפשית איך אנחנו חיים על החוליות, ושיש מי שאוהב את החול המתעופף הלבן והעני יותר מחייו שלו."

"חילפי היקר, היקר!" קרא החול וכיסה חיש מהר כל אגודותיו.

"תודה רבה!" אמר חילף החולות. "עכשיו אני מאושר."

"זה באמת סיפור נוגע ללב", אמרה האדמה. "סיפור חמוד לנערות צעירות, על אהבה ועל הקרבה עצמית. אבל איפה החלק המבעית, המותח, הדראמאתי?"

אז שכח החול את חילף החולות האוהב, שלפני רגע כל כך התמוסס עליו לבו, ושטף והתעופף כמטורף.

"כמה שאת רעה!" אמר. "אני שמח שאני לא דומה לך."

חאחאחא!" צחקה האדמה. "הענבים היו יקרים מדי לשועל."

החול לא אמר כלום, אבל נעצב על לבו מאד. וחילף החולות לא שמע מאומה, כי אם רק הוסיף לגדול מתחת לחול.

למחרת בבוקר השכם-השכם התהלך זבוב אחד קטן ובלתי נחשב סמוך למקום שבו הציצה האדמה השחורה מתחת לגדר ושכב החול שרוי בצערו ומרירותו.

"אעשה לך טובה, חול יקר ולבן", אמר הזבוב.

"אתה?" שאל החול.

והאדמה לגלגה:

"אי יי, כבר הגעת לידי כך שזבובים צריכים לעשות לך טובות?"

"את תדאגי לענינים שלך!" אמר הזבוב. "אני יודע מה שאני יודע. יקירי החול, אתה מתהפך במחשבות אם לא יקרה גם בתחומך משהו מענין … משהו ממש, ממש מעורר חלחלה, מפחיד, משהו שבגללו תקנא בך האדמה השחורה."

"ככה באמת", נאנח החול.

"טוב. אני אעזור לך. אני אראה לך משהו שהוא נורא יותר מכל מה שהאדמה יכולה לבדות מלבה השמן. אבל אתה חייב לשים לב ולהתאזר בסבלנות, כי הדבר נמשך זמן מה."

"אני אפקח שבע עינים ואמתין עד שיבוא המשיח."

"אתה מכיר את הצרחולית?"

"ועוד איך אני מכיר אותה! כשהיא כל כך נוברת בתוכי!"

"שים לבך אליה. וגם אלי שים לבך … הנה היא באה! כעת אני מתנדף. היא אמנם לא מכירה אותי, אבל לעולם אין לדעת …"

ווש! נעלם הזבוב.

"יתמשך לו זה עד שירד גשם", העירה האדמה. "אפשר שעוד יהיה מענין, אף על פי שהדיבורים של הזבוב לא היו מבטיחים במיוחד. נו, נחכה ונראה!"

אז קרבה ביעף הצרחולית. היא דמתה מאד לצרעה בכנפיה השקופות ובצבעי בטנה הזועקים. היא נחתה על החול, הילכה מעט אנה ואנה, ריחרחה עד שמצאה מקום שמצא חן העיניה, והחלה חופרת. ארבע הרגלים האחוריות נעצה בקרקע בפיסוק רחב, ובשתים הקדמיות חפרה. החול עף בסילון מתחת לבטנה אחורה. והיא המשיכה, עד שהגיעה למטה, עמוק, עמוק, מקום שם היה החול פחות תיחוח.

מדי רגעים מספר יצאה הצרחולית, עמוסה בגושיש קטן, לפני השטח, וחזרה והוסיפה חפור, עד שהשלימה מלאכתה.

"במחילה, מה את עושה שם?" שאל ידיד החולות.

"בניתי דלת לדירה בשביל הצעירים שלי", ענתה הצרחולית. "עכשיו גמרתי. שם למטה יש בור בגודל אגוז-מלך. עכשיו אביא מעט אוכל, ואז אטיל את הביצה."

"חכי רגע!" קראה החרחבינה, "המחילה מתמוטטת!"

"זה רק החול הרופף החיצוני", אמרה הצרחולית. "שם אני חופרת לי מעבר בקלות, והמקום אני מכירה לפיהשקע. דוקא טוב, שהחול מתמוטט, כי אז לא מגלים איפה גר הילד היקר שלי, ואף אחד לא יכול להזיק לו."

"ילד אחד?" שאלה האדמה בלעג. "גם כן משהו ראוי לדיבורים. אצלי יש לחיות תמיד ילדים רבים."

"אני מטילה שש ביצים", השיבה הצרחולית. "כל אחת בקן משלה. ארבעה עשר יום אני צריכה להתעופף ולהביא מזון לכל ששת הקטנים. זה כל מה שאני יכולה."

"הנה את רואה, אדמה שחורה שמנפחת את המח", אמר החול והתקמט לקפלים עמוקים מאד. "ששה ילדים, ולכל אחד מהם בית משלו. זה מכובד - מה?"

"אני מחכה לחלק המעורר חלחלה", ענתה האדמה.

הצרחולית כבר הסתלקה, וכעת חזר הזבוב.

"הנה זה!" הוא קרא מיד ורץ אל המקום שבו היה הקן חבוי.

אבל הוא נשמר מלהתקרב יותר מדי והילך סביב בקשת גדולה.

"היא הטילה את הביצה?" שאל.

"לא", אמר ידיד החולות. "אבל תיכף היא תחזור, ואז היא תטיל. והיא גם מביאה לילד אוכל. נראה שהיא אימא מצויינת."

"כל אחד דואג לילדים שלו כמיטב יכולתו", הכריז הזבוב. "אני דואג לשלי. אסור, דרך אגב, לספר, שהייתי פה."

שוב נעלם הזבוב, כי הצרחולית חזרה, נאבקת במטען של עכביש עצום. היא התישבה לפני הקן, התנשפה מעט, עקצה ונשכה עוד קצת בעכביש, כדי לודא שהוא באמת משותק, והחלה קוברת אותו במאורה. כשזה היה עשוי, היא חזרה אל פני השטח. החרחבינה וידיד החולות, החול והאדמה, אמנון ותמר והשחף שישב בחוץ על האבן, נעצו בה עיניהם במתח.

"עכשיו הטלתי את הביצה שלי", אמרה. "ומזון לילד יש שם גם כן, לכשיבקע, ונראה שיבקע בקרוב, כיון שהשמש זורחת כל כך יפה על הארץ הברוכה. מחר אביא אוכל נוסף. אני מבקשת מכם: אל תאמרו לשום בריה איפה שוכן ילדי!"

"לא!" קראו כולם.

אז הצרחולית הסתלקה שוב, והזבוב חזר.

"אני מריח שהיא היתה פה", אמר הזבוב. "עכשיו צריך לעבוד, כל עוד יש זמן."

עם זה הוא התחפר בתוך המאורה ונשאר למטה זמן רב. כשחזר אל האור, הבהיק משמחה.

"מה עשית?" קרא ידיד החולות.

"עשיתי מה שיכולתי למען ילדי", השיב זבוב. "הטלתי שם למטה שבע ביצים."

"מה לדעתך תאמר על כך הצרחולית?" שאלה החרחבינה.

"איך היא תדע?" אמר הזבוב. "שם למטה שורר לילה שחור כעורב מזופת ומפוחם; אי אפשר לראות את היד לפני העינים. היא לא תרגיש כלום."

"אבל כשיבקעו הצעירים של הצרחולית, הם יאכלו את הביצים שלך", הקשה ידיד החולות.

"שלי בוקעים ראשונים", השיב הזבוב וחיכך בעליצות מחושיו זה בזה. "אז הם טורפים את הילד של הצרחולית וחוגגים עליו, ועל כל המזון המשובח … אכן, בינתים יש שם למטה רק עכביש אחד, אבל היא בודאי תביא עוד."

"לפחות היא אמרה", סייג ידיד החולות.

"זה בסדר." אתם לא מאמינים כמה טוב זה בשביל ילדי זבובים להתפטם בעכבישים. בכל זאת יש עוד צדק בעולם."

הזבוב עף משם, והאחרים בהו זה בזה.

"בעצם זה מחזה מבחיל", התחילה האדמה.

"זכרי נא את הקוקיה שלך", החזיר החול בלעג ארסי. "הלא רצית משהו מבעית ומותח? … לי נראה, שהענין מתחיל באופן מבטיח למדי."

ואז הזהיר החול באחרים שלא יתערב אחד מהם, ויקרה אשר יקרה. כי כבודם עומד כאן למבחן; חשוב, אמר החול, מאד, לעמוד על שלנו מול האדמה המתנפחת בחשיבות. וכולם הבטיחו חגיגית מה שביקש, אבל בלילה כולם לא יכלו לישון מרוב מתח.

רק בצהרי יום המחרת הופיעה הצרחולית. הפעם היא הביאה זחל של פרפר.

"כמה טורח!" אמרה. "הביצה בחור הזה פה היא הצעירה שלי. שאר ילדי כבר בקעו, לכן הם קודמים."

"הרי את שוחקת את עצמך", אמר ידיד החולות.

"אוהו, כשמוכרחים, מספיקים המון. אם רק מצליחים לתפוש את הטרף! אבל פה הרי אין מבחר גדול."

"כן, הכל נורא מיסכן ועלוב פה", רטנה האדמה.

"נו, איני רוצה להתלונן", אמרה הצרחולית. "בערך מאה יחידות אני צריכה במשך הזמן הזה: זבובים, עכבישים וזחלים, איך שמזדמן; ואלה אני גם מוצאת. אם רק לא ימצא מישהו את הקנים ויגזול את המזון מהילדים."

"וכי מי יעשה את זה?" שאל ידיד החולות. "יש לך הרבה אובים?"

"לכל הבריות המהוגנות יש אויבים. יש שם למשל הזהבית, העצלנית. זאת לא מתחשק לה לאסוף אוכל בעצמה, והיא מטילה את הביצים שלה לתוך הקנים שלי. אמנם ממנה אני לא חוששת כל כך בסביבה הזאת. היא מתנכלת למשפחה שלי באזורים הפוריים. אבל ישנו זבוב אחד, בומביל קוראים אותו, שהוא גם כן פושע מתועב כזה. אבל אני חושבת, שהצלחתי להחביא את הקן כל כך טוב עד שהוא לא ימצא אותו."

"אהא … אז זה מין קוקיה!" התערבה האדמה.

"זה אני לא יודעת. אני רק יודעת שהוא בריה משוקצת. ואילו יכולתי להשיג אותו, הייתי מחסלת אותו מהר מאד."

אחר כך התחפרה הצרחולית עם הזחל, חזרה אל האור ועפה משם. מעט אחר כך הופיע הזבוב, טיפס וירד גם הוא וחזר עליז.

""הכל בסדר", הודיע, "הולך מצוין."

במשך יותר משבועיים הביאה הצרחולית בכל יום אוכל.

"כמה שמחה אני!" אמרה. "לילד יש תיאבון. הוא הזללן הגדול ביותר מכל הששה. אין לכם מושג כמה הוא אוכל."

"איך הוא נראה?" שאל ידיד החולות.

"מנין לי לדעת? הרי למטה שם עלטה שחורה וסמיכה. אני איני רואה ילדי לעולם; אבל לפחות אוכל למות במצפון שקט, כשאני מאכילה אותם היטב. וזה ברור שהם יצורים מהוגנים, אם הם זוללים ככה."

"נורא!" קראה החרחבינה, משהסתלקה הצרחולית.

"מעורר חלחלה, מה?" אמר החול.

"הום", אמרה האדמה, "אינני מכחישה שהענין מתחיל להיעשות מותח. אבל עדיין לא שמענו את הסוף. נראה קודם כל איך יהיה זה. הרי אף אחד ממנו אינו יודע מה קורה שם למטה במאורה."

ביום החמשה עשר באה הצרחולית בלי אוכל ובכנפים חלשות מאד.

"עכשיו אינני יכולה עוד", נאנחה. "ואני מקוה מאד שעשיתי די. אני מרגישה בבירור שאני הולכת למות."

"חכי עוד מעט, והתבונני פעם בילד", אמר ידיד החולות.

"זה כבר לא אראה", השיבה הצרחולית. "גם אני לא ראיתי מעולם את הורי."

זמן מה היא עוד ישבה שם הביטה בכניסה אל המחילה, החליקה בכוחה האחרון את החול, כדי להסתיר את הקן, הישירה רגליה ממנה והלאה ומתה.

"נשמה טובה!" נאנח ידיד החולות.

אבל החרחבינה קראה: "הנה בא הזבוב!"

"כעת נראה את הקטע האחרון של המחזה", אמרה האדמה, שהיתה סקרנית מאד, אך לא ששה לגלות את זה.

"נורא מותח!" קבע החול. "הרבה, הרבה יותר מפחיד מהסיפור של הקוקיה. וחוץ מזה, אין זה סיפור, שאפשר להאמין או לא להאמין אותו, אלא הכל מתרחש בדיוק מול העינים שלנו."

כשהזבוב ראה את הצרחולית, הוא נרתע, נבהל.

"אל תפחד!" אמר ידיד החולות. "היא מתה. ועל פשעיך השפלים היא לא למדה מעולם."

"שמור לך הגידופים לעצמך!" החזיר לו הזבוב. "אני דואג לילדים שלי, כמו שעושים כולנו. זה הכל אבל נדמה לי, שעכשיו הם צריכים לצאת עוד מעט."

הכל נעצו מבטם במקום שתחתיו היתה הכניסה למחילה, וכעבור זמן קצר נשמע רשרוש בחול. הופיעה רגל דקיקה אחת … ועוד אחת … ועוד ארבע, ואז עמד שם זבוב חדש לגמרי, שהתעטש ושפשף לו את החול מתוך העיניים ועף משם והלאה, מבלי לומר לאמו אפילו בוקר טוב.

"זה צאצא שלי!" אמר הזבוב.

"אי אפשר לטעות בו" אמרה החרחבינה. "אותם נימוסים מצוחצחים וחמודים."

ואז יצא עוד זבוב אחד צעיר ואחר כך בזה אחר זה עוד חמשה.

"נו", שאל החול, "מה את אומרת, יקירתי האדמה?"

"אני?" התּממה האדמה, כאילו אין כל זה נוגע לה. "אני אומרת רק: עכשיו יורד גשם."

וכך היה. הגשם הקיץ על הסיפור קץ נמהר.

הראשנים

Haletudserne

זה היה בסוף מרץ.

מחליקי הקרח אוחסנו עד החורף הבא, כי הקרח נעלם מעל כל מקוי המים. גם השלג נמס וזרם בחפירים עד שעלו על גדותיהם. רק עמוק מתחת לסבך השיחים נותר עוד מעט; אבל השארית הזאת היתה כל כך מועטה ושחורה, עד שאיש לא שת אליה לבו.

והעשב החל מתבייש, מפני שהוא היה כל כך צהוב; והוא התעניין למטה באדמה, אם לא יבא בקרוב הצימוח החדש. הסיגליות פקחו בזהירות את עיניהן הכחולות, ובניצני העצים רחשה עשייה נמרצת, כדי שהירק יהיה מוכן בזמן לעצרת. מדי יום ביומו תפחו והלכו הניצנים יותר ויותר; בתוכם מוכנים היו מלבושים רבים בצבע ירוק בהיר; וביום נאה אחד פקעה סבלנותו של שיח החזרזר, ועמה פקעו ניצניו, והוא נופף בעליו הזעירים, כאילו אינו מסוגל עוד לסבול את החום.

ואילו השמש הציצה מדי רגע בין הנשיאים הנוסעים על פני האדמה וקראה בקול גדול: "עכשיו אני באה, עכשיו אני באה! עכשיו מהרו וגשו לעבודה, והכל יהיה בסדר!"

כך חשבה גם הזרזירה, שישבה ביער על גדת החפיר והתגעגעה.

קר היה אמנם, בייחוד בלילות, וגם המזונות היו מצומצמים לפי שעה למה שאי אפשר בפחות ממנו. אבל הזרזירים מעדיפים להקדים חודש ולא לאחר יום אחד. הזרזירה הצטחצחה והתגנדרה, זקרה מקורה אל על ושרקה, כדי לשמור על מצב הרוח המרומם. מששיעממה אותה נגינתה שלה, היא היטתה ראשה השחור לצד אחד, עצמה עיניה והאזינה למי החפיר, שגירגרו וזרמו בשאון ומילמלו לעצמם כל מיני שיקשוקים.

"שירה, נחל!" אמרה הזרזירה. "שיר לך! אתה שר על הקיץ. עד אז אתה תיבש ותיאלם, אבל אנחנו האחרים אז נתחיל ברצינות, כי אז יהיו הימים מלאים זריחת שמש והשדות מלאים תולעים, ולי עצמי יהיה קן מלא ילדים חמודים."

"הו הא", נאנח קול אחד בקרבת מקום. "כשבאים ילדים, באות גם דאגות."

הזרזירה הביטה סביבה והבחינה בצפרדע חומה גדולה שהיתה בוהה בה בעיניים עצובות.

"את איפוא זאת!" אמרה. "אביב שמח אני מאחלת לך! אבל אסור לדבר כמו שאת מדברת. מובן מאליו שיש הרבה עבודה כשהקן מלא בילדים. הם רעבים, הם צועקים; ועד שסותמים להם את הגרון באוכל, גומרים מלאכת יום הגונה. אבל כנגד זה גם נהדר לשבת בערב ליד הקן ולשיר. - הלא את מסכימה איתי?"

"אני אומרת: קואקס!" רטנה הצפרדע.

הזרזירה העמידה פנים כאילו לא שמעה מאומה, והמשיכה בשויון נפש: "ועוד יותר יפה הוא לראות את הילדים גדלים מול העיניים, לראות איך הם מקבלים עיניים … וכנפיים וזנבות … וללמד אותם לעוף ולצוד תולעים."

"קואקס! קואק! קואקס!" צעקה הצפרדע וניתרה שלשה ניתורים עצומים.

"מה זה צריך להביע הקירקור הזה", גערה בה הזרזירה. "הלא זה נשמע ברברי להחריד!"

עוד בטרם סיימה דבריה, וכבר קפצה הצפרדע, ראש קדימה, לתוך החפיר. היא הצמידה ידיה לחזה וחתרה ברגליה בבעיטות שחיה גדולות. שלש-ארבע פעמים היא שחתה אנה ואנה, ואחר כך היא הגיחה שוב מתוך המים, התישבה על מקומה הקודם ליד הזרזירה ובהתה בעצבון עמוק לתוך חלל האויר.

הזרזירה שרקה מנגינה ענוגה, ואחר כך אמרה: "זה עזר? את כנראה חמת מזג במקצת, וזה די טפשי מצידך! לא נכון להתיחס לחיים בחגיגיות כזאת. ספרי לי מה מציק לך! זה עוזר לפעמים לשפוך את הלב בפני הזולת, ואני משתעממת."

"את ממילא לא היית מבינה אותי, גם אילו סיפרתי לך את הדבר", ענתה הצפרדע. "מה יודעת ציפור טובה כמוך על זה? לך יש קנך החם והנעים, ואת יכולה לחנך ילדיך שיהיו לבריות הגונות. למישהו אחר אין נוחות כזאת. לי אין בכלל שום קן, וצאצאי אני נאלצת להפקיר מכל וכל לחסדי הגורל."

"אין לך קן?" תמהה הזרזירה. "אז איפה את מטילה את הביצים שלך?"

"שם למטה" אמרה הצפרדע והחוותה אל החפיר.

"לתוך המים?"

"כן, כמובן לתוך המים", אמרה הצפרדע, "הלא אין בזה כדי להתמיה. לביצים שלי אין קליפה קשה כזאת כמו לשלך; אילו הייתי מטילה אותן על האדמה, הן היו מתייבשות מיד ומתות."

"וכי הילדים שלך יודעים לשחות? ישר מההתחלה?" שאלה הזרזירה.

"אכן", אמרה הצפרדע, "זה הם יודעים. זה טבוע בדם במשפחה שלנו. אבל חוץ מזה הם יצאו כל כך משונים מהוריהם, עד שאפשר למות משברון לב עליהם."

"למה - מה הם עושים?" שאלה הזרזירה.

"בואי והיווכחי בעצמך!" אמרה הצפרדע.

היא ניתרה לאורך גדת החפיר, והזרזירה צעדה אחריה; שכן היא היתה סקרנית, ובעונה הזאת לא היה לה שום ענין דחוף להפסיד. כשהגיעו למקום אחד שבו התרחב החפיר למעין אגם קטן, ואשר המים נראו עומדים בו ללא זרימה, נעצרה הצפרדע.

המים שרצו המוני חיות זעירות, ששחו אנה ואנה, מעלה ומטה, ונגסו בצמחי המים. רגלים לא היו להם, אבל לעומת זאת בטנים תפוחות ענקיות וזנבות ארוכים עטורי סנפירים. הם נראו כמו כדורים עם זנבות דגים. ובשני צדי ראשיהם צמחו להם מין ציציות שהתנפנפו במים.

הצפרדע תקעה בזרזירה מבט נוגה, אך לא אמרה דבר.

"ראה ראה!" אמרה הזרזירה וליקקה מקורה. "אלה נראים באמת מתאבנים למדי. מתחשק לדעת מה טעמם! הם דגים בטח, מה?"

"אין לי מושג מה הם", השיבה הצפרדע. "אבל מהביצים שלי הם הגיחו; אינני חושבת שבמשפחתי היו אי פעם דגים."

"רגע", הירהרה הזרזירה בקול. "שמעתי על זה, אבל אינני זוכרת בדיוק איך זה מסודר. רק זה זכור לי בבירור, שבסוף יצאו מהם צפרדעים אמיתיים. את תראי, אחרי שהם ישתפשפו מעט, את תשאבי מהם נחת."

"אבל! יש להם עוד להתפטר מכמה דברים, לפני שהם יהיו לצפרדעים", ענתה לה הצפרדע. "אילו זנבות יש להם! הנראה כזה צפרדע עם זנב? והבטן הזאת! הרי אפשר לראות מבעד לעור את כל המעיים! והתלאים האלה ליד הצואר! ואיפה הרגליים שלהם בעצם? רק תראי איך הם טסים במים לפה ולשם ואוכלים עשב וכאלה דברים, כשבדיוק לפני האף שוחים להם החרקים המובחרים ביותר! וכי מה חטאתי, שילדי נעשו כאלה מפלצות!"