"זה גם באמת העיקר החשוב ביותר", אמר האלון. "אבל זהו עניינו של עץ הערבה. אם הוא רוצה לקיים בראשו מלון לפרחים, הוא גם חייב כמובן לדאוג לאדמה."
"אבל מה, אין שם אדמה, שן-ארי יקר?" שאל עץ הערבה.
"אמנם יש", ענה שן-הארי, "והיא גם טובה, לא בגלל זה אני מדבר. אני רק חושש שאין שם די ממנה. אגיד לך משהו, יש לי שורש נורא ארוך … כלונס של ממש, על דברתי. אחרי שאני מגיע לגודלי המלא, הוא יורד די עמוק לתוך האדמה."
"הם", לעג האלון, "שן-ארי עלוב כזה רוצה לדבר על שרשים."
עץ הערבה עמד שעה אחת ולא אמר דבר; אבל בתוך עצמו הוא גילגל והיפך מחשבות. שיח ורד הכלב ניחם את שן-הארי ודיבר רק טובות על עץ הערבה, הסמבוק הביע בטחונו שבסוף הכל עוד יהיה טוב, האלון שאל בנהמה בלתי אדיבה, אם אפשר בכלל לצפות למשהו טוב מעץ שאין לו צמרת.
"תשמע", אמר לבסוף עץ הערבה, שלא שת אזנו כלל לדיבורי האחרים. "עכשיו אני אגיד לך משהו, שן-ארי יקר, שבדרך כלל אינני אוהב כל כך לדבר עליו. הרי אתה יודע שאירע לי אסון ואיבדתי את הצמרת שלי?"
"שמעתי שאמרת את זה לפני כן", השיב שן-הארי. "והרי אני גם רואה שאתה נראה קצת מדוכא בין שאר עצי השדרה."
"אל תדבר על הצפצפות", אמר עץ הערבה בעצב. "הן קרובות משפחה שלי, אבל הן לא סלחו לי מעולם על שהוצבתי כאן בטעות בעודי שתיל. הבט בהן והבט בי, ואז תבין מיד שיצור בלתי מוצלח כמוני הוא כתם-חרפה בשדרת צפצפות אצילית."
"מעט רגש בושה עוד נותר בו!" אמרה הצפצפה הקרובה ביותר.
וכל שאר עצי השדרה איווששו בהסכמה.
"אתה חושב על זה יותר מדי", אמר שיח הסמבוק. "ככל שמרבים במחשבות, הענין הולך ורע. אני הייתי מזמן שוקע בתוך האדמה, אם רציתי לבכות אחרי כל האבדנים והקיצוצים שעברו עלי כבר."
"כן כן, אין בזה כלום", הסכים עץ הערבה. "לכל אחד הסגנון שלו, ולי הסגנון שלי. אין בדעתי כלל לשמוט ידי ברפיון, אבל אני יודע שאני נכה ושלא אהיה לעולם משהו אחר. חשבתי בהתחלה שהענפים הארוכים שם למעלה יהיו לצמרת חדשה, אבל זה היה רעיון הבל. הם גדלים ומתפשטים ומוריקים, ויותר לא יוצא מהם. ועוד אני מרגיש היטב בעצמי שאני מתחיל להירקב."
"מה זה שאתה אומר?" אמר שיח ורד הכלב.
"אתה נרקב?" שאל האלון.
"כן - זה הרע מכול", אמר שיח הסמבוק.
"הוא מסגיר לאספסוף את סודותיו הכמוסים", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "הבו נתמתח ונאוושש ונשא מבטנו כלפי מעלה, אחי-לשדרה יקירי."
כל הצפצפות איווששו.
"אני נרקב", אמר עץ הערבה. "אני נרקב בקדקודי. איך לא אירקב? עומד שם אגם למעלה בקיץ, שוכב שם שלג בחורף, ועכשיו הוא מלא אדמה לחה. אני חש בבירור, שהחור גדל והולך כל הזמן ויורד ומעמיק לתוכי. עצתי נעשית פריכה. הקליפה טובה למדי עדיין, ואני שמח, כל זמן שהיא עדיין מחזיקה מעמד. אז יכול המיץ לעלות מתוך שרשי לענפי הארוכים היקרים. נו … אני משער שהציפורים יבואו כרגיל ויבקרו אותי, והם הרי מביאים איתם אדמה, ולכן מצטרף כל הזמן יותר ויותר, ככל שהחור בתוכי מעמיק והולך. הם גם מניחים את הזבל שלהם. ועלים נובלים נושרים על צמרתי הגדועה המיסכנה. אני גם משוכנע שיש לי שלשול שם למעלה. איך הוא הגיע לשם, אינני יודע, אולי ציפור אחת איבדה אותו ממקורה. על כל פנים הוא מושך את העלים לתוך האדמה ואוכל אותם והופך אותם לאדמה. לכן אני אומר כמו שיח הסמבוק: בסוף יבוא הכל על מקומו בשלום."
"זאת אומרת, אתה מתנובב?" שאל האלון.
"אכן", ענה עץ הערבה. "בזה אין מה לשנות. הרי זה אינו ממין הענינים שמדברים עליהם בדרך כלל, אבל שן-הארי היה כל כך עצוב. ואף אחד לא יוכל להגיד שאני קיבלתי אצלי פרח מהוגן ואחר כך הנחתי לו לגווע בפחד."
"הנשמע מעולם אילן שדיבר ככה?" אמר האלון.
"לא, בזה גם אני חייב להודות", אמר ורד הכלב.
"עכשיו אני עצמי לא מאמין שזה עוד יימשך זמן רב ככה", אמר שיח הסמבוק.
"תודה לך, עץ ערבה זקן וחביב", אמר שן-הארי. "עכשיו אמשיך לגדול בראש שקט. הלא יש לי רק השנה הזאת לדאוג לה. אחרי שאני משלח לעולם את זרעי, על מצנחיהם הקטנים, גמרתי כל מה שנדרש ממני. הייתי שמח אם ירצה אחד מהם להישאר פה ולצמוח אצלך."
"תודה רבה", אמר עץ הערבה.
"הוא מניח לורד ולסמבוק לנחם אותו … הוא מודה לשן-הארי … כזה אחד הוא קרוב משפחה שלנו … מבחיל!" אמרה הצפצפה הקרובה ביותר.
" מבחיל … מבחיל … מבחיל …!" התאוושש לאורך כל השדרה.
ערב ירד, ולילה, והכל ישנו. הרוח פסקה מנשוב, ובצפצפות לא נשמע עוד כל איוושוש. אבל האלון שעל הגבשושית בשדה קרא לעץ הערבה.
"פסט … פסט … עץ ערבה … אתה ישן?"
"אינני יכול להירדם", אמר עץ הערבה. "בתוכי רוחש ומקרסם ומחלחל ורותח. אני מרגיש, איך זה יורד יותר ויותר עמוק … אינני יודע מה זה; אבל זה עושה לי מצב רוח שחור."
"אתה מתנובב", אמר האלון.
"אולי זה זה", אמר בתוגה עץ הערבה. "בזה הלא אין מה לשנות. אף אחד לא נמלט מגורלו."
"תשמע, עץ ערבה", אמר האלון. "בעצם אינני מחבב אותך."
"לא ידוע לי במה פגעתי בך", אמר עץ הערבה.
"יתכן בהחלט שלא פגעת בי", אמר האלון. "נדמה לי רק שמההתחלה, משעוד היית ייחור, התנפחת והתרברבת לא מעט. אבל יהיה זה איך שיהיה. כל כך נכמרו עליך רחמי, כששמעתי שהתחלת להתנובב. רק היזהר לך, שים לב! להתנובב, זהו אסון נורא."
"באמת אין לי שום מושג מה אני יכול לעשות שלא אתנובב", אמר עץ הערבה.
"זה גם אני איני יודע", הודה האלון. "אבל בכל זאת אני אומר: היזהר. ראה אם לא תוכל להשפיע על הציפורים שמבקרים אצלך שיחטטו ויוציאו את האדמה מהחור שבראשך, לפני שהוא יהיה יותר מדי עמוק."
"אבל הרי לא אוכל לחתור תחת שן-הארי", התנגד עץ הערבה. "עכשיו זה אולי עוד לא מסוכן. ענפי מוריקים ומלבלבים, ושרשי יונקים די כח. כל זמן שהשורש טוב, הכל טוב, כיודע לך."
"רק שים לב", חזר האלון. "אינך יודע מה גדולה הסכנה, אבל אני יודע. אגיד לך משהו: יש לי דוד זקן, חלול ונבוב."
"יש לך?" אמר עץ הערבה. "כן, בכל משפחה יש משהו עכור. לך יש הדוד, ולצפצפות יש אני."
"אין לך מושג איזה מין חיים הוא חי", אמר האלון. "הוא נורא זקן ונורא נבוב. כן … מבחינה מסויימת הוא דומה לך, אבל מצבו עוד הרבה, הרבה יותר רע. לא נותר ממנו כלום חוץ מקליפה דקיקה ועוד איזה ענף עלוב בקצה צמרתו. גם כמעט כל השרשים שלו מתים. ותמיד הוא מלא ינשופים ועטלפים ושאר מיני שרצים. חיים איומים הוא חי."
"צר לי לשמוע את זה", אמר עץ הערבה.
"אני אומר רק: הישמר לנפשך!" אמר האלון.
והשנים באו ונמוגו, והזמן חלף כדרכו.
יותר ויותר לעומק נרקב עץ הערבה, והחור התמלא באדמה, ובאו יותר ויותר אורחים. באחד האביבים עמד שם פתאום צמיח חדש, ועץ הערבה קיבל פניו בברכה לבבית, בהאמינו כי הוא שן-ארי.
"נו", שאל הצמיח, "למה אתה חושב אותי?"
"אני חושב עליך רק הטוב ביותר", אמר עץ הערבה. "אבל הרי אתה עדיין כל כך קטן. המותר לי לשאול לשמך?"
"אני צמח תות-שדה", אמר הצמיח. "ואחד מהאצילים ביותר. דומני שאני שייך לאותה משפחה שגדלה בגינת אחוזת האדונים. רק תמתין עד שאטען פירות, ונראה!"
"ישתבח שמו!" קרא עץ הערבה. "לו אך יכלתי להבין, מאיפה באת אתה!"
ובא לשם עוד נצר אחר, שהתגלה כתחילתו של שיח דומדמניות. ואחר, שלישי, שגדל והיה לעץ חוזרר קטן וחמוד. צמחי שן-ארי התיצבו בכל שנה אחדים. הדבורים באו וזימזמו ומצצו צוף ועפו איתו הביתה לכוורותיהן. הפרפרים עופפו מפרח לפרח, מצצו פה ושם מעט צוף ובלעו אותו מיד. הם ידעו שמותם נגזר, ולכן לא היה טעם לשמור משהו.
"מה נפלא!" אמר עץ הערבה. "אילו אך ידעתי, מנין באה כל ברכת האושר!"
"על זה אין ראוי לשאול, אלא יש לקבלו כשזה בא", אמר שיח הסמבוק.
"אתה תזכה לשיבה נאה", אמר שיח ורד הכלב.
"אתה מתנובב והולך", אמר האלון. "זכור מה סיפרתי לך על דודי הזקן והחלול."
"לאט לאט הוא נעשה לגמרי פריך בראש ", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר.
"פריך בראש … פריך בראש", התאוושש לאורך השדרה.
השחרור היה האורח הראשון שביקר אצל הערבה, והוא חזר מדי שנה בשנה פעמים רבות. יום אחד הוא הגיע בהול מאד וביקש רשות להסתתר בראש הערבה למעלה. נער אחד בכור שטן, אמר השחרור, ירה עליו במשך כל הבוקר ברובה אויר.
"באמת הציד אסור בעונה הזאת", אמר. "אבל מה זה איכפת לפרחח כזה. ואם כבר מוכרחים לקפח את החיים, הלא אפשר לבקש לפחות להילכד בפח מהוגן."
"לי נראה יותר נעים להיירות", אמר עץ הערבה. "אז לפחות נגמר הענין בבת אחת."
"בזה אני לא מסכים אתך", השיב לו השחרור. "כל זמן שיש חיים יש תקוה. בפח מקטרעים וחושבים כל הזמן שיש עוד סיכוי להשתחרר."
"הו כן!" אמר עץ הערבה, מהורהר. "אחרי שחושבים על הדבר כראוי, הרי גם עניני איננו שונה. אני גם כן לכוד בפח ויודע שאצטרך למות עוד מעט, ואף על פי כן אינני שש להיפרד מהחיים. נו … והלא כעת הגעתי לזקנה מבורכת, כמו שאמר ורד הכלב. אילו אך ידעתי מנין באו לי כל היצורים החביבים הגדלים על ראשי!"
"זה אני אגיד לך", אמר השחרור. "אתה יכול לסמוך עלי שרובם הגדול הגיע לכאן בזכותי."
אז הוא סיפר באיזו תאוה הוא זולל ענבות אדומות, ממין זה וממין אחר. במיוחד הוא אהב לשהות בגינת אחוזת האדונים, שהיתה מלאה במיטב המטעמים. ואם הוא ישב אחר כך בראש עץ הערבה ועיכל את מזונו, הלא קרה שנשאר אחריו משהו שבחברה טובה אין מדברים עליו ושבספר טוב אי אפשר בשום אופן להזכירו בשמו ושאף על פי כן תפקיד גדול וחשוב לו בעולם. ואם היה מישהו בודק את זה מקרוב, היו בזה די הרבה זרעונים.
"מה, זה נכון", אמר עץ הערבה. "כן, כמובן זה נכון. אז לאמיתו של דבר אני חב לך את כל אושרי."
"ככל הנראה", אישר השחרור ושרק לעצמו בחשיבות משועשעת. "הלא יש לנו שליחות כאן בעולם, כל אחד. - אבל תראה … אני חושב, על דברתי, שיושב שם תות בשל ונהדר."
הוא אכל את התות ואמר "אום!" ו"אה!" ו"אוה!" כל כך מעודן היה טעמו.
"בדיוק כמו אלה שגדלים בערוגת אדון האחוזה", אמר. "אבל נדמה לי כמעט, שהתות קיבל טעם עוד יותר משובח מזה שהוא צמח פה למעלה אצלך, עץ ערבה זקן."
"שחרורי החביב", אמר צמח התות. "הלא אתה מגיע לעתים קרובות לחצר האדונים. הלא תעשה לי טובה ותספר לאדון האחוזה שאני צומח פה למעלה?"
"את זה בודאי ובהחלט לא אעשה בשום אופן", אמר השחרור. "ראשית כל אני לא אחשוב אפילו בחלום לספר למישהו אחר, איפה צומח תות טעים. ושנית, לאט לאט עביתי ושמנתי כל כך, שאני חייב להיזהר מעט. שאם לא כן, בקלות יבוא לאדון האחוזה הרעיון שתותים טעימים כפליים אחרי צלי שחרור."
"איזו צרה!" אמר צמח התות. "הלא אני יודע שאדון האחוזה אמר שהוא אוכל תותים רק מהמשפחה שלנו, ואנחנו כל כך מעטים. שמעתי גם ציפור אחת שרה על שהוא חזר מאיטליה, ואני משוכנע, שאם הוא היה יודע שאני צומח פה למעלה, הוא היה מטפס לכאן בעצמו וקוטף את התותים שלי."
"אני מקוה מאד שהוא לא יעשה את זה", נאנח עץ נערבה. "הכבוד הזה אין לי כח לשאתו."
"אכן אין בך כח", אמר האלון. "כי אתה נבוב ומתנובב יותר עם כל יום שעובר. הענפים הארוכים שלך אינם ירוקים השנה כמו בשנה שעברה. אתה נעשה יותר ויותר דומה לדודי המיסכן. קצך קרב, עץ הערבה."
"אולי אתה צודק", השיב עץ הערבה. "אף אחד לא נמלט מגורלו. אני חש בעצמי, שקליפתי נעשית דקה ויותר דקה, ולמטה היא כבר מחוררת בשני מקומות."
"הלאה הערבה!" אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "הוא בושה וחרפה למשפחה."
"הלאה … הלאה … הלאה", התאוושש לאורך השדרה.
הזמן חלף; ולא מובן היה כלל איך עדיין חי עץ הערבה הזקן.
הקליפה נשרה בחתיכות גדולות, החורים למטה גדלו ונפגשו באמצע, עד שיום אחד יכול השועל להיכנס בזה ולצאת בזה. העכברים כירסמו בעצה הפריכה. מהענפים שבקדקוד נותרו רק שלשה או ארבעה, והם היו דקים ומדולדלים מעלים עד כדי לעורר חמלה בלב כל רואהם.
אבל הגינה למעלה בראש העץ שיגשגה יותר מאי פעם.
צמח התות נשא פרחים גדולים שהיו לתותים אדומים כבדים. וגם שיח הדומדמניות צמח לגובה וחנט אשכולי פירותיו הראשונים. פרחי שן הארי הבהיקו בזהוב, סיגלית כחולה קטנה באה לשם גם היא, וגם מרגנית שדה אדומה, שנפתחה רק לקראת הצהריים, כחום השמש, וכן שיבולת אחת גדולה של שיפון שהתנועעה ברוח.
"זה נעשה יותר טוב עם הזמן", אמר שיח ורד הכלב. "הגם שפקד אותך אסון וקיפחת צמרתך, בכל זאת אתה רשאי להודות שהגורל היטה לך חסד ונתן לך תחליף."
"אכן זה מה שאני אומר גם כן", אמר עץ הערבה. "לו רק אוכל לשאת כל האושר הזה! קליפתי הולכת ודקה, ובכל שנה אני מאבד ענפים אחדים."
"אתה מדדה לעבר קץ רע ומר", אמר האלון. "הזהרת אותך … זכור את דודי הזקן הנבוב והמיסכן!"
"דומה שהקץ בא כמו שהוא בא תמיד", אמר שיח הסמבוק. "אם הסוף בא ככה או ככה, הוא מגיע בשביל כולנו בשוה. אבל אני חושב שיש עוד תוחלת לעץ הערבה."
"אין רואים עליו עוד שהוא שייך למשפחה", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "ענפיו שלו קמלים ונובלים, ואלה רק שבטים ועלים זרים שהוא מתהדר בם. ככה טוב. אנחנו לא נגלה שהוא שייך אלינו … פססט!"
"פססט … פססט … פססט !" התלחשש לאורך השדרה.
בשערב אחת זחל ועלה השלשול על ראש הערבה. עד כה התחבא בתוך כיס האדמה פנימה מפחד הציפורים הרבות שבאו לשם. הוא היה ארוך ועבה ושמן ככל ששלשול יכול להיות.
"ראו ראה! שלום לך וברוך בואך, שלשולי היקר!" אמר עץ הערבה. "ידוע ידעתי היטב שאתה נמצא פה, אבל עד עכשיו לא היה לי העונג לראות אותך. אני שמח שטוב לך אצלי. איך בעצם הגעת לכאן?"
"זה בגלל השחרור", אמר השלשול. "הוא שמט אותי מתוך מקורו. זאת אומרת, הוא תפש רק את חציי. השאר נמלט לתוך האדמה; לכן הייתי רק חצי שלשול, כשהגעתי."
"שמחתי בכל זאת שבאת", אמר עץ הערבה. "לא איכפת לי אם אתה שלם או חצוי. הלא גם אני איבדתי את הצמרת שלי, ולעולם אישאר נכה עלוב. אבל אתה, נראה שהתאוששת?"
"כן, בהחלט", אמר השלשול. "זה לא מפריע לי בכלל-בכלל, אם קוצצים ממני קצה אחד. זה חוזר מיד וצומח, אם מניחים לי. אבל תגיד, אתה יודע איזה נבט הוא זה הקטן שמציץ פה על ידי, עם הכובע העבה המשונה?"
"אינני מכיר אותו", אמר עץ הערבה. "הרי נחלשתי עם כל השנים האלה, וכמעט שאינני מתמצא עוד בכל מה שצומח עלי ובתוכי. ואתה, אתה מכיר אותו?"
"ודאי", אמר השלשול. "אני עצמי משכתי אותו לתוך האדמה לפני שנתיים. הוא היה מחובר עם עלה אחד ועם עוקץ, והעוקץ והעלה אכלתי שניהם, אבל על הגוש המעוגל לא הצלחתי להתגבר. זה לא מפליא כל כך, כי זה היה בלוט. כעת הוא נבט … הנה לך אלון קטן."
"אלון!" אמר עץ הערבה ביראת כבוד.
"זה הועף לכאן בסערה החזקה שהיתה בסתיו לפני שנתיים", אמר השלשול. "אני זוכר את זה היטב, כי אתה חרקת כל כך שהאמנתי שהגיע סופנו של כולנו."
"מה אתה שח?" שאל האלון שעל הגבשושית בשדה. "צומח אצלך אחד מילדי?"
"כן", השיב עץ הערבה הזקן. "זה באמת אלון קטן. זה כבוד גדול בשבילי."
"שגעון", אמר האלון. "הרי הוא ימות."
"מות נמות כולנו", אמר הסמבוק.
יום אחד בא אדון האחוזה וטייל בשדרה.
היו עמו היערן ושני ילדיו, נער קטן ונערה קטנה. הם היו אך ימים מועטים באחוזה והביטו סביבם בסקרנות, כי הכל היה להם חדש.
"מהו לכל הרוחות הגדם הישן הזה שעומד שם?" אמר אדון האחוזה והצביע במקל על עץ הערבה הזקן. "זה הלא מכער לנו את כל השדרה. תדאג שהוא ייעלם מחר, יערן. המראה הזה ממש מחליא אותי."
כי כזה היה מצב רוחו באותו יום.
"עכשיו זה בא", אמר האלון. "זה היה גזר-דין-המוות שלך, עץ ערבה זקן. נו … אל תתעצב! דומני - מוטב שיבא הקץ במכה אחת, מלהתנובב בכל יום יותר ויותר."
"ובכל זאת צר לי להיפרד מהחיים", אמר בעצב עץ הערבה. "ומה יהיה עכשיו על כל האורחים שלי?"
"עליהם לשמוח על ימי החיים שהיו להם", אמר ורד הכלב.
"עכשיו נראה קודם כל מה יצא מזה", אמר שיח הסמבוק. "אני עברתי רע יותר מזה, ובכל זאת תמיד נשארתי בחיים."
"כמה שמחים אנחנו שזה ייגמר", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר.
"כמה שמחים … כמה שמחים … כמה שמחים!" התאוושש לאורך השדרה.
למחרת לפנות צהריים בא היערן. היה עמו רק גרזן יד קטן, כי הוא שיער שיספיקו לו מכות מועטות כדי לחסל את גדם הערבה הישן והרקוב. אבל בדיוק ברגע שרצה להניף גרזינו, נפלה עינו על שיח הדומדמניות למעלה בראש הערבה. אשכלותיו היו גדולים ובשלים. הוא הושיט ידו, קטף ענבה אחד ואכל אותה.
"מעניין", אמר. "בדיוק אותן ענבות כמו בגינת המשק. לא להים פתרונים איך הם הגיעו לכאן."
" יערן! יערן!"
זה היה בנו של אדון האחוזה, שבא במרוצה לאורך השדרה. הוא רצה לצפות בגדיעת הערבה הזקנה. היערן סיפר לו על שיח הדומדמניות וקטף לו ענבה.
"תרים אותי, אני רוצה לקטוף לי בעצמי", אמר הילד.
היערן הרים אותו. הוא אחז בשתי ידיו בענפי הערבה שם למעלה ומשך כל כך בחזקה, שהם נשברו.
אז לפת את הקליפה הדקה של העץ, שהיתה כל כך רקובה, עד שנשארה חתיכה גדולה בכל אחת מידיו. אבל אז הוא ספק כפיו בפליאה ובשמחה וקרא בקול רם:
"יערן! יערן! פה יש גינה שלימה פה למעלה! פה יש התותים הכי נהדרים על יד שיח הדומדמניות … ופה עומד עץ חוזרר קטן … ואלון אחד קטן וחמוד … וגם עשבים יש פה … חמישה שיני-ארי צהובים … גם שיבולת שעורה, יערן … לא, כמה יפה זה, כמה יפה! זה חייבת אחותי לראות … ואבא …"
"הזדרז עכשיו וזלול את התותים", אמר היערן. "כי עכשיו צריך לשרש את הגדם, ואז יהיה סוף לכל התפארת!"
"תוריד אותי!" אמר הילד והתנועע באי-סבלנות.
"אתה לא תעז לכרות את העץ", אמר, משעמד על האדמה. "אתה שומע … שלא תעז."
"זה אני מעז בהחלט", אמר היערן וצחק. "הלא שמעת בעצמך שאדון האחוזה ציוה לעשות את זה."
"עכשיו אני רץ ומביא את אבא", אמר הנער. "ואתה לא תעז לגעת בעץ, לפני שאני חוזר. אם תעשה את זה בכל זאת, אז אתה יכול לסמוך עלי שאנקום בך כשאהיה פעם בעצמי אדון האחוזה."
אז הוא אץ לאורך השדרה. היערן התישב בחפיר והמתין, כי זה נראה לו הדבר החכם ביותר.
"גחמות של אדון אחוזה יש לו לבחור", אמר.
"מה זה היה שאמרתי אני?" אמר שיח הסמבוק. "מוטב שתשמעו תמיד בקול אלה שיודעים משהו."
"זה מתח איום!" אמר עץ הערבה. "שרק לא אתפרק לחתיכות מרוב פחד. הנער כבר משך בי כהוגן, והרי גלוי וידוע שאין לי עוד הרבה להתקיים אתו."
"עכשיו אתה חייב להחזיק מעמד, עד שנראה מה יצא מזה", אמר שיח ורד הכלב. "מעולם עוד לא ראיתי דבר כל כך מותח."
"גם אני לא", אמר האלון. "אבל הסוף לא יכול להיות טוב, אחרי שאתה כבר נבוב פעם אחת."
אז בא הנער עם אדון האחוזה. הקטן הצביע וסיפר. היערן גילגל לשם אבן, כדי שיעמוד עליה אדון האחוזה ויציץ בראש עץ הערבה.
"לא, דבר כזה עוד לא ראיתי", אמר. "הרי זה אמת לאמיתה … יש שם גינה שלמה למעלה. ותותים משלי, אני חושב, על דברתי …"
הוא קטף אחד ואכל אותו.
"אום!" אמר. "בטח, זה בדיוק הטעם הנכון. נדמה לי כמעט שאלה פה עוד יותר טעימים מאלה שבבית."
"ועכשיו ייכרת העץ, אבא?" שאל הנער.
"בשום אופן לא", אמר אדון האחוזה. "פשע וחרפה לגדוע עץ כזה. הלא הוא העץ הכי מעניין שיש לי בכל האחוזה. תדאג שיחוזק למעלה בחישוק, יערן! וגם תשים פה גדר קרשים, שלא יתחככו בו הפרות ויזיקו לו! עץ הערבה הזקן היפה הזה נשתדל לשמור לנו כמה שאפשר. הוא ממש מחמם לי את הלב."
כזה היה מצב רוחו באותו יום.
סרט ברזל הוצמד למעלה סביב גזע עץ הערבה, ולמטה הוקמה גדר. כל אימת שנסע אדון האחוזה עם אורחים בשדרה, הוא ציוה לעצור את העגלה לפני עץ הערבה.
"כן - השדרה באמת נחמדה מאד", אמר. "אבל אלה הלא רק צפצפות פושטיות רגילות לגמרי. אבל פה תראו משהו מעניין יוצא מהכלל … כן, זה נראה כמו גדם ישן של ערבה, אבל באו רגע הנה …"
אחד אחד הם קמו מהעגלה ועמדו על האבן ששכבה שם והתפעלו מהגינה שבראש עץ הערבה.
"אילולא חישוק הברזל הייתי מתפקע", אמר עץ הערבה. "כל כך הרבה כבוד ואושר לנכה עלוב כמוני! שוו בנפשכם … שאדון האחוזה באמת טיפס למעלה ואכל אצלי תותים! ושכל האורחים הזרים באחוזה רואים אותי."
"לא ייאמן", אמר האלון. "הרי זה בדיוק, כאילו היה פרס על התנובבות."
"זאת אגדה", אמר ורד הכלב. "אספר אותה לכל ציפור שתנחת עלי, כדי שיודיע אותה לכל העולם."
"הכל בא כמו שאני אמרתי", אמר שיח הסמבוק.
"אם מתבוננים בענין כראוי, הייתי זה בעצם אנוכי שחולל את כל האגדה", אמר השחרור. "אבל אני כשלעצמי, למען האמת הייתי מעדיף את המצב הישן. אז היה אפשר לשבת פה למעלה בשלוה ושלום. עכשיו עלול בכל רגע לבוא מישהו ולדחוף את הראש בין הענפים ולהגיד 'לא!' ו'אוה!' ו'אה!'"
"בכל ימי לא ראיתי כדבר הזה", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "השמעתם מה אמר אדון האחוזה על צפצפותיו הגאות והאצילות? עלינו, שעמדנו על המשמר בצד הדרך בקיץ ובחורף, שנה אחר שנה, זקופות ותמירות … צפצפות פושטיות רגילות לגמרי הוא קרא לנו. ועץ הערבה הגועלי והמטופש … וגדם הישן והרקוב הזה … שאנחנו עוד קרובי משפחה שלו נוסף לכל … אוף!"
"אוף … אוף … אוף!" התאוושש לאורך השדרה כולה.
ביום חורף אחד התעוררה סערה, עד שכל עצי היער חרקו ונאנקו. ביללה טיאטאה הרוח את השדרה, וכל הצפצפות הגאות התכופפו כקני חלף. השלג ניתז ארצה, עד שהתערבלו שמים וארץ.
"עכשיו איני יכול עוד!" אמר עץ הערבה הזקן.
אז הוא נשבר, למטה סמוך לשורש. חישוק הברזל שהקיף את ראשו עף בשיקשוק על הדרך הקפואה. הגדר התמוטטה. גינת הצמרת התפזרה לכל העברים לפני הרוח … שיח הדומדמניות וצמח התות, החוזרר והאלון הקטן, צמחי שן-הארי והסיגלית … הכל ביחד הועף משם והלאה, ואין איש יודע מה היה עליהם מאז.
השלשול שכב למטה והתפתל.
"זה לא אעבור", אמר. "שיחתכו אותי לשתים … או לשלש חתיכות. אבל זה יותר גרוע. האדמה קשה כברזל, אין חור אחד שאפשר להיכנס בו. והקור נושך בעורי הדק. היו שלום כולכם ביחד, עכשיו אני מת."
באביב שורש גדם הערבה. אבל אדון האחוזה הורה שלא יישתל במקום שום עץ חדש. מדי עוברו שם הוא סיפר למי שהיו עמו בכרכרה על עץ הערבה הזקן והמעניין שנשא גינה שלמה בראשו החלול.
ושיח ורד הכלב סיפר עליו לציפורים, ששרו על הדבר בעולם כולו. האלון לא למד כל ימיו להבין את הענין, ושיח הסמבוק אמר שהוא הבין אותו כל הזמן. השחרור נלכד בפח ונאכל.
אבל הצפצפות עודן עומדות בשדרה ומאווששות, אצילות ונעלבות.
הבלתי נראים
הסיפור מתרחש בחדר יום יומי רגיל של ילד יום יומי רגיל. החדר לא היה גדול במיוחד וכמוהו גם לא הנער. בחדר עמדה מיטת ברזל כמו שנותנים לילדים … מיטה שאי אפשר להתגלגל מתוכה ושאפשר להגדילה. חוץ מזה היו בחדר שלחן מעץ אשוח ושני כסאות שבימיהן הטובים היה מקומם בסלון. משהתדרדר מצבם, הוצאו משם ומילאו מעתה תפקידם פה.
ועוד עמדה בחדר שידת מגירות שבה היו מונחים הלבנים והמצעים של הנער, ומעליה היה מדף עם ספריו. בקיר היתה תלויה תמונה של אבא ואמא, ואמא החזיקה אותו עצמו על ברכיה. היא נהגה לומר שכילד קטן הוא היה הרבה יותר מנומס מעכשיו. זה גם התקבל מאד על הדעת, כי לילד קטן הרבה יותר קל להיות מנומס מלגדול.
כן, ועוד היתה שם קשת יורה חצים, שהיתה שבורה, וחצוצרה, שלא חסר לה מאומה, אבל שהיה אסור לנער לחצרץ בה, כי היא הרעישה יותר מדי. כמעט עוד שכחתי את המנורה הישנה והכלוב עם הציפור הקנרית קנרי, בעצם, כי קנו אותו מפני שירתו, והרי רק הזכרים שרים. הוא עמד מעבר לחדר בחלון, ומחוץ לחלון עמד בית אחורי בעל קירות גבוהים אפורים ומכוערים.
פעמים רבות הרהר הנער באי הצדק שבהחזקת ציפור כלואה בכלוב. אבל אם הוא ישחרר את הקנרי שלו, הלא ינקרוהו הציפורים האחרים. אם רצה באמת לעשות לו טובה, חשב הנער, היה צריך לנסוע אתו לאיים הקנריים, אבל לזה למרבה הצער לא היה לו די כסף. כי הוא קיבל בשבוע רק עשרים פרוטות דמי כיס, ומזה עוד היה עליו לקנות חרטים ועפרונות. ואמנם הוא גם קיבל עשר פרוטות על כל "מצוין" שבתעודות בית הספר. אבל זה נפל בחלקו לעתים רחוקות למדי. פשוט היה זה נער יום יומי רגיל לגמרי.
עכשיו הוא שכב במיטתו והיה חולה. מזה ימים רבים הוא לא היה בבית הספר, וגם לא נראה הדבר כאילו בקרוב יחזור ללכת לשם, כי בגדיו לא היו תלויים בחדר. זה גם ניכר בפניו הרזים, וידיו, שהיו מונחות על השמיכה, היו דקות וחיוורות ונקיות כמו שלא היו לפני כן מעולם.
ולא היה זה נס שהנער היה כל כך רזה ודקיק, שכן הוא לא קיבל שום מאכל לבד מהחלב שעמד בצד מיטתו, וחוץ ממנו תרופה ירוקה וגועלית שאך בקושי יכול לבולעה, כל כך גועלית היתה. ממנה הוא קיבל מלוא הכף אחת לכל שעתיים, וחלב הותר לו לשתות כמה שהתחשק לו. אבל כמעט אף פעם לא התחשק לו, ומזה היו הרופא והאם בלתי מרוצים ביותר.
כעת נכנסה האם אל החדר והביאה עציץ ובו פלרגוניום גדול ונהדר בצבע אדום זוהר.
"נכון שהוא יפה?" שאלה. "קניתי אותו בשוק, והוא יהיה שייך לך ויספר לך שעכשיו יגיע עוד מעט האביב. זה היה הכי יפה והכי גדול. אתה רוצה עוד משהו?"
"מותר שגם הציפור תעמוד פה?"
"כן, זה מותר."
והיא העמידה את הכלוב על יד הפלרגוניום, וכשראה הקנרי את הפרח האדום והיפה, הוא נתן קולו בשיר, כי גם הוא הרגיש שהאביב מתקרב.
אז חייך הנער חיוך קטנטן. אמו ליטפה אותו והלכה למטבח. היה עליה לדאוג שארוחת הצהריים תהיה מוכנה כשיגיע האב הביתה.
וכשהוא בא, הוא נכנס מיד אצל בנו. אבל אז ישבו ההורים בחדר האחר. הנער שמע את שקשוק הצלחות והסכו"ם. הוא חשב לשאול אותם מה הם אוכלים, אבל ויתר על זה, מפני שהיה יותר מדי עייף. חלפו שעות הצהריים, והרופא הגיע.
הוא התישב על קצה המיטה וחקר את הילד. אביו ואמו עמדו לידו עצובי סבר, והנער ענה ככל שיכול. אבל לשאלות רבות לא ידע להשיב.
"נו, הולך לא רע", אמר הרופא. זאת בהחלט לא היתה דעתו, אבל משהו הרי חייב היה להגיד.
"אבל את הציפור הקנרית אנחנו צריכים להוציא מהחדר, וגם הפלרגוניום אסור שיעמוד פה", המשיך הרופא.
"אז יבכה הילד שלנו", אמרה האם.
"לא לא, לא להוציא את הציפור!" קרא הנער בהחלטיות. "וגם הפרח יישאר פה. הרי רק עכשיו קיבלתי אותו."
"נו, מצדי", אמר הרופא. "שיישארו פה." עם זה הוא יצא. אבל הילד שמע היטב, שבצאתו מהבית הוא אמר להורים שיוציאו את הציפור והפרח בכל זאת, כשישן החולה. ולכן הוא החליט שלא להירדם בכלל.
עתה ירד הערב. בחדר האוכל לא היה איש, אבל הדלת לסלון שבו ישבו ההורים עמדה פתוחה. הדלת האחרת מחדר האוכל הוליכה אל חדר השינה ונשארה בלילה פתוחה כדי חריץ, מאז חלה הנער, כדי שיוכלו ההורים לשמוע מיד כשהוא קורא להם. היה לו גם פעמון קטן לצלצל בו. בתחילה זה שיעשע אותו מאד, אבל עכשיו הוא איבד את הענין בו.
מעט יותר מאוחר יצאו ההורים שוב אל חדר האוכל ואכלו ארוחת ערב. כשסיימו, משכה האם את הוילונות לפני החלון, ניערה וסידרה את מיטה בנה והכינה הכל ללילה. היא הדליקה את המנורה הישנה והנמיכה את הפתילה. אז היא אמרה לילה טוב, וגם האב נכנס ואיחל לו לילה טוב, ואמר שכעת עליו לישון.
ידיו על השמיכה, הוא שכב ללא ניע ובהה בפלרגוניום. באפלולית הוא נראה לו גדול ומוזר ביותר. עליו היו שונים לגמרי מביום, וגם היו לו כל כך רבים. אז הוא הביט בכלוב שבו ישב הקנרי על המוט. בדרך כלל נפרשה בלילה מטפחת על הכלוב, אבל הנער ביקש שלא לשימה. ובקשה זו ניתנה לו, ככל מבוקשו בימים האלה שהיה חולה. שעה ארוכה שכב ככה.
הוא שמע איך אביו ואמו עוברים לחדר השינה. הם פסעו על בהונותיהם דרך חדר האוכל. האב נעצר על מפתן הדלת, אבל האם קרבה אל מיטתו ורכנה עליו. הוא שכב בעיניים עצומות.
"הוא ישן", היא לחשה בכיוון האב.
אז היא חזרה בלאט ולקחה את הכלוב והפלרגוניום. אבל אז נשא החולה הקטן את עיניו ואמר:
"הלא הבטחת לי שהם יוכלו להישאר פה."
"כן כן, ילדי. אבל הרי שמעת שהרופא רוצה שנוציא אותם."
"אבל את הבטחת!"
"תשאירי אותם", התערב האב. "זה לא יכול להזיק לו."
אז הם חייכו אליו חיוכים מעודדים. שינסה לישון עכשיו. הם יצאו. הוא שמע אותם עוד זמן מה מזיזים חפצים בחדר השינה. פס של אור נמשך דרך ריצפת חדר האוכל עד לדלת שלו. מעט אחר כך הם כיבו את האור. הפס המואר נעלם, ונעשה שקט. פתאום שמע הנער קול:
"אם רק אעבור חי את הלילה … אעבור את הלילה …"
הנער הרים ראשו מעל הכרית והאזין, אך לא שמע עוד מאומה. במאמץ גדול הוא נשען על מרפקיו והביט סביבו. החדר היה ריק. שם עמד כלוב הציפור ובצידו הפלרגוניום. שם היה הצילום עם אבא, אמא והנער עצמו … על תיבת המגירות מעבר שכבו המקראה האנגלית … וספר ההיסטוריה והגיאוגראפיה … והקשת והחצוצרה.
לא היה שם אף אחד. ואף על פי כן הוא היה משוכנע לגמרי שמישהו דיבר שם. הוא חזר לשכב, מפני שלא יכול עוד להחזיק עצמו יושב, ושכב ככה זמן מה.
אז אמר הקול שוב:
"אם רק אעבור חי את הלילה … אעבור את הלילה …"
הנער אחז בפעמון.
רגע אחר כך עמדה האם, בכתונת לילה ויחפה, ליד מיטתו.
"מה יש לך, נערי?"
"אימא … אני מפחד … מישהו מדבר פה בחדר."
"אין פה אף אחד, בן." ידה החליקה על מצחו המיוזע. "זה החום. או אולי חלמת. אין פה אף אחד חוץ ממך וממני והציפור הקטנה שלך. האוציא אותה החוצה?"
"לא, לא!"
היא ישבה אצלו עוד זמן מה ודיברה על נפשו, עד שהוא נרגע. אז היא גם הגביהה את המנורה, כדי שיוכל לראות יותר טוב את סביבתו, אם שוב יפול עליו פחד, ויצאה. הוא שתק רק מפני שהרגיש שאין טעם לדבר על זה עם אמא. היא לא הבינה אותו. טוב שלפחות הקנרי היה בחדר. אילו זה רק רצה להתעורר!
אבל הציפור ישנה ולא זעה, והפלרגוניום נראה ממש מפחיד עם כל עירבוביית העלים שלו.
עכשיו חזר שוב הקול:
"טוב שהיא יצאה, שאם לא כן הייתי צריך לדאוג גם לה", אמר הקול. "אבל הטיפשה הזאת הגבירה את בעירת המנורה. הלואי שהיתה פותחת במקום זה את החלון. אם רק אעבור את הלילה הזה חי …"
"מי מדבר שם?" קרא הנער.
קולו רעד מפחד. הוא רצה שוב לצלצל לאמו, אבל לא הצליח להניע את ידו, כל כך פחד. הוא ניסה להזדקף, אבל לא יכול, והביט סביבו ככל שיכול מבלי להרים ראשו.
"מי זה מדבר שם?" שאל שוב. "מי נמצא פה בחדר? שיגיד, או שאני אצלצל, ואז יבוא אבא עם המקל הגדול שלו."
"זה לא היה נעים ביותר אם הוא היה בא", אמר הקול. "לא בגלל המקל. מזה אינני פוחד. אבל יש פה כבר בין כה וכה יותר מדי יצורים. אם יבוא אביך, עליך לבקשו שיפתח מעט את החלון."
"מי אתה?" שאל החולה. "אני מפחד ממך. אני לא יכול לראות אותך."