"הרי אין כאן עוד עץ אחד מהוגן שאפשר לדור עליו", התלונן העורב.
"האדמה התקשתה כל כך, עד שאי אפשר עוד לבנות מחילה ראויה לשמה", רטן השועל.
היער לא ידע עצה. האשור הושיט ענפים רזים השמימה והתחנן לעזרה, והאלון עיקם ענפיו ביאוש אילם.
"הלא תשיר לי עוד פעם שירך!" התגרה האברש.
"שכחתי אותו", ענה היער בעצב. "פרחי נבלו, ציפורי פרחו."
"אז אשיר אני", אמר האברש. והוא שר:
זמר נרון על בתת האברש:
בעלות מקדם החרס
לוהבת כאש וכדם הבתה
עם בוא הסתיו אל היער.
גומא הצמר טווה כל היום
פשתנו הצחור בביצה,
וחרש מחליק הנחש החונק
בצל צמרות האברש.
מקונן חופמי, מזמררת זרעית,
על אדמת נוד קיוית נדה.
האיכר הכפוף בבקתת הבתה
באלם אט מהלך.
השנים נקפו, והיער הלך מדחי אל דחי. האברש כיסה כל קרקעיתו, עד שהגיע אל הקצה הנגדי. העצים הגדולים מתו ונפלו ברגע שהסערה נגעה בהם. אז הם שכבו שם ונרקבו, והאברש צימח עליהם. כעת נותרו אך כתריסר מהעצים וזקנים והחסונים ביותר, אבל כולם היו חלולי גזע וצמרותיהם מדוללות.
"זמני חלף, באה עתי למות", אמר היער.
"הלא אמרתי לך מראש!" קראה אליו הבתה.
אבל עכשיו נפלה על בני האדם תדהמה גדולה, מפני שבתת האברש יצאה בעצמה כזאת נגד היער.
"מאין אקח קרשים לבית המלאכה שלי?" קרא הנגר.
"מנין לי עצים לבשל ארוחתי?" התלוננה האשה.
"מנין נביא כפיסי הסקה לחורף?" נאנח האיש הזקן.
"איפה אטייל באביב עם כלתי?" הטיח האיש הצעיר.
והאנשים בהו זמן מה אל העצים הזקנים המיסכנים שתוחלתם אבדה; אז הם לקחו טוריות, מכושים ואתים ועלו לגבעות, מקום שם התחילה בתת האברש.
"לשוא עמלכם", קרא האברש, "בי לא תוכלו לחפור!"
"הוי לא", נאנח היער. אבל הוא היה עתה כל כך חלש, עד כי איש לא שמע עוד מה שאמר.
לאנשים גם לא היה איכפת. הם עדרו וחצבו וחפרו, עד שביקעו את הקליפה הקשה. אז הם הביאו בעגלות אדמה וזבל ומילאו בהם את החורים, ואז הם נטעו עצים צעירים. אותם טיפחו ושמחו בהם והגנו עליהם מפני הרוח ככל שיכלו.
ושנה אחר שנה גדלו העצים הקטנים. כמו כתמים ירוקים בהירים הם עמדו באמצע האברש השחור. וכעבור זמן באה ציפור ובנתה קנה באחד העצים.
אבל מהיער הישן עמד עדיין עץ אחד ויחיד, שהיה לו רק סעיף ירוק אחד בצמרתו. עליו התישבה ציפור קטנה וסיפרה לו על היער החדש שגדל על הגבעה שמנגד.
הים
Havet
היבשה התרוממה מתוך הים במצוקי גיר לבנים.
שם למעלה צמחו יערות אשורים ירוקים ודשא ודגן זהוב ואלף פרחים ששגוניים. הציפורים שרו, והאיילים קיפצו, ושם היה נהדר, ככל שיכול להיות בעולם. האיכרים חרשו שדותיהם, ובקצה סמוך לשפת הצוק בנה לפנים אדון אציל אחד את טירתו, שהתנשאה עם מגדלים וצריחונים ודגלי רוח זהובים.
מעל הכל היה הרקיע גבוה וכחול. למטה גילגל הים את גליו.
"אני יכול לעשות מה שמתחשק לי!" אמר הים. "כשאני שרוי במצב רוח נינוח, אני מרקיד על גבי סירה בגודל קליפת אגוז, ולא יאונה לה כל רע. אבל כשאני כועס, אני מרסק את הגדולה שבספינות ומשלח אותה עם כל אנשיה ועכברושיה אלי מצולה. אין למעלה ממני, אין על ידיי."
"אני למעלה ממך" רטן הרקיע.
"מי יודע אי זה מין ברנש אתה", אמר הים. "אתה תלוי שם למעלה ומתנפח לך, אבל בבחינה מדוקדקת יותר יש לי חשד חזק שהיה מתגלה שאתה רק אשליה."
"הלא אני משתקף בך, כך שאתה יכול לראות מה אני", השיב הרקיע.
"זה אתה עושה כל זמן שנוח לי", אמר הים. "אבל כשאני מעלה רק מעט אידוה, אני מטשטש את התמונה שלך."
"אני צובע אותך בכחול", אמר הרקיע.
"פָּה", אמר הים. "זה אתה יכול לספר לילדים או לאיכרים. אני יש לי צבע משלי. ויש לי הרבה צבעים בכל העולם סביב, בכל מקום שאני מגלגל בו את גלי. והם באים לי מהחיות ומהצמחים שאני מגדל בקרבי."
"אז יש שם אני", אמרה היבשה, "אני שוה לפחות כמוך, אם לא יותר."
אז היכה הים את גליו בצוק ותלש חתיכה קטנה מסלע הגיר.
"את?" אמר. "את יצירה שלי ולא מאומה יותר מזה. איך שאת עומדת לך בכל הדר תפארתך, ככה צמחת כולך מתוכי."
"זה שקר!" צעקה היבשה.
"האמנם?" אמר הים. "הביאי ידך בחיקך ותראי שאמת דיברתי. הגיר הלבן שלך מלא חיות שלי. חלזונות וצדפות ואלמוגים ... כל חופן מקרקעך מראה מניין את באה."
"מה איכפת לי מהסיפורים הישנים", אמרה היבשה. "זה כבר היה לפני כל כך הרבה זמן, שזה כבר שקר. עכשיו יש לי צמחים שלי וחיות שלי, שהם מאת מונים יפים יותר משלך. ונראה לי שתניח לי להישאר מה שאני."
"זה נדמה לך", אמר הים. "אבל איך שאת עומדת שם, אין זה אלא בחסדי. אני בניתי אותך, ואני גם אחזור ואהרוס אותך, אם יתחשק לי. אני עושה מה שאני רוצה."
"בוא, אם אתה מעז", אמרה היבשה.
הים צחק והראה את שיניו הלבנות. אז הוא נגס עוד חתיכה קטנה מצוק הגיר ועוד אחת ועוד אחת.
"יבושם לך!" אמרה היבשה.
והיערות הוריקו והעשב, הפרחים הדיפו ריחם, הציפורים צייצו, והאיילים קיפצו. האיכרים חרשו אדמתם, והטירה התנשאה אל על במגדליה וצריחוניה ושבשבותיה הזהובות.
עתה חלפו שנים אחר שנים, מאה אחר מאה, כי הגדולים מחשבים במספרים גדולים. הים הקציף משבריו סביב היבשה ולקח מסלעיה חתיכה אחר חתיכה.
"אתה מצטופף עלי קצת יותר מדי לפי טעמי", אמרה היבשה.
"אני עושה מה שאני רוצה", אמר הים, "ואני לוקח רק את אשר לי."
"לפסגתי לא תגיע לעולם", אמרה היבשה.
אבל הים היכה גליו ועבד, יום אחר יום, שנה אחר שנה, מאה אחר מאה. יותר ויותר חתיכות סלע התדרדרו אל קרבו ונמחצו ונשטפו. יותר ויותר עמוק חולל הים את הצוק. למעלה בטירה נדמה, כאילו יש להם לפעמים רעש במרתף, כשהשתוללה סערה של ממש.
ובאחד הלילות התמוטט צוק הגיר עם הטירה והיער והכל.
הוא נפל תחתיו בקול נפץ נורא, ולכן לא יכול אף אחד לשמוע את זעקת המוות של בני האדם ושל החיות. הקצף ניתז לגובה מאות אמות, הסערה שרה, והגלים המו.
שלשה ימים אחרי כן היה הים רוגע וצלול. נותר שם רק חצי מהצוק. השאר נמחץ, נעלם, נמחק מעל פני האדמה מבלי להותיר עקבות.
"עכשיו את במקום שהיית בו קודם", אמר הים. "נראה מעתה איך תתנהגי, לפני שארשה לך להשתקם עוד פעם."
"אתה רשע ים!" אמר הצוק.
"אני עושה מה שאני רוצה", אמר הים.
בדיוק מול אותו צוק, בגדה הנגדית של הים, אך במרחק מילים רבים, רבים, נראתה היבשה שונה לגמרי.
היא היתה שטוחה וירוקה עם כרי דשא גדולים, שם הילכו הפרות ורעו והתפטמו. בתים רבים לא היו שם, ואלה שהיו, עמדו גבוה בראש סוללות או חומות אבנים או כלונסאות.
"אינני מעז באופן אחר", אמר האיכר. "אני ירא את הים, העצום, העקשן. הוא עושה מה שמתחשק לו. בכל עת הוא יכול לבוא ולשטוף אותי וכרי המרעה והפרות שלי. אני חי בחסדו ומקווה לרחמיו."
"ראו - אלה היו דברי טעם", אמר הים. "אי זה הוא חכם? היודע מי החזק ביותר."
לפעמים גלש הים על כרי העשב, רק כדי להראות שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. שאם לא כן, דרך הארץ מניין? האיכר בנה סוללות מגן, כדי להתגונן בשסתומי ניקוז, שבהם יוכל הים לצאת, אם גלש פנימה.
"אתה תבנה לך אתה", אמר הים. "אני שוטף משם את כל גיבובי הבוץ האלה, ברגע שמתחשק לי."
"אני יודע את זה היטב", אמר האיכר. "בניתי השערים, כדי שכבוד הדר עצמתו יוכל לשוב בקלות למקומו, כשיתחשק לו."
"טוב", אמר הים.
"חמול על כרי העשב הירוקים שלי", התחננה היבשה.
"אני עושה מה שאני רוצה", אמר הים.
וכדי להראות כחו ולהטריד מנוחת האיכר והיבשה, התל הים בהם מדי יום ביומו.
הוא נסוג כל כך רחוק, עד שנראה רק הרחק באופק פס בוהק. הקרקע היתה חרבה עד למרחוק, הכנפיות תלו את עליהן והקפצנים את מחושיהם, והכל הרגישו בלתי נוח ביותר.
"זה שפל", אמר האיכר.
שעה אחת אחרי כן שב הים, תחילה לאט ואחר כך מהר יותר, בגלים קטנים, שקיפצו ודילגו, ובנחשולים גדולים שהתגלגלו. חיש מהר היתה הקרקע מכוסה שוב. עלי הכנפיות והחסניות נעו כאושת עלים ביער. והקפצנים ניתרו ביניהם כציפורים בעצים האמיתיים למעלה על אדמת היבשה.
"זאת גאות", אמר האיכר.
"זה אני", אמר הים.
יום אחד טייל השחף סמוך לקו הגאות.
"אני לא יודע מה קורה פה", צרח. "זה נעשה פה רדוד יותר ויותר. הרי בקושי עוד אפשר להרטיב כהוגן את הרגלים."
"זה מפני שאני בונה חתיכת יבשה", אמר הים.
"אתה?" תמה השחף. "חשבתי שאתה רק הורס."
"אני עושה מה שאני רוצה", אמר הים.
וכשירד השפל והים הסתלק, עמד שם צמח משונה על הקרקעית החרבה.
לא היו לו עלים כי אם גבעולים עבים ומוזרים גדושי עסיס. אדום וירוק הוא היה, ושקוף כזכוכית. הפרחים היו כל כך קטנים עד שכמעט לא נראו לעין.
"אתה איזה מין אתה?" אמר שיח הכנפית.
"אני הפרקן", אמר הצמח.
"אתה לא דומה לנו האחרים", אמר שיח הכנפית.
"אני בכלל לא שייך אליכם", אמר הפרקן. "אני שייך לצמחים למעלה על היבשה."
"אז תיזהר לך כשיחזור הים", אמר שיח הכנפית.
"אל תדאג אתה בגללי", אמר הפרקן. "אני כבר יודע להסתדר ולבצע את משימתי."
"אז יש לך אפילו משימה", אמר שיח הכנפית וצחק, אבל רק צחוק קלוש, כי הוא היה תשוש מהיובש.
"אני אוסף טין", אמר הפרקן. "אני עוזר, כדי שכל מה שיש שם בים חתיכות קטנות של חרסית וגיר ודברים אחרים ימצא זמן לשקוע לקרקעית. זהו הטין. עם חלוף הזמן נעשית מזה ממש יבשה וכרי דשא ירוקים."
"וזה אתה מדמה בנפשך שהים ירשה לך?" אמר שיח הכנפית.
"חכה בעצמך ותראה", השיב הפרקן. "ותנוח עכשיו מעט. אתה נראה סחוף ורצוץ. אתה לא כמוני סובל הכל."
אז חזרה הגאות, והים קרב בגלגול גליו.
שיח הכנפית התאושש והתברך בלבו שעתה יראה את הפרקן בצרה. אבל בסוף לא היתה זו שמחה גדולה. כי הפרקן עמד שם זקוף והושיט ענפיו לתוך המים.
"הו ים עצום ואדיר", אמר שיח הכנפית. "עומד שם אי זה אחד ירוק שקורא לעמצו פרקן ומספר שהוא בונה יבשה ברשותך. זה נכון?"
"ודאי ודאי", אמר הים.
"אתה בשכל הכנפית המצומצם שלך מבין תמיד רק החצי מכל הדברים. אתה חושב שאין לי תענוג חוץ מלגעוש ולקצוף ולהשחית את היבשה; ואינך יודע שככה ממש אני נהנה גם כן לבנות יבשה. פה אני בונה עכשיו; ולא יארך הזמן עד שתשכב אתה בשמש ותירקב."
"ככה יקרה למי שבוטח באדונים הגדולים", אמר שיח הכנפית.
"אתה כל כך רוגש היום, ים", אמר הפרקן. "אם לא תירגע, לא אוכל לאסוף טין."
"סליחה, סליחה, פרקני היקר", אמר הים. "מעכשיו איזהר. עכשיו זה טוב?"
"אתה חייב להירגע עוד יותר", אמר הפרקן.
והוא פרש את ענפיו, והם שיברו את אדוות הגלים, וקצף ורגז. עוד ועוד מיליונים של פרורי חרסית וגיר זערוריים שקעו על הקרקעית, שגבהה והלכה לאט אבל תדיר.
"הנראה כדבר הזה מעולם!" אמר שיח הכנפית. "הפרקן הזה מדבר עם הים כאילו הוא אדונו."
"הוא ילדי", אמר הים, "פרקני היקר והחביב."
שיח הכנפית השתומם בפליאה. השחף עף ויצא לעולם וסיפר שהים השתנה תכלית שינוי ואין להכירו עוד. האיכר עמד על סוללתו והביט על פני המראה המצוחצחת.
"כמה יפה היום הים", אמר. "מי יאמין שזהו אותו ים שרק באחרונה כל כך שאג ושצף ופרץ את כל סוללותי?"
פתאום התחיל הים לרעוד.
"פרקן", אמר, "פרקן קטני!"
"מה יש?" רטן הפרקן. "עכשיו הלך כל כך טוב עם הטין, והנה אתה מקלקל את הכל בגלים שלך."
"אל לך לכעוס עלי", אמר הים. "אבל עכשיו בא השפל, ואני חייב להסתלק. כפי שאני רואה, הזרעים שלך בשלים כעת; ואם תשליך אותם עכשיו, אני חושש שייסחפו אתי למעמקים."
"על זה כבר חשבתי", אמר הפרקן. "אל תדאג לזה! ציידתי כל אחד מזרעי בהמון שערות קטנות שבהן יוכלו להיאחז בקרקעית. הימלט לך אתה, אם אתה מוכרח, וחזור אלי עם עוד טין!"
"כמה שאתה חכם ומחושב, פרקן קטני חביבי", שיבח הים.
אז הוא נס משם, והפרקן פיזר את זרעיו.
אחרי זמן מה היתה כל קרקעית הים מכוסה צמחי פרקן שפשטו ופרחו, אספו טין ופיזרו זרעים. המים נעשו רדודים יותר ויותר.
"המותר לשהות פה!" אמר שיח הכנפית.
"מוטב שתסור מעט הלאה מפה", ענה הפרקן.
"וכי יכול אני?" אמר שיח הכנפית בתוגה. "אני יושב פה על אבן אחת שאפילו הים בקושי יכול להזיזה ממקומה, כל כך עמוק היא תקועה בחול."
"מה לעשות - אינני יכול לעזור לך", אמר הפרקן. "זמנך עבר. גם שלי יעבור יום אחד."
והקרקעית גבהה הלוך וגבוה. עתה בקושי היה שם עוד יותר משלוליות בשעת הגאות. אז מת שיח הכנפית.
"גם בעיני נראה, דרך אגב, שנעשה פה יבש במקצת", העיר הפרקן.
"אני אעזור לך", אמר האיכר. "אתה מועיל, ואני מחבב אותך."
הוא חפר תעלות עמוקות שבהם השתהו גבי מים; ושם צמח הפרקן בעוז ובשפע. הוא יצר שטיח ירוק של ממש על פני קרקעית הים. ובתוך השטיח הזה היו המון חיות מכל המינים שפיזזו וקיפצו ואכלו זו את זו ומתו ודישנו את האדמה הפוריה.
הים בא והלך כדרכו.
"פרקן קטני יקירי!" הוא אמר.
"כן, תודה", אמר הפרקן. "אני רואה ממך כל כך מעט. חוששני שקצי קרב."
"האשפוך עליך גאות של סערה?" שאל הים.
"לא לא!" נבהל הפרקן. "הלא זה יחריב את כך עבודתי. רק תישמר שקט לגמרי, ואני אעזור לעצמי כל זמן שאוכל."
"אני עושה מה שאני רוצה", אמר הים.
אבל הפעם הזאת הוא לא עשה כלום.
האיכר עמד שם ונשא עיניו על פני הארץ החדשה.
"אלה מישורי ההצפה", אמר. "בזמני לא תהיה לנו הנאה מהם. אבל זה יבוא, זה יבוא."
בשעת בוקר אחת עמד שם צמח חדש בין הפרקנים.
"מי אתה, ומה תבקש?" שאלו הפרקנים.
"שמי ידיד החולות", השיב הצמח. "ואני רוצה להיות פה. ודרך אגב, אני פשוט רק עשב לגמרי רגיל."
"כמה שאתה עניו!" קראו הפרקנים.
ידיד החולות הוציא כמה שלוחות שהשתרשו והצמיחו לגובה ציצות עשב חדשות.
"לאן אתה רוצה עכשיו?" שאלו הפרקנים. "רגע … הנה אתה מגיע גם מהצד האחר. למה אתה מתכוין בעצם?"
"אוך, אני רק מתפשט לי מעט", ענה ידיד החולות. "דומני שהשרשים שלי קושרים את האדמה החדשה. הרי היא כל כך פרירה, ממש נורא."
"רב תודות על עזרתך", אמרו הפרקנים. "בואך ברוך, אם יכול אתה להועיל לאדמה החדשה. זה אנחנו שאספנו אותה, זה אני רוצה להגיד לך. לא נראה לי שהים יתנגד לנוכחותך."
"עם הים אין לי עסקים", אמר ידיד החולות. "אני לא כמוך פעם בצד הזה ופעם בזה. אני שייך ליבשה ורק ליבשה בלבד."
"טוב טוב", אמרו הפרקנים. "אתה לא חייב להתרגש כל כך. אם רק לנו יורשה להישאר פה."
"כל אחד דואג לעצמו, ולכל אחד הזמן שלו", אמר ידיד החולות. "עכשיו בא זמני שלי."
והעשב צימח.
גבשושית פה וגבעונת שם, יותר ויותר שלוחות שבאו בתנופה בלתי מתקבלת על הדעת והשתרשו מיד וצימחו לגובה. ועד מהרה גדל העשב גבוה מעל הפרקנים וצמח ביניהם ובתוכם וסביב בכל העברים.
"אנחנו נחנקים!" צעקו הפרקנים.
"זו דרכו של עולם", אמר העשב. "מי שעשה חובתו, הוא גמור וצריך לפנות מקומו לבא אחריו."
"ים! ים! בא והושיענו!" קראו הפרקנים.
אבל הים היה רחוק ולא שמע אותם. לא עוד הוא בא אפילו בעת הגאות עד המקום שבו עמד העשב. הוא נשאר הרחק בחוץ, מקום שם עמדו פרקנים אחרים ואספו טין.
אז מתו הפרקנים הישנים, הם נרקבו ודישנו את הקרקע, כמו שעשתה לפניהם הכנפית. ידיד החולות פשה ופשט על פני כל הארץ שהתרוממה מתוך הים. ומתוכו עלו צמחים אחרים.
צמחו שם עדעדי בצות ואסתרי בצות גבוהי גבעול וסגולי פרחים; והדבורים זימזמו סביבם ומצצו דבש מהם. שם צמחו עדעד ימי ומדחול וסמר ימי ועוד אחרים רבים.
השחפים דגרו על הארץ ודישנו אותה, כך שהיתה פוריה יותר ויותר בכל יום שעבר. באו קורות עץ צפות, ובאו אצות וכל מיני צופת שנושא עמו הים, וכל זה עשה יד אחת להגביה ולחזק עוד ועוד את היבשה החדשה.
וכמו שהחניק ידיד החולות את הפרקנים, כן בא גם היום שידיד החולות נדחק מהמקום.
תחתיו בא הדוחן. בא עשב אנגלי והצמיח פרחים. באה חפורית, ובאה לענה.
"עכשיו כמעט נראה לי כדאי לעזור קצת", אמר האיכר. "פה יכול לגדול כר מרעה נאה, אם יהיה לי מזל."
אבל הרחק בחוץ קרא הים, שהיה ביום הזה לא לגמרי רגוע:
"אל תשכח לעולם, שקיבלת את הארץ החדשה ממני. כשיבוא מישהו ויספר לך שאני רשע ומחולל רק אסונות, אז תראה לו את כר העשב החדש שלך וספר לו שהים הטוב העניק לך אותו!"
"זאת אעשה", אמר האיכר; "אם אך כבוד הדר עצמתו לא ישכח יום אחד את הדבר הזה ויקח ביד האחת מה שנתן באחרת. לי נראה הטוב ביותר להקיף את כר העשב בסוללה קטנה, למקרה שתשכח פעם את עצמך ברתחה של רגע."
"יש בזה משהו נכון", אמר הים. "רק תבנה לך סוללה שתוכל להזכיר לי שזאת הארץ שלי, אם אשכח את זה. הרי יודע אתה, שאם אני מתכעס באמת, לא יועילו לך כל הקונצים האלה."
"אמנם אני יודע את זה", אמר האיכר, "אני עוד זוכר -"
"זה בסדר", אמר הים, שלא אהב לשמוע על התפרצויותיו, במיוחד כשהיה בלתי שקט.
האיכר בנה את סוללות המגן והגביה אותן ככל יכולתו. הוא חפר וניקז וזרע עשבי מספוא. שנה אחר שנה הוריקה הארץ הלוך וירוק. עד מהרה היא מלאה פרות אדומות, שהלכו בעשב עד כרסן והתפטמו בו.
יום אחד, כשחפר, נתקלה אתו במשהו קשה. הוא הרים את החפץ והתבונן בו. זו היתה חתיכה גדולה של ברזל חלוד, ששימש לפנים כשבשבת, כפי שאפשר היה לראות.
"יודע השד איפה אתה ישבת והסתובבת", אמר. "אולי גם מוזהב היית פעם ונתון במקום רם ונישא. יש לך צורה אצילה כזאת."
באומרו זאת השליך את הברזל על הסוללה ושכח אותו.
שנה הלכה אחר שנה, ואיכר בא אחר איכר.
הארץ החדשה לא נבדלה במאומה מהישנה. בוטחת וירוקה היא השתרעה מאחורי הסוללות שבני האדם למדו כל הזמן לחזק יותר ויותר, כדי שתוכלנה לעמוד יותר טוב בפני הים, אם יבוא. והרי זאת הוא עשה מדי פעם בפעם.
משקים עשירים שכנו סביב סביב ב מישור האחו, כפי שכונתה הארץ הפוריה. ממרחקים באו פרות רזות והילכו בעשב העסיסי והתפטמו בו ואז הובלו אל השוחט.
ומעבר לסוללות שכב הים וירד בשפלו ועלה בגאותו ושטף את הפרקנים שאספו טין ויצרו יבשה חדשה ונחנקו תחת ידיד החולות - בדיוק כמו לפנים. זה תמיד אותו דבר.
אז היה זה יום אחד, שישבה תפוחית אחת בשיח הלילך שבגינת האיכר. היא היתה בדרכה דרומה, כי החורף עמד בפתח, גוזליה פרחו מזמן, והזבובים התחילו להיעשות נדירים.
"ארץ יפה זאת", אמרה ונשאה עיניה על פני כל הירוק הפרוש סביבה. "אילו היו פה יותר עצים, הייתי רוצה לגור פה, כשאחזור לקיץ הבא."
"אני הארץ היפה על פני כל האדמה", אמר מישור האחו. "אבל גם נוצרתי באופן בלתי-רגיל. מתוך הים עליתי. הים יצר אותי. ציפורים ודגים, אצות ופרקן ואלף חיות אחרות וצמחים אחרים תרמו לי כל אחד הפרוטה שלו. לכן אני נאה ומעניין יותר מכל חלקי תבל האחרים."
"הים יצר אותך?" שאלה התפוחית. "זה מוזר. אני תמיד חשבתי שהים עושה רק רע. על זה אני חייבת לשמוע פרטים. ספר. יש לי די זמן. השמש כל כך מחממת היום, ומצאתי שבעה עשר זבובים פה בגן. אמשיך במסעי רק בלילה."
ומישור האחו סיפר איך השתלשלו הענינים.
"השומעת את את הים בחוץ מעבר לסוללות?" הוא שאל בסוף. "הוא אמי. לו אני חב את חיי. בסבלנות הוא קיבץ מיליוני פרורים זעירים של חרסית וחול וגיר, כדי לבנות אותי. הוא דישן אותי בצמחיו שלו. הוא עצר את גליו כדי שכל זה גם יספיק לשקוע ולהתישב ואני אהיה יבשה חזקה וטובה."
"אכן", אמרה התפוחית. "אני מכירה גם סיפור על הים, ועכשיו אתה תשמע אותו. זה במרחק פרסות רבות מפה, ולפני שנים רבות וארוכות. שם שכנה ארץ, יפה כמוך, אבל שונה לגמרי. היא התנשאה על חופי סלע לבנים השמימה ונשאה יערות ירוקים, שדות דגן שראשיהם נעים ברוח כגלי הים, ודשא שופע. הציפורים שרו ביער, האיילים קיפצו. האיכרים חרשו את אדמתם, וניחוח הפרחים נישא בכל מקום. הרחק בחוץ על צוק החוף בנה לו בעל האחוזה טירתו. זאת התנשאה עם מגדלים ושיני חומה ושבשבות זהובות."
"הארץ ההיא רוצה הייתי לראות", אמר מישור האחו.
"לא תוכל להגיע לשם", המשיכה התפוחית. "כי הארץ ההיא כבר איננה בעולם. היא התמוטטה יום אחד, וזה היה הים, שעשה את זה."
"את משקרת", אמר מישור האחו. "דבר כזה לא מסוגל היה הים לעשות מעולם. אמנם יקרה שהוא יתכעס ויתיז קצף מעל ראש הסוללות. גם שמעתי האיכר מספר שבלילה אחד בימי אבי סבו הוא השתפך על פני כולי. אבל ביום המחרת הוא חזר ויצא בעד שערי הניקוז ושכב שקט ובנה יבשה כלפנים."
"אינני משקרת", אמרה התפוחית. "רק תמשיך להקשיב! בכל יום לקח הים פרור אחד של גיר מסלע החוף, וככה הוא חצב תחתיו חלל גדול. בסוף היה הסלע תלוי כולו באויר. ואז התנער הים בכל כחו ולקח תנופה והסתער, ואז התמוטט צוק החוף. בני האדם והחיות והפרחים נפלו ביחד אתו והתרסקו. הטירה התמוטטה על כל מגדלותיה וצריחוניה ושבשבותיה המוזהבות. ביום המחרת שיכשך הים על כל זה בשלוה גמורה, כאילו כלום לא קרה."
"בכל זאת אינני מאמין לך", אמר מישור האחו. "מנין לך כל זה?"
"מהסבתא של הסבתא של הסבתא רבתא", סיפרה התפוחית. "היה לה קן בעץ אשור נהדר על צוק החוף. חמשה גוזלים קטנים היו לה, וכמובן גם בעל. אלה כולם נספו בגלים. היא עצמה ניצלה ממש בנס. אבל האסון זיעזע אותה כל כך, שהיא לא שכחה אותו כל ימיה. כשהיא חזרה שנה אחרי כן מאיטליה והיו לה בעל חדש וששה ילדים, היא סיפרה להם על מה שקרה לה. ואתה יכול לסמוך עלינו, שהידיעה על הים הרשע תעבור בירושה מדור לדור."
"אינני יכול להאמין בזה", קרא מישור האחו.
"חכה רגע", אמרה התפוחית. "מה זה שם?"
היא עפה אל הסוללה, מקום שם השליך האיכר את השבשבת הישנה והחלודה, בחנה אותה וניקרה אותה במקורה.
"זה דגל-רוח!" אמר. "ושבשבת אצילה זאת היתה. אולי היא עמדה על הטירה שעל החוף הסלעי. שאל פעם את הים!"
מישור האחו שכב זמן מה והירהר. הים היה רוגש יותר מבדרך כלל מדי פעם ניתז קצף מעל הסוללה.
"הסכת ושמע את הים העדין והנחמד שלך", לעגה התפוחית.
"ים!" קרא מישור האחו.
"עזוב אותי!" החזיר לו הים קריאה. "אני עצבני היום, אני לא יודע מה יכול לבוא לי לעשות."
"זה לא יכול להועיל", קרא מישור האחו: "כל הימים הוקרתי אותך כאמי היקרה והודיתי לך שהענקת לי את החיים. עכשיו יושבת פה תפוחית שמספרת שאתה רשע ופרוע וחוללת אסון איום."
"אני עושה מה שאני רוצה", השיב הים. "שלח את התפוחית החוצה אלי, אטביע אותה!"
"פתח אזניך ושמע!" אמרה התפוחית.
והמישור שאל: "האם אמת שלפני שנים רבות השמדת חוף סלעי נהדר עם אדוני הטירה, עם איכרים, איילים ויערות ועם משפחה שלמה של תפוחיות?"
"זה יכול בהחלט להיות", ענה הים. "מה אני יודע עוד מהסיפורים הישנים! אני עושה מה שאני רוצה."
"האם זאת השבשבת של הטירה ששוכבת שם על הסוללה?" קרא מישור האחו.
"אם שוכבת שם שבשבת, אז בודאי היא עמדה לפני כן באיזה שהוא מקום", אמר הים. "מה כל הדיבורים האלה? אתה ארצי. אני בניתי אותך, ומה שיש בך, קיבלת ממני. הנח לי עכשיו. אני מזהיר אותך."
"אתה יכול לשמוע?" אמרה התפוחית.
מישור האחו הירהר. דמדומים ירדו. הפרות רבצו בעשב הגבוה והעלו גרה. האיכר עמד בפתח ביתו והביט מערבה.
"השמים נראים לא טוב", אמר. "והים רוגש מאד הערב. אם רק לא נקבל סופה בלילה."
"אני נשארת פה עד מחר", צייצה התפוחית. "הבה נוסיף עוד לשוחח, מישור אחו! אני מבינה היטב שנמאס לך. זה אף פעם לא נעים לשמוע דבר כזה על מישהו. אבל האמת קודמת לכל."
מישור האחו שכב בשתיקה והירהר. הערב החשיך. האיכר ישן וכל אשר לו. התפוחית ישנה בשיח. הים שאג חזק יותר ויותר. קרעי עננים פרועים רצו על פני הרקיע.
אז פתאום ניעור המישור מהירהוריו.
"אתה רשע, ים!" הוא קרא.
"מה אתה אומר?" שאג הים. "יצאת מדעתך? אתה מחרף אותי, שהענקתי לך את החיים?"
"אתה רשע, ים!" קרא מישור האחו שוב. "גנב! שקרן! צבוע! אף גרגיר אחד מכל מה שנתת לי לא שייך לך. כל פירור גזלת ממני. גנב! שקרן! צבוע! את צוק החוף ריסקת ונשאת הנה ושיחקת אותה נדיב בשלל השוד שלך! עכשיו אני מכיר אותך, ואני בז לך."
"אתה מטורף?" שאג הים, וכל כותרות הגלים הלבנות קפצו על ראש הסוללה. "את החוף הסלעי בניתי אני, ואותך בניתי. את חוף הסלע נתצתי, ואותך אשמיד ביום שיתחשק לי. אני עושה מה שאני רוצה."
"גנב! שקרן! צבוע!" צעק המישור.
הים כמו פסק מטרוף זעמו לרגע אחד. אבל אז הוא התרומם בכל עצמתו.
"השאולה איתך, ילד כפוי טובה!" צעק.
הוא ביקע את הסוללות והסתער על מישור האחו. הוא שיבר את צירי השסתומים, העצים וכל אשר עמד בדרכו. הוא הציף את בית האיכר והטביע אותו וכל אשר לו במיטותיהם, כמו שהטביע את הפרות באחו.
הכל התרחש כל כך מהר, שאי אפשר היה להבינו. שעה אחת אחרי שהתחילה ההתקפה היו מישור האחו ועוד שטח גדול מעבר לו מוצפים במים. רק המגדלים הגבוהים ביותר עוד הזדקרו מתוך הים. שום יצור חי לא נותר.
בראש תורן הדגל בגינת האיכר ישבה התפוחית.
רק בקושי נחלצה מתוך המים. היא נופפה בכנפיה, היתה מבולבלת לגמרי מאימה ולא יכלה לעוף.
"אתה רשע ים!" צעקה.
"אני עושה מה שאני רוצה", אמר הים.
אז שטף הגל את התפוחית, ואיננה עוד.
חול
האדמה השחורה והחול הלבן לא בקלות מגיעים לשיחה ביניהם. הם שוכנים במקומות שונים ומדברים בשפות שונות. אפילו בחלום אינם נפגשים; כי האדמה חולמת על יערות ירוקים, על ורדים אדומים ודגן זהוב וטוב, ואילו החול אינו חולם כי אם על ידיד-חולות ועל הגלים הפראיים.
לעתים הם מתקרבים זה אל זה, אך מבלי אשר ייווצר ביניהם אי פעם שיתוף של ממש. כי הרבה חול מעיפה הרוח על פני האדמה, והשועל, הארנבת, הפרוש והפרחית נושאים מבלי משים בכפות רגליהם אדמה רבה החוצה אל החול. כך הם מתערבים, ובאמצע בין האדמה האמיתית ובין החול האמיתי נוצרת רצועה שאינה לא זה ולא זה. 'אדמה רזה' מכנה אותה האיכר, מפני שאינה מניבה לו יבול רב כאדמת השדות; 'אדמה טובה' קורא לה הדייג, על שום שהיא נותנת לו יותר מהחול.
אבל היה שם פעם מקום אחד שבו עמדו האדמה השחורה והחול הלבן זה מול זה פנים אל פנים, עד כי הוכרחו להביט איש בעיני רעהו. שם הם גם למדו לדבר זה עם זה, והגיעו הדברים לידי ויכוח סוער ביניהם.
היה זה כך שהיה שם איש אחד אשר מלפנים חי חיים מאושרים על פני האדמה השחורה, מקום שם גדלים היערות והדגן והורדים. אבל אז קרה לו מקרה רע, עד כי לא יכול עוד להישאר במולדתו. הוא סבר שיצטרך לבלות את שארית ימיו במקום פראי ושומם ופרוץ. לכן הוא בנה לו בית קטן ונמוך, סמוך ככל האפשר לחוף הים, בין שתי חוליות, שעליהם צמחו רק ידיד חולות ושיחי ערבה ננסיים וכיוצא באלה צמחים דלים ועלובים. מהחלון נשקף הים רחב הידים, אשר נשא לעתים שאגה מחרישת אזנים. כברת חוף ארוכה היה אפשר ללכת מבלי לראות שום בית או גינה.
ואמנם היה ענין האיש ככה, שעל אף הכל התגעגע למה שאבד לו עם עזבו את מולדתו. לכן הוא הצמיח לו גינה קטנה, שעלתה לו בהרבה עמל וכסף. ממרחקים הוא הזמין עגלות כבדות עמוסות באדמה, שהסוסים אך בקושי יכלו למשכן בתוך החול. הוא שתל, זרע והגין על הנבטים הצעירים מפני הסער והקור שבאו מהים. אחרי שחלפו שנים רבות, הוא השיג את יעדו הנכסף ויכול לשבת בימי קיץ בצל עציו הירוקים, לקטוף את ורדיו ולהיזכר ביערות הגדולים של הימים הקדמונים. ואמנם עכשיו הוא איש זקן. אבל אין לזה קשר עם הסיפור. האיש חשוב לסיפור שלנו רק בכך שהוא ייסד את הגן וקירב בכך את האדמה והחול זה לזה במידה כזאת שהם יכלו להחליף ביניהם מחמאות.
זה נעשה בצדו הדרומי של הגן, מקום שם עמדה גדר קרשים שהיתה בנויה מלוחות עץ של אניות שנשברו על החוף. הגדר היתה נעוצה בקרקע בקורות חזקות, אבל מתחת לקרשים נותר פתח קטן שבעדו הציצה האדמה החוצה והישירה מבטה מול פניו הלבנים של החול.
כאן מתחיל הסיפור. זה שמספר אותו שמעו במו אזניו; כי הוא גם ישב בתוך גדר הקרשים בצל העצים וגם שכב בחוץ, מקום שם מושל החול הלבן. והוא ראה בעצמו את החור מתחת לגדר ואת כל הבריות המשונות המופיעות בסיפור הזה.
בכל בוקר, עם זריחת השמש, פתחה האדמה בכל מיני דיבורים רבי משמעות שנועדו להרגיז את החול ואכן הרגיזוהו.
כששמע החול את ברכת השחר הזאת, הוא התנהג כמשוגע וקרא:
"רוח, רוח יקרה וחביבה! קחי אותי, הרימי אותי, הסיעי אותי!"
"בעונג רב!" ענתה הרוח.
ואז הסתער החול כמטורף על הגדר; אבל זה לא עזר לו, כי הגדר עמדה איתנה ולא נסוגה כמלוא אצבע; ואפילו הועף מעט חול מעבר לגדר לתוך הגינה, האדמה רק צחקה על זה. כי היא ידעה שבעוד רגעים מעטים יבוא האיש הזקן עם אתו וישליך את החול המתחצף בחזרה למקומו.
לא עבר זמן רב, והרוח הלכה לה להלאה משם, למקומות אחרים שגם בהם היו לה עסקים, או שהיא נשכבה בין כרי ידיד החולות וליחששה. החול חזר אז ונרגע, שכב מקומט בפסים וקפלים כעוסים ומשונים והרהר בדברים.
"בעצם אינני יודע על מה את כל כך מחשיבה את עצמך", אמר. "למה טובים הורדים והדשא שלך יותר מידיד החולות שלי? הלא ראית את שיחי הערבה הננסית שלי? והחרחבינה החופית וכרוב החוף שלי?"
"שיר לי משהו עליהם!" החזירה האדמה. "למה אינך מזמר לי פזמון קטן על עושרך?"
"זה איני יכול", אמר החול בעצב.
"אתה רואה, אתה לא יכול!" הריעה האדמה השחורה והתרחבה במשמניה הפוריים. "זהו עצם הענין. על חרחבינה ועל ידיד החולות אי אפשר לשיר שירים. אין בהם פיוטיות. על ורדים ועל עצים ירוקים, על אלה אפשר לשיר. הציפורים -"
"גם לי יש ציפורים!" קרא החול. "שחפים ושחפיות ועוד הרבה אחרות."
"גם כן ציפורים! הרי אלה לא שרים … הם צורחים וצווחים, עד שצריך לסתום בפניהם את האזנים. ואיזה מין חיים הם מנהלים? את הביצים הם משליכים על החול העירום, ואז הם שוכבים עליהם בעצמם. שום זכר לקן או לאיזו נינוחות מיושבת! הצעירים צריכים לדאוג לעצמם לאוכל, כשהם בקושי מגיעים לגודל הסופי שלהם. ממש תנאי חיים יפים, עלי לומר! אבל ישמור הא ל … עניים מרודים הרי חייבים להסתפק בכל."
"וכי הציפורים שלך יותר טובים?"
"מה אתה מברבר? פה בחוץ אמנם לא קורה הרבה. אבל שם, במולדתי האמיתית … שם אתה יכול לראות ציפורים, חביבי! הם שרים, כך שבני האדם עומדים מלכת ומאזינים … שם יש זמירים ותפוחיות, חורפיים, קיכליים ופרושים. הם בונים בשיחים קנים שאין כמוהם לחומד, מרפדים אותם בפלומה, שערות ושחת נאה מהמדשאה, כך שגוזליהם יכולים לחיות בתוכם כנסיכים ונסיכות. טוב להם מאד, אתה מבין. אני מספקת כל צרכיהם על הצד היותר טוב, נושאת ענבות מתוקות ודגן בשביל אלה שאוהבים לאכול אותם, והם מקבלים זבובים ותולעים ככל שהם חפצים."
החול שכב לו והרהר. ככל שהרהר יותר, כן גברו בו הכעס והזעם. לפנות ערב התעופף והתנתז לו להנאתו, נערם לחוליות קטנות ופיזר במקום אחר חוליות שהיו שם ובכלל התנהג כפי שחול נוהג להתנהג. על ידי זה הוטב מעט מצב רוחו.