כשחזר האביב, בא יום אחד הכלב במרוצתו סביב המשוכה.
הוא נע לאט יותר מבשנה הקודמת והתעוור בינתיים גם בעינו האחרת כמעט לגמרי. אבל הוא בכל זאת מצא את הדרך לעץ התפוח והתחכך בו בעוז כזה, שניכר עד כמה מציקים לו הפרעושים.
"הכל כמו שהיה, כלב?"
"כן, עץ תפוח … גם אצלך?"
"עכשיו תשמע", אמר העץ. "אתה עוד זוכר את הגלעין שהביא לי השחרור, לא? שים לב … לא מזמן התחלתי להרגיש במקום שהוא ישב בו מין עיקצוץ, גירוד, ונימלול."
"אז זה בכל זאת פרעוש!" אמר הכלב.
"תשמע! זאת היתה הרגשה מעצבנת מאד. ואז התנפח לי הענף באותו מקום "…
"זה פרעוש, זה פרעוש!" קרא הכלב. "בלי שום ספק. רק תתחכך בי, עץ תפוח זקן! זה הדבר היחיד שמקל קצת על ההרגשה; וזה רק הוגן שאחזיר לך מקצת הטובה שלך."
"איך נראה פרעוש?" שאל עץ התפוח.
"אהה!" ענה הכלב והתחכך. "בעצם, טיפוס כזה אף פעם לא נותן לך זמן להתבונן בו כראוי."
"יש לו עלים ירוקים?"
"לא שאני יודע."
"הסתכל רגע פה!" ביקש העץ. "שם … בענף התחתון שלי … בדיוק מעל הראש שלך … זה פרעוש?"
הכלב הזקן נעמד על רגליו האחוריות ומיצמץ אל על בעיניו הטרוטות.
"אני לא רואה כל כך רחוק", אמר. "אבל גם הפרעושים על הזנב שלי אף פעם לא הצלחתי לראות, אז זה לא אומר כלום." עם זה הוא המשיך בדרכו.
אבל אחרי כמה רגעים נשמע על ענף עץ התפוח קול דקיק:
"אני אינני פרעוש. אני הדבקון."
"עכשיו אני חכם כמו שהייתי", אמר עץ התפוח.
"אני צמח כמוך", הסביר הקול. "אני אהיה לשיח … עם שרשים, ענפים, פרחים ועלים."
"אם כן מדוע אינך צומח על האדמה כמו כולנו?" שאל עץ תפוח הבר.
"זה נגד הטבע שלי", השיב הדבקון.
"אם כך, זה טבע רע", אמר עץ התפוח והתנער בזעם, עד שנשרו מפרחיו הלבנים ארצה. "כי זה אני מבין עכשיו, שאני אמור להזין אותך העצלן."
"תודה רבה לך … אם תיאות בטובך! השרשים שלי כבר יושבים בך חזק וגדלים מיום ליום … עוד מעט אוציא פרחים ירוקים קטנים … הם אמנם לא משהו מיוחד, אבל אז באים הפירות, ענבות לבנות, עסיסיות, נהדרות … השחרור ממש משתגע אחריהן."
"השחרור הוא עוף נחמד מאד", ענה עץ התפוח, "אבל אם הוא רוצה לאכול אצלי משהו, עומדים לרשותו התפוחים שלי."
"רק אל תחשוב שאני מגדל את הענבות שלי בשביל השחרור", העיר הדבקון. "בתוך הענבה יש גלעין, ובגלעין הזה נמצא הזרע שלי. הגלעין כל כך דביק, שהוא נצמד למקור של השחרור שאוכל את הענבה, ולא יורד משם עד שהוא מקנח אותו בענף של איזה עץ תפוח זקן ויפה, שיהיה אומן לילד שלי, כמו שאתה בשבילי."
"הרי לנו משפחה הגונה!" קרא עץ התפוח. "כלום אינך מתבייש לחיות על חשבון אחרים? וכלום אינך יכול להשליך זרעך על הארץ, כמו שעושה אחד כמוני, ולהניח לו להסתדר לבד?"
"לא", אמר הדבקון, "זה אינני יכול. אבל אין טעם לנסות להסביר לך את זה. דבק בי משהו אפל, משהו אצילי, שמרומם אותי למעלה מעל שאר הצמחים. בני האדם מבינים את זה. הם המציאו עלי אגדות ושירים יפים ומוזרים … תאר לך, באנגליה לא יכולים בכלל לחגוג את עיד אל פגר בלעדי. הם תולים אחד הענפים שלי מתחת לתקרה. ואז, כשהם רוקדים, אם הם עוברים מתחת לענף, מותר להם להתנשק."
"פא!" נהם עץ תפוח הבר. "לא שוה להשחית על זה דיבורים! בכל הסביבה פה אין זוג מאוהבים אחד שלא ישב בצלי והתנשק!"
"עדיין אינך מבין מהו הדבר האצילי, ידידי היקר", השכיל אותו הדבקון. "זוגות יכולים כמובן להתנשק בכל מקום שהם רוצים. אבל מי שרוקדים תחת ענף הדבקון, ח י י ב י ם להתנשק … גם אם הם לא זוג בכלל."
"איזה מין מנהגים של חוצלארץ! אבל במקום שנמצא אחד כמוך, כנראה אין לצפות למשהו יותר טוב. אני מקוה שלפחות החורף יקפיא ויחסל אותך."
"זה הוא בודאי לא יעשה! כשהעלים שלך יבלו וינשרו לארץ, ואתה תעמוד בשלג בענפיך הערומים, אז יהיו הענפים שלי רעננים וירוקים כמו תמיד. אני ירוק בקיץ ובחורף, עליך לדעת."
עץ תפוח הבר היה כל כך כעוס, עד שלא ידע כלל מה יענה. אבל כשהכלב בא לבקרו ביום המחרת, סיפר לו העץ הכול.
"אז זה בכל זאת פרעוש", אמר הכלב הזקן. "לפחות במובן מסויים. אתה צריך לנסות להתפטר ממנו בחיכוך. זה הדבר היחיד שיוכל לעזור."
"אבל אני אינני כלב, שאוכל להתרוצץ ולהתחכך", אמר עץ התפוח. "בתור עץ מהוגן זה מר למדי בשבילי שאני חייב לסבול דבר כזה לעת זיקנה."
"אל תתרגז יותר מדי!" הוכיח אותו הדבקון. "מי יודע אם לא תראה פעם נחת ממני."
בקיץ הבא בא פרופסור זקן, על אפו משקפיים ועל גבו תוף ירוק ענקי לאיסוף צמחים, וטייל ביער.
הוא התישב תחת עץ תפוח הבר, כדי לסעוד פת שחרית; בתוך זה הוא שקע במחשבות, השעין ראשו בגזע העץ ונשא עיניו אל העלוה.
פתאום הוא ניתר ממקומו, הכריך נשמט מידו, והוא חידד מבטו לעבר הדבקון. הוא הסיר משקפיו, ניקה את הזגוגיות בממחטתו, חזר והרכיבם על אפו ושוב נעץ עיניו למעלה.
אז הוא רץ לבית היערן והביא את היערן הזקן.
"תראה את העץ הזה!" התלהב הפרופסור. "זהו העץ הכי מעניין בכל היער כולו!"
"זה?" התפלא היערן. "זה רק עץ תפוח-בר זקן. בא תראה את עצי התפוחים בגינה שלי!"
"אין לי כל ענין בתפוחים שלך", אמר הפרופסור. "העץ הזה לעומת זאת מעניין אותי, מפני שצומח עליו דבקון. עליך לדעת, שהדבקון הוא צמח נדיר מאד בארצנו. לכן חייבים מיד להקיף את העץ בגדר ולהגן עליו מפני נזק. כי אם ימות העץ, ימות גם הדבקון."
וכך נעשה. עץ תפוח הבר הזקן גודר. הפרופסור כתב מאמר בעיתון על תגליתו; וכל האנשים שהזדמנו לסביבה סרו לפקוד את עץ התפוח והדבקון.
"מה אתה אומר עכשיו?" שאל הדבקון.
"אסופי היקר והחביב שלי!" אמר העץ. "אם מתחשק לך עוד משהו, רק תגיד לי!"
וכשיצא כלבו הזקן של היערן ורצה להתחכך כרגיל בגזע העץ, הוא נעמד בתמהון ובהה בעינו האחת העיוורת למחצה אל הגדר.
"לך לגינה והתחכך בעצי התפוחים האמיתיים", אמר בנימה אצילית עץ תפוח הבר. "אני נושא דבקון על ענפי, וחייבים לגשת אלי רק בשיא העדינות. אם אני מת, מת גם הדבקון, אתה מבין. כתבו עלי בעיתון! אני העץ הכי חשוב בכל היער כולו!"
"הוהו, ועוד כמה שאתה חשוב!" רטן הכלב וחזר הביתה.
הקוקיה
Gøgen
עמוק בלב היער, באמצע קרחת מוריקה, עמד אטד גדול וזקן, ובתוכו בנו החנקנים קן.
ביום הראשון במאי שבו זרחה השמש כהוגן נגמר הקן, ואחרי שישבו זמן מה ושוחחו על הענין, הטילה הגברת חנקנית שלש ביצים נאות.
"אוף", אמרה ונאנחה עמוקות ככל שיכול חנקן להיאנח. "עכשיו נגמרו הנעורים ושגיונותיהם. מתחילים ברצינות החיים האמיתיים."
בעלה ניחם אותה כמיטב היכולת, אבל היא נשכבה מצוברחת על הביצים ולא רצתה לשמוע ממנו כלום.
"הגברים מברברים איך שהם מבינים", היא אמרה. "צריכים הייתם לנסות פעם בעצמכם, אבל אתם מנדבים לנו אמרות שפר מסוכרות ומניחים לנו לרבוץ על הביצים. ועכשיו אל תשב שם עם פרצוף כזה מאוהב. זה לא מתאים לך וזה מעצבן אותי! מוטב שתזדרז לך ותתפוש לי איזה זבוב שמן!" צווחה על בעלה.
בערב היא היתה מחוץ לעורה מרוב ריתחה.
"אילו ידעתי מה שאני יודעת עכשיו, לא הייתי מתחתנת, ואפילו היית שר עוד הרבה יותר מתוק!" צרחה. "אני לא סובלת את זה! אני לא סובלת את זה! עכשיו אני עף לי מפה!"
החנקן הקשיב לה בשויון נפש. היה לו אותו סיפור עם נשיו האחרות - כי החנקן לוקח אשה חדשה בכל אביב -וידע שזה יעבור.
"את יכולה בהחלט עוד לצאת היום לטיול קצר", הציע. "אבל אז את חייבת גם כן לרבוץ באמת בלי נוד וניע במשך כל הזמן הנותר, או שלא יצאו לעד ולעולם גוזלים מתוך הביצים. אשתי הקודמת - -"
"הלא תפטור אותי מלשמוע על הנקבה ההיא!" היא צרחה.
בו ברגע המריאה אל על, והחנקן נחפז בעקבותיה, כדי להשגיח שלא יקרה לה משהו, כל כך רותחת היתה.
אבל מיד משהתרחקו משם, ישב שם עוף אחר אצל הקן ונעץ בו עיניו.
הוא היה הרבה יותר גדול מהחנקן וכולו אפור-חום עם כתמים בהירים על חזהו וגחונו. בפה היתה לו ביצה אחת, ואותה הניח בזהירות בצד האחרות. היא לא היתה גדולה מהן ודומה להן בדיוק.
עוד רגע אחד השתהתה הציפור הזרה והביטה בעיניים עצובות בקן הקטן והחם שבו הניחה ביצתה. אחר כך נשאה כנפיה וטסה מעבר לחלקת העשב אל תוך היער. על עץ גבוה ישב בעלה והמתין לה.
"המצאת מקום טוב לביצה?" שאל.
"כן", אמרה היא. "שמתי אותה אצל החנקנים בסבך האטד שם בחלקת העשב. הם בריות מהוגנות; הם יהיו טובים לילד שלנו."
"אז אין אנחנו יכולים לעשות יותר", אמר הוא. "קוק, קוק!"
ואז הם עפו שניהם.
כשחזרו החנקנים הביתה, הם לא הרגישו שהיו שם ארבע ביצים במקום שלש. ראשית כל אף אחד מהם לא היה חזק במיוחד בחשבון, וחוץ מזה השתפר עכשיו מצב רוחה של הגברת. היא נשכבה רגועה ושלוה על הביצים, ובעלה הטיב קולו בזמר שנשמע בכל היער.
ארבעה עשר יום היא רבצה בסבלנות ודגרה, בעוד בעלה משוטט וצד פרפרים וזחלים וזבובים. הוא נעץ אותם על הקוצים בסמוך לקן, כך שהיא יכלה לקפוץ שמה ולחטוף אותם ולהיות בחזרה בין רגע.
"אתה בכל זאת בחור טוב", אמרה וזיכתה אותו בהנד ראש אוהד. "אבל הלא סוף סוף זה צודק והוגן, שאתה דואג קצת לצרכים שלי, מאחר שאלה הביצים שלך שאני רובצת עליהן."
בבוקר היום החמשה עשר נבקעו קליפות הביצים, וארבעה גוזלים ערומים שכבו שם ופערו מקוריהם הרחבים והצהובים. אבא חנקן בחנם בקפידה.
"הרי אין להם עיניים וגם לא מקורים הראויים לשמם!" אמר. "אבל זה, אני מניח, עוד יבוא."
"כמה שהם חמודים!" אמרה הגברת חנקנית.
בעלה ישב בצד הבעה קונדסית ושרק.
"ואת לא רצית להדגיר אותם בכלל!" אמר.
"שטויות", נעלבה אשתו, "זה מעולם לא אמרתי. ואתה, מוטב שתביא לילדים המיסכנים שלך אוכל במקום לשבת שם ולצייץ הערות. הם פוערים את מקוריהם כל כך עד שאני יכולה להסתכל להם עד למטה לתוך הקיבות הקטנות המתוקות שלהם."
והחנקן עף וחזר ושוב יצא כל היום הארוך כולו וימים רבים וארוכים אחריו. בכל פעם שהוא בא עם אוכל, פערו והרחיבו הגוזלים מקוריהם; נראה כאילו אינם יכולים לשבוע לעולם. אבל הארבעה לא היו כולם שוים ברעבתנותם. אחד הגוזלים היה זללן עוד הרבה יותר מהאחרים, אבל הוא גם גדל הרבה יותר מהר.
"זה יהיה חנקן לתפארת", אמר האב בגאוה וליטף גבו במקורו.
"אל לך להפלות בין הילדים שלך", השיבה האם בחומרה. "בעיני דוקא הקטן הוא המתוק ביותר."
ערב אחד ישב החנקן תשוש ורצוץ נפש על יד אשתו, שרבצה על הקן כדי לשמור את הקטנים חמים.
"זה לא פשוט, כשיש לך משפחה גדולה", אמר. "הרי רוצים להיראות מסודרים, אבל אין אף פעם זמן לסדר את ההופעה, ונדמה לי שעבר כבר נצח משניסיתי בפעם האחרונה איזה טרילילי קטן. וגם הזמנים נעשים רעים יותר ויותר. פרפרים כבר כמעט אין למצוא עוד, והבוקר חטפו לי הפרושים פעמיים זחלים נהדרים מלפני המקור. בסוף עוד תצטרכי לעזור לי. ציפור עניה כמוני לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר את האשה בבית להתגנדר."
"הילדים שלך אתה קורא להתגנדר?" שאלה היא. "חוץ מזה, אתה לא צריך להתרתח כל כך. עכשיו יש לכל האברעה פלומה לעורם; אז הם יכולים בשקט לשכב לבדם בחום הזה. מהבוקר מחר אעזור לך."
מעתה שטו שני החנקנים יחדיו ביער ועמלו בכל כחם להשיג טרף למשפחה. אבל ככל שהרבו להביא ציד הביתה, הצעירים לא פסקו מפעור מקוריהם, מצעוק ומדחוף זה את זה כדי לקבל כל אחד בעצמו את החתיכה הגדולה ביותר.
יום אחד בצהריים, כשההורים באו הביתה במקורים מלאים אוכל, רגש הקן במהומה רבתי. הילדים האריכו צוואריהם כמו שלא האריכום מעולם וצרחו בערבוביא.
"אחד ידבר, שיהיה אפשר להבין אתכם", אמרה הגברת חנקנית. "מה קרה?"
בסוף התברר לה שהגוזל הגדול דחף אחד מהקטנים החוצה מהקן. זה שכב למטה בעשב וצייץ צווחות אומללות, ואז בא השועל וטרף אותו.
"הוא התחיל ראשון להרביץ", אמר הגוזל הגדול. "אני לא עשיתי לו כלום. אני לא אשם שהוא נפל החוצה."
"אני אראה לך!" צעק החנקן בזעם ועט על הצעיר.
אבל אשתו ניקרה בעורפו ונזפה בו חמורות.
"התבייש לך, להתרתח ככה? אתה רוצה להתעלל בילד התמים? שלא תעיז לגעת בו! הרי אתה יכול להבין שהוא לא אשם בזה."
ואחרי שבכו קצת על הילד המת, הם עפו להביא עוד אוכל. כמעט שכחו את הילד שאבד להם; כי שלשת הנותרים בחיים פיתחו תיאבון כל כך מחריד עד כי ההורים היו לעתים קרובים להתיאש. הגדול המשיך לגדול והיה כבר כפול בגודלו משני האחרים, ואלה התלוננו שהוא דוחק אותם בקן וחוטף מהם את האוכל.
"אתם חייבים להסתדר בשלום, עד שתדעו לדאוג לעצמכם", אמרה אמא חנקנית.
"אילו אך כבר הגיעו לפרקם והיו ביחד איתנו בדרך לארצות החמות", אמר אבא חנקן בדאגה.
שבוע חלף, ודבר נוסף אירע שהסב לחנקנים צער גדול. יום אחד, כשחזרו הביתה, היה שם רק הגוזל הגדול בקן.
"איפה אחיך?" צווחה האם בבעתה.
"זה לא אשמתי!" צייץ הגוזל. "הם נפלו מתוך הקן. אני באמת לא אשם! אני רק הסתובבתי מעט, ואז נפל האחד, ואז נבהלתי כל כך, שנתקלתי בשני, שהוא גם כן נפל החוצה. אני באמת לא אשם. ואז בא השועל ואכל אותם."
שני המבוגרים ישבו ובכו, כאילו מכים בם בשוטים.
"בנינו את הקן קטן מדי", אמר לבסוף החנקן. "אבל מאיפה יכולתי לדעת שאקבל ילדה כל כך גדולה. הרי היא גדלה באופן ממש מחריד."
"היית צריך לרדות בה בעוד מועד", אמרה אמא חנקנית. "הוי, ילדי המיסכנים, הקטנים, המתוקים!"
"לו תישאר לנו עכשיו לפחות האחרונה", אמר החנקן. "עכשיו תהי ילדה טובה וזכרי שאאין לנו אחרים לבד ממך."
זאת הבטיחה הצעירה, ואז היא זללה את כל הטרף שהביאו ההורים.
"עוד אוכל! עוד אוכל!" צעקה. "אני כל כך רעבה, כל כך רעבה!"
והחנקנים יצאו דחופים למצוא משהו בשבילה.
עכשיו הם הביאו עוד יותר מזון מלפני כן, כשהיו עוד כל הילדים בחיים. אבל הגוזלה לא יכלה לעולם לקבל די. היא גדלה וגדלה והיתה בסוף כל כך גדולה, עד שלא יכלה עוד להיות בקן. אז היא טיפסה החוצה והתישבה על סעיף אחד בצידו.
"שמו שמים, ילדה!" צעקה אמא חנקנית, כשבאה אל הקן וראתה אותה יושבת שם. "בסוף תפלי למטה ותשברי לך את המפרקת!"
"תמיד את נוזפת בי", אמרה הצעירה במרירות. "לא יכולתי עוד להיות שם בפנים. כל דבר אני עושה לא נכון ואני בכלל לא אשמה. הלואי שהייתי מתה. יש לך אוכל?"
שני המבוגרים עזרו לה בזהירות לרדת לקרקע והורו לה להתחבא היטב בעשב ולא לצעוק, שלא ישמע אותה השועל. הם הביאו לה אוכל יותר ממאה פעמים בכל יום, והיא המשיכה עוד לגדול. ברבות הימים צמחו לה נוצות בכנפיה ובזנבה, עד שיכלה לעופף לכל רוחב חלקת העשב, וההורים נאלצות פעמים רבות נאלצו לחפש ולקרוא אחריה, כשבאו עם טרף. היה זה מראה משונה מאד, כשהשלשה ישבו ביחד; כי כעת היתה הצעירה גדולה כפליים מהחנקנים, כך שהיתה צריכה לשכב על הבטן, כדי שיוכלו לתחוב לה את האוכל בפה. וגם צבעה היה חום אפרפר, עם כתמים בהירים בחזה ובגחון.
החנקן ישב לפעמים והסתכל בה ממושכות.
"אינה דומה למשפחה", אמר לאשתו, שישבה ונימנמה, כל כך עייפה היתה. "אנחנו לא כל כך גדולים, וגם אין לנו הצבע הזה."
בוקר אחד תפשה הצעירה זחל גדול, שעיר וגועלי, שהיה זוחל בדשא.
"פלטי אותו! פלטי אותו!" צעקה האם. "הוא רעיל! את יכולה למות מזה!"
"כאלה אני אוכלת הרבה פעמים", השיבה הצעירה בשוין נפש. "הם לא עושים לי כלום, וממה שאתם נותנים לי אני לא יכולה לשבוע."
"חנקן מוזר!" אמר האב במנוד ראש.
"זה לא חנקן בכלל", היה שם אחד שאמר, קרוב מאד.
הוא נשא עיניו וראה גדרונית אחת זקנה שישבה והתנדנדה על אחד הסעיפים.
"זה לא מה?" שאל.
"זה לא חנקן", אמרה היא שוב.
"זה לא חנקן? וכי לא אשתי עצמה הטילה את הביצה בקיננו, וכי לא גידלנו אותה ביושר ביחד עם אחיה שהם עכשיו מתים?"
"הם מתים?" שאלה הגדרונית הזקנה. "אכן, ככה זה קורה. זה הסיפור הישן, וחוץ מזה גם סיפור מכוער מאד."
"הבי אשמע את הסיפור", אמר החנקן, פרח והתישב על יד הגדרונית. אשתו באה גם היא, והצעירה ישבה למטה בעשב והאזינה.
"זה מסופר במהרה", אמרה הגדרונית. "אבל טוב יהיה אם ישמעו אותו רבים ככל שאפשר. טוב לבני הנעורים להקשיב לזקנים."
אז היא צעקה, ככל שיכלה בקולה הדקיק, ומכל העברים התעופפו ובאו המון גדרונים וחנקנים וזרעיות וחרפיים וחוחיות ושאר ציפורים קטנות. הם נחתו בשיחים סביב הגדרונית ועשו אזניהם כאפרכסות.
"הלא מכירים אתם עוף אחד גדול ואפור שמרחרח לפעמים סביב הקנים שלנו?" שאלה הזקנה.
"אני מכירה אותו היטב, זה הנץ!" אמרה חוחית אחת צעירה, שידעה וסיפרה תמיד הכל.
"לא, חכמולוגית!" ענתה הגדרונית. "הלואי שצדקת. זה היה הרבה יותר טוב בשבילנו, כי ככה היינו נאכלים ובזה סוף פסוק. הנץ חוטף אותנו בשביל גוזליו, כמו שאנחנו תופשים זבובים וזחלים לצעירים שלנו. זה משחק הוגן, וזה דרכו של עולם, ונגד זה אין מה לומר, אף על פי שזה מצער בשביל מי שנטרף. - העוף שעליו אני מספרת שמו קוקיה. הוא נראה כמו הנץ בערך, אבל הוא איננו כמוהו שודד נועז ובכלל לא ציפור מכובדת המשיגה אוכל לילדיה. זהו טיפוס ערמומי ועצלן שלא עושה כלום חוץ מלהתעופף לו ביער ולהשתחץ ולומר קוק-קוק. אל תחשבו שהוא בונה קן כמונו הציפורים האחרים ההגונים. מעולם הוא השכיב קש על קש. מעולם לא רבצה הקוקיה על ביציה, מעולם לא שמרה את גוזליה חמים בלילות הקרים, מעולם לא תחבה זבוב אחד במקורם הקטן והצהוב."
"מה את שחה!" אמרה הגברת חנקנית. "אז מה היא עושה?"
"כן - את לא יודעת את זה, מיסכנה!" השיבה הגדרונית. "אבל ידוע תדעי. מיד אחרי שהקוקיה הנקבה מטילה ביצה, היא לוקחת אותה במקורה ונושאת אותה לקן של זוג ציפורים מהוגן. אז מדגירים אותה השנים ומאכילים את הגוזל עם ילדיהם שלהם. הם אינם יודעים, כמה טוב הם יעשו לו, הם שוחקים עצמם לאבק, כדי להביא אוכל למפלצת הגדולה. ויודעים אתם, איזו תודה הם קוצרים על אהבתם? כן - ילד הקוקיה חוטף את האוכל מילדיהם שלהם, ואחרי שהוא גדל מספיק בשביל זה, הוא דוחף אותם החוצה מהקן, כדי שיהיה לו עצמו יותר נוח שם. - הנה לכם הסיפור."
הציפורים הקטנות ישבו ורטטו על הענפים. החנקנים פערו עיניהם באלם אל מול הגדרונית, וכל נוצותיהם סמרו בחרדה.
"הביטו בשני אלה שם!" אמרה הגדרונית והחותה לעברם במקורה. "להם היה גוזל קוקיה באומנה הקיץ. ראו, איך הם רזים וממורטטים. שאלו אותם מה היה על ילדיהם הקטנים שלהם. אבל אם רצונכם לראות את הילדה המאומצת הרעה שלהם, אז היא יושבת שם למטה בדשא ופורעת את לועה הרעבתן."
כל הציפורים הסתכלו למטה בצעירה והקימו צעקה רמה.
"ילדת קוקיה! ילדת קוקיה!"
זאת רצה מעט קדימה אל חלקת העשב, הסתובבה וצעקה:
"לא נכון! זה לא נכון! אני לא רעה וגם לא כפוית טובה!"
אבל הציפורים עפו אחריה וביקשו לנקרה למוות. בראש הלהקה היתה החוחית הצעירה, שצווחה חזק יותר מכל השאר. אחרונים באו שני החנקנים, שלבם נשבר בקרבם על מה ששמעו, אך התחננו שלא ייעשה דבר לצעירה.
"הלא הוא היחידה שיש לנו!" אמרה אמא חנקנית. "ואני הדגרתי אותה, ואנחנו האכלנו וגידלנו אותה. היא בכל זאת הילדה שלנו איכשהו."
הקוקיה הצעירה הפילה את החוחית בנגיחת מקור אחת.
"אני די גדולה עכשיו להתגונן בעצמי!" היא אמרה. "אני רואה אמנם שמראית העין נגדי, ולכן אני רוצה להתעופף לי לדרכי. אני מודה להורי האומנים על כל מה שגמלו לי, אבל אינני מאמינה לסיפור של הגדרונית, ועוד אוציא את האמת לאור, אפילו אצטרך לטוס עד קצה העולם."
אז היא טסה לה משם - מעבר לחלקת העשב, מעבר ליער הגדול. במעופה היא הרגישה בכח שבכנפיה שהיא בוגרת עכשיו. היא עפה מעל שדות, מעל יערות אחרים ומעל כרי עשב, שבהם היו איכרים מעמרים את השחת, הרחק הרחק לארצות נכר.
כל אימת שנחתה לנוח היא הירהרה בסיפור ששמעה. היא לא יכלה בשום אופן להבינו וגם לא להאמינו. היא ידעה בנפשה שאיננה רעה יותר מציפורים אחרות, והיא לא יכלה להבין, על מה הפקירתה אימה לבוזם ולשנאתם של כולם.
היא חשבה אם אי פעם תפגוש אותה ותמצא סדר בכל הענין.
אז נעשה חורף פה למעלה בדנמרק.
העלים נשרו מן העצים ביער, וחלקת העשב הירוקה הסתתרה עמוק תחת שמיכת שלג לבנה ועבה. באמצע הזדקר האטד מתוך השלג כאגודת זרדים שחורים. פה ושם על הענפים תלויה היתה ענבה, מצומקת לגמרי מהכפור.
לא היו שם עוד פרפרים, לא זבובים ולא זחלים ולא ציפורים אחרים לבד מהדרורים, הפרושים המצויים והירגזים, וחוץ מהם עוד העורבים הגדולים, שצווחו וחבטו בכנפיהם, כדי לשמור עצמם חמים. הגדרון, החנקן, החוחית וכל האחרים המריאו בדרכם למטה לדרום, מקום שם זורחת שמש ביותר חום והעלים תמיד ירוקים.
ושם למטה בארצות החמות ישבה הקוקיה הצעירה בערב היום הקצר ביותר ובהתה בעצב על הנוף. שקיעת החמה היתה בעיצומה, ואלפי פרחים הבהיקו בזוהרה. אבל הקוקיה לא ראתה דבר מכל זה. היא לא מצאה את אמה ולא שכחה את סיפור הגדרונית. אבל היא פגשה שלש קוקיות צעירות אחרות שחוו חויות כשלה בדיוק, ונדמה היה לה שהיא שייכת למשפחה מקוללת שאינה ראויה כי תזרח עליה השמש .
עודה יושבת ככה שרויה בהרהוריה הנוגים, ובעלוה שלידה נשמע קול רישרוש, וקוקיה נקבה מבוגרת גדולה הציצה עליה.
"אינך נראית עליזה במיוחד", אמרה הזקנה. "למה את תולה את מקורך? שמא לא די חם לך פה, או שאינך מוצאת מזון לשובע?"
"אני מחפשת אחרי אמי", ענתה הצעירה.
הקוקיה הזקנה ניתרה אליה על הענף שבצידה והתבוננה בה מקרוב.
"אולי אני אמך. כבר היום בצהריים שמתי לב אליך בחורשה. יש משהו בלבי שאומר לי שאת בשר מבשרי ודם מדמי."
"אם את אמי, אז אין לך לב בכלל", השיבה הצעירה. "אמי רעה, היא עשתה עמי רעה."
ואז היא סיפרה את סיפורה. הקוקיה הזקנה האזינה בקשב רב והנהנה באמצע פעם אחת בראשה.
"בסבך אטד, את אומרת?" היא שאלה, כששתקה הצעירה. "ביער גדול, גדול למעלה בדנמרק? - כן - זה מתאים ביחד, ואת בתי. כמה גדלת וכמה יפה נעשית!"
היא ליטפה אותה ברוך במקורה על הכנף, אך היא התעופפה בצעקה רמה למקום רחוק יותר וניערה נוצותיה.
"אל תגעי בי!" אמרה. "את רעה, אני שונאת אותך!"
"הו כן!" אמרה האם הקוקיה הזקנה, מבלי לשית לבה אל כעס ילדתה. "אני זוכרת את זה כאילו זה היה רק אתמול, שהתעופפתי אנה ואנה עם הביצה שאת היית בתוכה ותרתי אחרי קן. הרי צריכה הייתי למצוא קן שבו תהיינה הביצים דומות לשלי. שאם לא כן, היו ההורים מגלים אותה ומעיפים אותה החוצה. זה נמשך זמן רב; עד שבסוף התעייפתי כל כך, שפחדתי לשמוט אותה."
"הלואי שאיבדת אותה!" צעקה הצעירה. "אז לא הייתי באה לעולם בכלל, לא הייתי הורגת את האחים האומנים הטובים שלי ולא מצערת את החנקנים היקרים המיסכנים, לא הייתי שומעת איך מקללים את אמי וקוראים אותה עוף רע ועצלן מבלתי יכולת לומר מלה אחת להגנתה."
הקוקיה הזקנה לא אמרה דבר, אלא רק הביטה בילדתה המתרעמת.
"למה לא בנית לך קן כמו ציפורים אחרות הגונות?" אמרה הצעירה. "ומדגירה את הביצים שלך? והבאת לילדים שלך אוכל? למה? למה?"
הקוקיה הזקנה הנידה בעצב את ראשה האפור.
"לכל אחד הגורל שלו", היא אמרה ונאנחה, "ולי הגורל שלי. זה לא כל כך קל להיות קוקיה, את יכולה להאמין. כן, הרי תתנסי בזה בעצמך, כשתעלי לקיץ לדנמרק ותטילי ביצים."
"כלום את חושבת שאני אתנהג באופן מחפיר כמוך?" שאלה הצעירה בלעג.
"ואת, הממאנת את להאמין שהייתי בונה לי קן ומחזיקה ילדי אצלי עד שיגדלו ויפרחו להם לעולם!" שאלה הזקנה. "המאמינה את שבלב קל אני מטילה מדי קיץ את ביצי לקינים זרים ולעולם לא נודע לי מה היה באחריתם?"
"אז למה את עושה את זה?"
"הרי אינני יכולה אחרת", אמרה הזקנה. "זה הסוד העצוב של הקוקיה. הקשיבי ואספר לך אותו. אני מטילה רק ביצה אחת בכל שמנה ימים. והלא תביני שהביצה האחת היתה נרקבת עד שהשניה תוטל, ושאינני יכולה להדגיר אותן בעצמי?"
"אז למה את לא מטילה את הביצים יותר מהר?" שאלה הקוקיה הצעירה. "לא מתחשק לך? הגדרונית הזקנה אמרה שאת עצלה כל כך."
"הו כן", אמרה הזקנה. "הייתי רוצה כל כך. לא קיים הדבר שלא רוצה הייתי לעשותו, אילו אך יכולתי למצוא עצה להחזיק את ילדי אצלי. אבל אינני יכולה. יש מקום רק לביצה אחת בבת אחת בגופי, וכל ביצה צריכה שמנה ימים כדי להתפתח."
הצעירה הביטה באמה באי-אמון.
"אינני מאמינה לך", היא קבעה. "אלה רק תירוצים שאת מגבבת. החנקנית לא מגיעה לחצי גודלך, והיא מטילה את הביצים שלה במכה אחת."
"זה היא עושה", ענתה הקוקיה הזקנה, "וזה מזלה, שהיא יכולה. אבל היא אינה אוכלת זחלים כאלה גדולים ורעילים כמונו הקוקיות. באלה אין הרבה בשר, את מבינה, ולכן אנחנו צריכים מהם כל כך הרבה, ולכן צריכה הקיבה שלנו להיות כל כך גדולה, שנשאר רק מעט מאד מקום בשביל הביצים."
"הבאמת אני יכולה לסמוך על מה שאת אומרת?" שאלה הצעירה.
"זה את יכולה. כך הדבר מסודר ולא אחרת. זה גורר את זה, הרואה את; צריך רק להבין את הענין. אז אפשר לשאת אותו, ככל שהוא כבד."
"כן, אם כך, אין עליך אשמה", אמרה הצעירה, אחרי שישבה שעה קלה והרהרה בדבר. "ועלי לבקש את מחילתך, על שכעסתי עליך כל כך. אבל מר וקשה בעיני שהציפורים האחרות אינן יודעות את זה ואינן מבינות אותנו."
הזקנה הרצינה מבט נכחה, ואחר כך אמרה:
"ככה זה תמיד בעולם הזה. הבריות מפטפטות עד כמה ששכלן מגיע, ואין ברירה אלא להניח להן לפטפט. ואמנם זה אפשר למי שיש לו מצפון נקי ועושה מלאכתו באמונה. ומלאכת הקוקיה הלא הוא לאכול זחלים שעירים."
בינתים שקעה השמש לגמרי, והחשיכה ירדה. שתי הקוקיות ישבו עוד שעה ארוכה ביחד ושוחחו על החיים. לבסוף הן נרדמו. הצעירה חלמה שהיא מעופפת כשבמקורה ביצה ומחפשת קן של חוחית להטילה בתוכו. והאם הקוקיה חלמה שכבר בא הזמן שאינה צריכה עוד להביא לעולם ילדים ולהתענות בחרדה ודאגה לגורלם.
היער ובתת האברש
היו היה פעם יער נהדר ובו אלף גזעים תמירים ואיוושת רוח ושירת ציפורים בצמרותיו.
סביב סביב נפרשו ונמתחו מדשאות ושדות, ושם מנגד בנה האיכר את ביתו. דשא ושדה הציגו מראה מלבב בירוק משביע עין שלהם, והאיכר היה חרוץ ומלא הכרת טובה על היבול שהוא הביא הביתה. אבל היער עמד כמו אדון גדול מעל כולם.
במשך החורף שכב השדה שטוח ומיסכן תחת השלג, הדשא היה אגם מקורח אחד גדול, והאיכר הצטמק בפינה שבה עמד התנור; אבל היער עמד זקור ורגוע כמו תמיד בענפיו הערומים והניח לסערות ולשלגים להשתולל כלל אשר יחפוצו. כשהגיע האביב, אז אמנם הוריקו כיער כדשא, והאיכר יצא והחל חורש וזורע. אבל היער התעורר לתפארת כזאת, שאיש לא יכול לתארה; למרגלותיו עמדו פרחים, ועל צמרותיו הירוקות נחה השמש; מתוך השיח הקטן ביותר צהלה שירת הציפור, ובכל מקום רחפו וגעשו ניחוחים וצבעים חגיגיים.
אז קרה ביום קיץ אחד, כשהיער נופף בענפיו, שעינו נפלה על מין דבר חום מצחיק ונלעג, שהתפרש על הגבעות בצד מערב, ואשר כמותו לא ראה מעודו.
"אי זה מין יצור אתה?" שאל היער.
"אני האברש", השיב הדבר החום.
"אינני מכיר אותך", ענה היער, "ואינני מחבב אותך. אתה מגעיל כזה ושחור כזה, לא דומה לשדה ולא לדשא ולא לשום דבר אחר שאני מכיר. יש לך ניצנים שנפתחים? אתה יודע לפרוח? לשיר?"
"ודאי ודאי", אמר האברש. "באוגוסט, כשהעלים שלך נעשים כהים ועייפים, אז אני אדום אדום מן הקצה אל הקצה ויותר יפה מכל מה שראית מימיך."
"רברבן!" אמר היער. ואז הם לא דברו עוד ביניהם.
בשנה האחרת נראה שבתת האברש פשטה דרך רבה במעלה המדרון והתקרבה לקצה היער. היער אמנם ראה את הדבר, אך לא אמר מאומה. נראה לו שאין זה לפי כבודו לשוחח עם טיפוס נאלח כזה. אבל בתוך תוכו הוא פחד. הוא לבש איפוא הדר וירק ככל שיכול ולא הראה דבר החוצה.
אבל עם כל שנה שחלפה התקרבה אליו בתת האברש. היא כיסתה כעת את כל הגבעות ושכבה סמוך סמוך לפני תחומו של היער.
"הסתלק לך!" אמר היער. "אתה מפריע לי. היזהר שלא תגע במשוכתי!"
"אני רומש אותה", היתה תשובת האברש. "אני נכנס בך, אני אוכל והורס אותך."
אז צחק היער, עד שרעדו כל עליו.
"הוהו, כך היא דעתך!" אמר. "אם רק תצליח! חוששני שאני מנה גדולה יותר מדי בשבילך. אולי אתה מדמה בנפשך שאני אותו דבר כמו חלקת דשא או שדה, שאפשר לעבור עליהם בטיול? אבל אני הנני העצום והנכבד בכל הסביבה, עליך לדעת. אשיר לך פעם את שירי, אז תבואנה לך אולי מחשבות אחרות."
והיער פצח בשיר. כל הציפורים שרו, והפרחים הרימו ראשיהם והצטרפו לזמר. הקטן שבעלים זימזם עם האחרים, השועל פסק באמצע סעודת תרנגולת שמנה והכה את הקצב בזנבו העבות, והרוח רצה בין הסעיפים וליווה את שיר היער כעוגב.
"מה אתה אומר עכשיו?" שאל היער.
האברש לא ענה. אבל בשנה הבאה הוא עבר את המשוכה.
"השתגעת?" צווח היער. "הרי אסרתי עליך לעבור אלי."
"אתה אינך אדון לי", השיב האברש. "אני עושה כמו שאמרתי."
אז קרא היער לשועל האדום וניער את ענפיו, כך שנשרו הרבה זרעוני אשורים ובלוטים ונאחזו בפרוותו.
"רוץ החוצה אל בתת האברש, שועלי היקר, והנח שם את הזרעים!" ביקש היער.
"אראה מה אפשר לעשות", אמר השועל ויצא לדרך.
ועזרו הארנבת, האייל, הדלק והיערון. גם העורב סייע מתוך ידידות ותיקה לענין, והרוח נתנה יד וניערה את הענפים, עד שזרעוני האשורים והבלוטים עפו הרחק אל הבתה.
"ובכן", אמר היער. "עכשיו נראה מה יקרה!"
"כן, נראה!" ענתה הבתה.
חלף זמן, היער הוריק וחזר ונבל, ובתת האברש פשטה והלכה יותר ויותר. לא דיברו עוד ביניהם. אבל ביום אביב נאה אחד הציצו בין שיחי האברש אשורים ואלונים זעירים שנולדו זה עתה מתוך האדמה.
"מה אתה אומר עכשיו?" הריע היער. "שנה אחר שנה יגדלו העצים שלי, עד שיהיו גדולים וחזקים. אז הם יסגרו צמרותיהם מעליך; שום קרן שמש לא תחדור אליך, שום גשם לא ירד אליך, ובשל גבה לבך תמותי."
אבל האברש הניע בחומרה זרדיו השחורים. "אינך מכיר אותי", אמר. "אני חזק ממה שאתה חושב. לעולם לא יוריקו עציך בתוכי. קשרתי את האדמה תחתי והקשיתי אותה כברזל, ושרשיך לא יוכלו לבקוע דרכה. רק המתן עד השנה הבאה! אז ימותו הזאטוטים הקטנים שאתה כל כך שמח בהם עכשיו."
"אתה משקר!" השיב היער. ואף על פי כן הוא היה שרוי בחרדה גדולה.
בשנה הבאה קרה מה שאמר האברש. האשורים והאלונים הקטנים מתו כולם עד אחד. ומעתה באה עת רעה ליער. הבתה פשתה ופשטה לכל עבר. בכל מקום נראו עתה שיחי אברש במקום הסיגליות והכלניות. שום עץ צעיר לא גדל, השיחים נבלו, העצים הזקנים החלו מתים בצמרותיהם אסון ממש.