כל האחרים חשבו גם הם כן, והירח הציף כולם באור יקרות. סמוך סמוך לזקן האשורים, מקום שם ישב הפרוש, היה על האדמה כתם מואר באור הלבנה. אז יצא מתוך האדמה שלשול.

"הוהו איזו תולעת טעימה!" קרא הפרוש. "אילולי הייתי כל כך ישנוני, הייתי זולל אותה."

"מוטב שתמשוך מקורך ממנה!" אמרה האדמה. "הישאר אתה עם הזבובים שלך, זה יותר טוב בשבילך."

"כככה?" אמר הפרוש. "ולמה, בבקשה, אם יורשה לי לשאול? שמא אולי זה כבוד האדון שלשול, שעלינו להודות לו על יפי גבעת האשורים?"

"אולי", השיבה האדמה ביבושת.

אז צחק הפרוש כל כך, עד שכמעט נפל מעל סעיפו. והאשור צחק ודבורת הבומבוס וורד הכלב שבמסוכה, עד כי נשרו עליו. סביב סביב ביער שמעו הכל את הצחוק ואמרו:

"שמעו איך הם עליזים על גבעת האשורים. נו, יש להם על מה למלא פיהם שחוק. אין מאושר כמוהם."

בסתיו נגדעו עצים רבים ביער. אלה שמתחת לגבעת האשורים הופלו כולם, אבל בגבעה לא נגע איש.

"החלקה הזאת תישאר ותעמוד, כל זמן שנשמתי בקרבי", אמר היערן. "היא פינת החמד היפה ביותר ביער כולו!"

ובעוד הזדקרו בכל אזורי היער גדעים רבים, כך שהציפורים נאלצו לבנות קיניהם במקומות אחרים, ובקרחות הערומות צמחו לגובה אברניות נשר, עמדה גבעת האשורים באביב זקופה וגאה ונראתה למרחוק בכל הארץ.

"לא מוצא חן בעיני כל כך בשנה הזאת", אמרה האדמה. "אני משערת שהקץ הקיץ על תפארתנו."

"כככה?" אמר הפרוש. "שמא אולי האדון שלשול הנכבד אינו בקו הבריאות?"

"אולי", ענתה האדמה, והכל צחקו, והד צחוקם נשמע בכל היער.

כשבא האביב הבא והכלניות פרחו, השמש בחנה אותן באי רצון.

"אין אתן רבות כמו בדרך כלל", אמרה. "גם לא כל כך גדולות … וגם לא יפות כל כך … מה הענין איתכן?"

"אנחנו לא יודעות", ענו הכלניות. "אנחנו לא מבינות. אנחנו עושות מה שאנחנו יכולות; אבל קר כל כך באדמה בשנה הזאת."

"דומני שצמרתי אינה צפופה הפעם כמו בשאר שנים", אמר האשור הזקן, כשפקעו ניצניו.

"השנה אין כל כך הרבה פעמוני מאי בגבעת האשורים" אמרה בת היערן.

"פרות הורדים כאן הרי בקושי מספיקות להשקיט את הרעבון", התלוננו הקיכליים.

ובסתיו קונן הפרוש: "הפעם כל כך נורא קר פה שמתחשק כמעט להיות לציפור נוד."

"משנה לשנה זה יהיה יותר גרוע!" הכריזה האדמה השחורה.

"כככה?" אמר הפרוש. "שמא אולי האדון שלשול הנכבד אינו נוטה לנו חסד כבעבר?"

"אולי!" השיבה האדמה.

ואף על פי שצחקו עתה כולם, כבר לא היה צליל קולותיהם ערב. ואמנם לא האמין אחד מהם מה שאמרה האדמה, אבל הרי הכל ראו שאין מצבם טוב עוד כבעבר, והם חששו לעתידם.

ובאמת הלכו עניניהם הלוך ורע. עשר שנים חלפו, עשרים וארבעים שנה. הפרחים מתו וקמו לחיים חדשים מתוך הזרעים, והפרושים החדשים המשיכו חיי קודמיהם; האשורים הוסיפו לעמוד, ואותו עורב שחור עדיין ישב בצמרותיהם. ואף על פי כן היה הכל שונה מבימי קדם.

תושבי גבעת האשורים מצאו חייהם קשים ורעים. האביב נדמה להם כי הוא מאחר לבוא מאי פעם, והקיץ נעשה קצר ויותר קצר. הסערות השתוללו בסתיו בפראות יתירה, וגם החורפים החמירו וקשו. הפרחים לא הדיפו עוד ריח כה עדין, והציפורים לא שרו עוד יפה כמקודם. צמרות האשורים היו דלות וקטנות, ובהן סעיפים מתים רבים; פעמוני מאי לא נראו עוד כלל, וורד הכלב היה לשיח זעיר ובלתי נחשב.

"רק תגידו מה זה!" צעק זקן האשורים ביאוש. "הנאבד כולנו בענין רע? במה חטאנו? מי אויבנו?"

"האדמה השחורה!" צוח העורב השחור ועף משם.

"האדמה השחורה?" שאל זקן האשורים. "לפנים אמרו שהיא מעשירה אותנו … האם היא זו שמשחיתה אותנו עכשיו? אדמה, אדמה! הסבירי עצמך, התגונני! אנחו מתים, אין אנחנו סובלים עוד."

"המדמה אתה בנפשך שמצבי יותר טוב?" השיבה האדמה. "גם אני הייתי לאחרת! עקרה ומרוששת! ובכל שנה המצב רע יותר. אני קשה וגושית עד גועל. … המוות מהלך על גבעת האשורים, האמן לי!"

"אז נילחם בו כולנו יחדיו", הציע האשור. "מה את יודעת על אסוננו? למה קורא העורב תמיד בשמך? הרי הוא כל כך חכם … האם זה אמת, מה שהוא אומר? … הלא תספרי לנו … תעזרי לנו!"

"העורב אינו יותר חכם מכם", ענתה האדמה. "רק התגנב לאזניו דבר. אני יודעת הכל, אבל לא אומרת כלום. אין תועלת בדיבורים על זה. אתם לא רציתם להאמין לי. הגורל מרחף על ראשנו … דיננו חרוץ למות."

"אולי השלשול אשם בכל?" שאל הפרוש.

"אולי", ענתה האדמה.

"מה תכליתם של כל הפיטפוטים האלה?" קרא האשור הזקן בכעס. "לי נראה שהזמנים אינם מתאימים להלצות תפלות. את השלשול אני מכיר … בחור מהוגן, שזוחל ומתפתל לו בין השרשים שלי. איך תהיה צמרתי הגאה והיפה שהיתה לי בימים הקדמונים פעלו? ואיך כנגד זה יוכל הוא להיות האשם בעוני שבו אני חי עכשיו? הוא אינו מועיל לי וגם איננו מזיק. הניחו לו!"

"שהפרות האדומים המבריקים שלי יהיו בגלל התולעת המיסכנה הזאת?" התקצף ורד הכלב.

"וכי בזכותה משפחתי היא האצילה שבכל משפחות הפרושים ביער?" הצטרף אליו הפרוש המצוי.

"כשתגיע עת מותנו, אספר לכם הכל", אמרה האדמה השחורה.

הזמן חלף, והכל נעשה עוד הרבה יותר רע. האשורים הגאים נרקבו מתוכם, מתו ונפלו. שרכים אפורים גדולים צמחו במקום שלפנים עמדו בו כלניות. ורד הכלב שבמשוכה מת. האברש טיפס במעלה הגבעה וכיסה את הקרקע בזרדיו החומים והקשים.

"כאילו אנחנו בבית מחסה לעניים", אמר הפרוש. "אני חושב, מה ששמעתי בנעורי על יפי גבעת האשורים אינו אלא סיפור בדים."

"מה לכל הרוחות חסר לגבעת האשורים?" שאל היערן.

לבסוף הגיעה השעה שהכל יכלו לראות כי החיים על גבעת האשורים דועכים.

כל העצים שכבו נפולים, לבד מהזקן ביותר. הוא עדיין עמד, גזע רקוב ואכול, ונשא ענף ירוק אחד ויחיד. כל אימת שהרוח התעוררה מעט, חרק ונאנק הבחור הזקן.

רק כלנית זעירה אחת יצאה לאור העולם באביב הזה; היא נחבאה בביישנות באברש. דבורי הבומבוס איחרו בואן עד לפריחת האברש; שכן לא היה שם מה שיפתה אותן לבוא יותר מוקדם. הפרוש העביר דירתו לפינת יער אחרת, והעורב היה מת. כיון שנעלמו העצים, לא נראתה גבעת האשורים מהארץ השטוחה, והימאים בחרו להם אות כיוון אחר. היערן משך בכתיפיו בכל פעם שעבר. לא היה שם עוד מה לעשות. וכך עמדה הגבעה ככתם מכוער ושומם ביער.

"אשור … אשור זקן … יש עוד חיים בך?" שאלה האדמה השחורה.

"מעט מאד", השיב האשור. "נותרו לי עוד שבעה עלים ירוקים; בטרם תחלוף השנה יקיץ קצי."

"גם קצי", אמרה האדמה.

"לא! גם את יכולה למות?" שאל האשור.

"בתוכי יש אדמת ביצה", ענתה האדמה השחורה, "אם אתה יודע מה זה."

"לא, זה אינני יודע. זה גם בכלל לא איכפת לי. אנחנו גמורים … זה הכל."

"בודאי, זה הכל. וכעת אספר לך איך אירע הדבר."

"מוטב היה להמשיך לחיות מלהאזין לסיפורים", אמר האשור דעתו. "אבל בגילנו הרי חייבים להיות שבעי רצון אם עולה בידנו רק להעביר את הזמן."

"התכופף מעט אלי", אמרה האדמה. "אני כבר כמעט לא מסוגלת לדבר … נשארה ממני רק עוד שארית קטנטנה, עליך לדעת."

"אינני יכול להתכופף", השיב האשור, "וגם אין לי ענפים שיכולתי להושיט אליך, חוץ מהזרד ההוא שאת רואה שם למעלה."

"נו אמרה האדמה, "הנה בא מישהו שידע לספר הסיפור יותר טוב ממני."

"אינני רואה אף אחד", ענה האשור.

אבל סמוך לגזע האשור שכב שלשול קטן, דקיק, חיוור, שהתנועע רק מעט מאד ונראה מיסכן מאד.

"זה השלשול", אמרה האדמה השחורה.

"השלשול? במאות השנים הרבות שאני חי על הגבעה הזאת, לא שמעתי דבר מגוחך כזה. המתולעת אלמד חכמה?"

"ספר הכל, שלשול יקר!" ביקשה האדמה.

אבל השלשול התפתל באי נחת אנה ואנה ורק ניסה לחזור ולרדת אל תוך האדמה.

"אין לי מה לספר", אמר. "רציתי רק לראות אם לא אמצא עלה שאוכל למשוך איתי לתוך האדמה; אבל אין כאן. אני יכול בודאי להתכונן למות; משפחתי הרי כבר מתה."

"מכל עברים שומעים על מוות ועל מיסכנות", אמר האשור. "לי יש רק שבעה עלים, כפי שאתה רואה, ומאלה אינני יכול לוותר אף לא על אחד. זה באמת די מעט בשביל אשור בגילי. בימים הקדמונים יכולתי בעונג להשיר עליך כל מספר עלים שרצית."

"ישמור הא ל!" לחש השלשול ביראת כבוד עמוקה. "מעולם לא היה עולה על דעתי לשאת עיני אל העלים הירוקים. רק כשנושר אחד … ושוכב ונובל … רק אז אני לוקח לי אותו, אם אינני פוגע על ידי זה בשום בריה."

"הוי לא, שלשולי היקר", אמרה האדמה השחורה עם אנחה עמוקה.

"אתה באמת ובתמים לא פגעת בשום בריה … אינך יודע כלל, מה היית בשביל גבעת האשורים. גם האשור אינו יודע זאת, ואף אחד אינו יודע חוץ ממני שבקרבי חיית. אבל עכשיו יתגלה הדבר לאזני כל אשר אזנים להם לשמוע."

"אני אצטרך כנראה לחזור למטה", הצהיר השלשול.

אבל ברגע זה חטפתהו ציפור ונשאה אותו חיש ביעף אל קנה.

"כעת אנחנו שני השורדים היחידים", נאנחה האדמה השחורה, "אם אפשר עוד לדבר אצלנו על חיים."

"אינני מבין כל זה", אמר האשור הזקן. "אבל רק ספרי!"

"ובכן, אגולל עכשיו את סיפור גבעת האשורים", אמרה האדמה. "הגם שמילותי משיגות אותך רק מבעד לאברש הסמיך."

"זה בסדר", עודד אותה האשור.

"אז תקשיב! מה שאמר העורב שכל תפארת הדר היער וגבעת האשורים צומחת מתוכי, האדמה השחורה, זה היה נכון לגמרי. בכל אביב צימחו הכלניות ופעמוני המאי וכל השאר מתוך קרבי. שלחתי את המיצים אל על דרך שרשיך, כך שנעשו עליך ירוקים ורחבים. התכחיש זאת?"

"בגילי אין מכחישים עוד דבר", היתה תשובת האשור.

"טוב", המשיכה האדמה, "אבל כעת השאלה: מנין קיבלתי כל זאת."

"דומני שהחזרנו לך מה שקיבלנו", ענה האשור.

"אני לפחות יודע שבכל סתיו השרתי עליך כל העלים שהיו לי. אם היה שם סעיף לא יוצלח גם הוא נשר עליך. והענפים ששברה הסערה, גם אותם קיבלת. פירותי נפלו לתוכך … דומני שקיבלת הכול בחזרה. כמובן בליווי תודה על שירותיך "…

"נכון", אמרה האדמה, "החזרת לי הכל. והכלניות חזרו גם כן ופעמוני המאי וורד הכלב מהמשוכה. הזבובים מתו ונפלו עלי, לא פחות מהם הפרושים … כל נוצונת, כל קליפת ביצה הכל הוחזר במקום בדיוק. אבל מעולם לא חשבת, איך זה שיכולתי לנפק בכל אביב דברים חדשים, כשבסתיו מעולם לא קיבלתי בחזרה אלא משומשים?"

"לא, על זה מעולם לא שברתי לי את ראשי", הצהיר האשור בכנות. "מעולם לא נהגתי להרבות במחשבות. הייתי גדול וירוק ויפה. השמש זרחה עלי, הגשם ירד עלי, והציפורים צייצו בענפי. לשם מה היה עלי לחשוב הרבה? חייתי, ודי בזה."

"הם נו, ואני מעודי הייתי חושבת הרבה; אולי יש לי אופי יותר מעמיק משלך. ואמנם גם לא הופרעתי כל כך. ככל שרחש והתרוצץ ונאנק בקרבי הלא היה זה למטה במעמקי החשיכה. אני לא ראיתי מזה כלום, אבל האזנתי במשנה מרץ וגלגלתי מחשבות ביתר חריצות. ואמנם ממש על בוריו של דבר מעולם לא הצלחתי לעמוד. אינני יכולה לספר לך איזה מין כוחות היו אלה שפעלו בתוכי. הייתי כמו בית מלאכה שאין העבודה נחה בו לעולם. בטוח הוא שבתוכי נהפכו העלים הקמלים למיצים נהדרים שעלו בתוכך והלבישו אותך בפאר חדש. גשם היה נחוץ לכך ושמש … ואני חושבת, שאפילו הכפור העז הביא תועלת. תמיד רתח הדוד שלי, ובועות עלו; כי הרי לכם שם למעלה היה ביקוש גדול נורא ועצום. אבל מי שניצח על הכל זה היה השלשול."

"זה הרי לא יתכן!" אמר האשור. "וכי איך קרה זה?"

"קודם כל משכו השלשולים את העלים הנושרים למטה אל תוך האדמה. בלילה, כשהכל היה שקט והציפורים ישנו, אז הם עלו על פני השטח ופשטו על העלים ומשכו אותם אליהם למטה. לא נדיר היה שבלילה אחד לא הצליחו להתגבר עליהם, כי הרי אינם אלא יצורים קטנים וחלשלושים. אז נשאר העלה תקוע באדמה מגולגל כעין כיס, עד שירד שוב הלילה. יותר מאוחר הם אכלו את העלים הרקובים למחצה … זאת אומרת: העלים עברו דרך גוף השלשול הארוך וחזרו והופיעו בקצה האחורי כאדמה."

"משונה!" אמר האשור. "אז בעצם את קיימת בזכות השלשול?"

"בעצם כן", ענתה האדמה השחורה. "אבל הוא עושה עוד יותר מזה. הוא חופר את מחילותיו שתי וערב, למעלה ולמטה. דרך המחילות האלה זורמים המים ונושב האויר; שני אלה חיוניים לאדמה שתהיה טובה … ובמחילות האלה יכולים השורשונים שלך להתרווח ולצמוח."

"הסיפור נעשה יותר ויותר משונה. השורשונים העדינים שלי? … היודעת את שהעדינים ביותר משרשי הם החשובים ביותר? בלעדיהם אינני יכול לחיות כלל. אם מתקמט אחד מהם, אותו חלק ממני שאליו הוא שייך מת מיד. הרי הם אלה היונקים את החיים אל על."

"אני הלא צריכה לדעת את זה", אמרה האדמה, "כיון שאני היא זאת שמתוכה הם יונקים."

"וזה בא לי בזכות השלשול?"

"כך הדבר! ועוד יותר קבלנו ממנו. הוא חרש וקילטר אותי, כך שהיה נוח לצמוח בתוכי. הוא מעך ומירס אותי … בדיוק מה שעושים בני האדם בכל מחרשחותיהם, קלטרותיהם ומכונותיהם, משיגה התולעת הקטנה והבזויה כשהיא זוחלת ומתפתלת בתוך האדמה."

"משונה!" קרא האשור.

אז הוא שתק זמן מה, וגם האדמה שתקה, שכן זקנים היו ותשושים, והדיבורים עייפו אותם. אך לבסוף אמרה האדמה בנחת ושלוה:

"לפיכך עלינו להודות לתולעת הזאת על כל תפארתנו. לא אחד מכולנו יכול להכחיש, שאנחנו חייבים לו הרבה. השלשול הוא שהעניק לגבעת האשורים את יופיה המהולל."

אז רעד האשור הזקן והתנער, ושלשה מעליו נשרו.

"שלשולים!" צרח. "שלשולים! אני רוצה שלשולים! שלשולים! שלשולים!"

"אכן, לו אך יכולנו להישג אותם", אמרה האדמה השחורה בעצב. "אבל אלה נעלמו ולא ישובו לעולם. הציפור חטפה לפני רגע את האחרון … אתה הלא ראית."

"למה הם הסתלקו?" שאל האשור.

"מפני שכאן לא היה עוד מקום טוב בשבילם לשהות בו", ענתה האדמה. "כבר מאז התחיל הדבר, כשהאנשים כרתו את היער למרגלות גבעת האשורים. אז נחשפה הגבעה יותר מדי לסערות ולקור וגם לשמש. שוחחתי על זה עם השלשולים. עליהם לעקור מכאן, אמרו, או למות. השמש והקרה, אמרו, הציקו להם נורא."

"אילו דרישות יש לשקצים עלובים כאלה! הנה אני עומד פה מאות על מאות של שנים, בקרה ובחמה, והייתי לכבוד לכל היער, ולא קיטרתי מעולם על מזג האויר. ועכשיו אני צריך לשמוע לעת זקנה איך האספסוף הזה מציב דרישות, ככה צריך להיות, וככה, ולא אחרת, ועוד מבקשים לשרת אותם ולהגיש להם!"

"אתה מדבר, כמי שעל הדר ועצמה גאותו. וכי במה אתה יכול להאשים את השלשולים? בשקט ובענוה הם עשו את מלאכתם ומעולם לא נטלו שכר על חייהם הנאמנים לחובתם במחשכי האדמה. מעולם לא הוזמנו לחגיגת האביב, הכל בזו להם וטרפו אותם, ואף לא אחד חלק להם את הכבוד הראוי להם. עכשיו הם אינם, ולנו הלקח שאחרי הנזק."

"נחזיר לנו את השלשולים!" קרא האשור.

"זה בלתי אפשרי! המאמין אתה שלא עשיתי כל שבכחי כדי להחזיק בהם? מה הייתי לפנים, ומה אני עכשיו? מעט העלים השוכבים עדיין בתוכי הופכים רק בחלקם לאדמה, מפני שאין עוד שלשולים בתוכי. הם מצטמקים ומתקשים לעוגה שחורה, ושרשי האברש והעשבים צומחים דרכם … זה קרקע ביצה, אתה מבין כבול גועלי. כל חיינו הירוקים ואושרנו קבורים בתוכו. בקרקע הזאת צומח רק אברש ושוב אברש. ובקרוב תתוסף עוד רעה על רעתנו. אז יתערב חול עם אדמת הביצה וקרקע נושאת עפרה, קשה כסלע. אז יבוא סוף על גבעת האשורים וסוף על כולנו."

"זה לי סיפור נאה!" אמר האשור. "ברגל אחת בין כה וכה עומדים בתוך הקבר ואין עוד יותר מארבעה עלים בצמרת. הוי השלשול הזה, השלשול הזה!"

"ככה זה!" הסכימה איתו האדמה. "מי ממנו מרבה לחשוב על הענינים האלה, כל זמן שטוב לו? מה אנחנו יודעים מאין באה התפארת ולמי לנו להודות עליה? נהיה נא ענוים!"

"נצעק, נתעקש, נתנגד!" קרא האשור. "את כמובן רגילה לענותנות, כי את שוכבת ככה שטוחה לפני רגלי כול. אבל אני רגיל לעמוד זקוף וגבוה. מאות שנים ראו אותי ממרחקים ומלב ים. האני אשפיל עצמי לפני תולעת עלובה? בשארית כחי אקרא בכל היער שהשלשולים ישובו ויעשו את חובתם."

"שוטה זקן!" זה היה כל מה שאמרה האדמה.

אבל האשור רעד וצעק בקול רם כל כך, שהצעקה נשמעה למרחק רב:

"שלשול, שלשול!"

אז נשרו עליו האחרונים, וכעת נגמר הכל.

עוד זמן רב עמד האשור הזקן כגדם מת על פסגת הגבעה. אבל עכשיו נקראה הפסגה "גבעת אברש."

זחל לבנין הכרוב

Kaalormen

גן הכרוב היה מלא זחלי לבנין הכרוב, ואחד מהם היה הגדול ביותר.

הוא זחל על ראש כרוב אנה ואנה, יום אחר יום. הוא היה עבה ושמן וכל כך ירוק, עד שכאבו העינים מהסתכל בו. הוא זלל וזלל, שום דבר אחר לא עשה חוץ מלזלול.

"שרץ מטופש!" אמר הגנן. "אתה והאחים שלך זוללים חצי מהכרוב שלי. אם לא הייתם כל כך רבים הייתי הורג אתכם."

"שרץ מטופש!" נזף הזמיר, שישב בשיח היסמין. "לא איכפת לו מפרחים, משירה וממוסיקה! רק לזלול - לזלול - לזלול."

"שרץ מטופש!" צייצה הסנונית שחלפה בכנפיה הארוכות והמחודדות על פני גינת הכרוב. "אין לו אפילו החוש הקטן ביותר לפיוטיות - לא חושב לעולם על זריחת השמש ואויר הקיץ. אין בו שום שמץ של מעוף. רק לזלול - לזלול - לזלול. ועל הכל הוא עוד מכוסה בשערות מגעילות, עד שאי אפשר אפילו לאכול אותו עצמו."

"שרץ מטופש!" רטנה הנמלה, שעברה במרוצה ובפיה גרגיר זרע. "האינו חושב לעולם על בית ומולדת? על הילדים? על מזון לחורף? רק לזלול - לזלול - לזלול."

"הו שמים רחמנים!" אמר זחל הכרוב. ויותר לא אמר לפי שעה, כל כך המום הוא היה מכל הקינטורים.

אבל בעודו זולל מהכרוב הירוק העסיסי, הוא גילגל במחשבותיו את הדברים ששמע וביותר את מה שאמרה הנמלה. וכשעברה הנמלה בפעם הבאה, היו בפי הזחל דברים מוכנים בשבילה.

"הי את, נמלה!" קרא. "חכי רגע והסבירי לי מה שאמרת לפני כן על הילדים. את לא יודעת שאני בעצמי ילד? … אני זקוק רק לזמן כדי שאהיה גדול ונאה."

הנמלה נעצרה תחתיה ושמטה הגרגר שהיה בפיה, כל כך מופתעת היתה.

"אתה ילד?" אמרה. "ילד כארז! ממש פיל אתה - חמשים פעם גדול ממני. ואתה תהיה ילד? הייתי רוצה לדעת איך תיראה כשתהיה גדול."

"אני לא יודע בדיוק", אמר הזחל כממתיק סוד. "אבל יש לי תחושה. אילו אך יכלתי לספר לך מה שאני מרגיש לפעמים בתוכי. אני בטוח לגמרי, שפעם אהיה משהו גדול - רק תתנו לי אתם זמן לגדול. אעופף על כנפים יפות מעל הגינה … אהיה לפרפר … רק שימי לבך, אז תראי! אני יודע מתוך חלומותי שאני קרוב משפחה שלכם האחרים וטוב בדיוק כמוכם."

"אוף!" אמרה הנמלה וירקה. "זה ממש מגעיל לשמוע השטויות האלה. חלומות - תחושות? - לא, ישנו דבר שנקרא 'משפחה' ו'תל נמלים'; בזה אני מחזיקה. היה שלום, זחל-כרוב טיפש!"

בזה היא רצה לדרכה, אך נעצרה מעט אחר כך ואמרה עוד פעם: "אוף!" והשמש קפחה, וזחל הכרוב השתזף בקרניה, בעוד הוא זולל את הכרוב הירוק.

שעת הצהריים הגיעה, והזמיר שבשיח היסמין לא יכול לשיר עוד בחום כזה. הוא שתק ונימנם שנת צהריים. הסנונית נסקה אל על, לשאוף לה מלוא הפה אויר צח, הנמלה נשאה את ביציה הלבנות הקטנות למעלה אל השמש, והגנן ישב תחת עץ אגוז המלך הגדול ואכל ארוחת צהריים עם אשתו וילדיו.

אבל זחל הלבנין המשיך ללא לאות לזלול.

פתאום באו הרבה הרבה נקודות שחורות קטנות באויר מעל גן הכרוב. הן ריקדו מעלה ומטה ומעלה ומטה. לבסוף הם נמצאו בדיוק למטה מעל זחל הלבנין; וזה יכול לראות שהן היו חיות קטנות ונאות הנישאות על כנפיים עדינות ושקופות.

"מי אתם? - מה אתם רוצים?" שאל זחל הכרוב.

"אנחנו אימהות!" ענו החיות הקטנות. "ואנחנו משוטטות כדי לחפש מקום לילדים שלנו."

"זה אמנם די מכובד", אמר זחל הלבנין, שזכר, מה אמרה הנמלה. "אבל אני בכל זאת לא מחבב אתכן."

"זה באמת עצוב", אמרו השרצרצות. "כי אתה דוקא נורא מוצא חן בעינינו."

ועם זה נחתו רבות מהן על גבו של זחל הכרוב.

"אוי! אוי!" צעק זה. "רצח! הצילו! משטרה!"

השרצרצות חזרו והמריאו, אך נשארו מרחפות על כנפיהן השקופות באויר מעל זחל הלבנין.

"מי אתם בכלל?" הוא שאל והתפתל בכאבים. "מה עשיתי לכן, שאתן כל כך רעות אלי?"

"כל אחד דואג לעצמו ולאשר לו", השיבו החיות, "עכשיו דאגנו אנחנו לילדים שלנו. שמנו, דרך אגב, צרעתניות הלבנין - אין זה שם יפה, אבל אין לנו טוב יותר ממנו. חוץ מזה אנחנו קרובות משפחה של הנמלים, שאתה מכיר."

"משפחה זה טוב ויפה", אמר זחל לבנין הכרוב ונאנח. "אבל אני לא יודע למה הכל מחרפים אותי ועוקצים אותי ולועגים לי. - מה זה היה עכשיו, מה שעשיתן אתי?"

"זה יתגלה לך עוד במועד המתאים", השיבו צרעתניות הלבנין. "להפעם היה שלום ותודה."

אז הן נסקו למרומים וחזרו והיו לנקודות שחורות קטנות ונעלמו בסוף כליל.

אבל זחל הלבנין נאנח אנחה עמוקה וארוכה וזלל כרוב כפליים כדי להתנחם. ואף על פי כן לא יכול להסיח דעתו מהביקור המפוקפק שפקדו.

"יש לי תחושות!" אמר בקרבו. "תחושות רעות! אילו אך יכלתי למצוא לזה פשר!"

אבל אחרי שחלף זמן מה, הוא התחיל למצוא לדבר פשר.

הוא לא יכול עוד לשבוע בכלל. ככל שזלל יותר, כך גבר רעבונו. הוא גמא את חתיכות עלי הכרוב לתוכו, ועם כל זה לא ידע את נפשו ברוב רעב.

"מה זה שוב עכשיו", הוא אמר בזעף.

"זה אנחנו!" ענה מישהו בתוכו.

"מה?" אמר זחל הלבנין והתגלגל בתדהמה על צדו האחר. "המהלכים בי רוחות רפאים, או שמא יצאתי מדעתי?"

"זה אנחנו - הילדים של הצרעתניות!" חזר ואמר הדבר למטה בקיבתו.

בראש זחל הכרוב הסתחרר והתערבל העולם. אבל משהתאושש קימעא, הוא הבין את המצב.

"זאת אומרת, הצרעתניות הטילו הביצים שלהן בתוך הגוף שלי!" הוא זעק בחימה שפוכה. "ועכשיו אני נדרש כנראה לפטם את הצאצאים הזללניים שלהם?"

"נכון מאד!" אמרו הצעירים. "קלעת בול. וכעת קדימה, זחל טיפש ועצלן! זלל עד שתתפקע, שאם לא כן, נאכל אותך אנחנו."

ועם זה הם צבטו ונגסו כהוגן בבשר מארחם.

"אוי! אוי!" צווח הזחל. "אני עכשיו - עכשיו אני תיכף!"

"כו, אבל תזדרז!" אמרו הצעירים. "אנחנו כל כך רעבים, כל כך רעבים!"

וזחל לבנין הכרוב זלל עוד הרבה יותר מלפני כן, אבל זה לא הושיעו. הוא לא יכול ולא יכול לשבוע, והצעירי הצרעתניות תבעו כל הזמן עוד. הנמלה, הסנונית והזמיר לגלגו עליו בכל יום, והגנן היכה על הכרוב במגרפה שלו, כל כך מרוגז היה על כל מה שהלך לאיבוד.

אבל זחל הלבנין בלע הכל לתוך בטנו ודימה בנפשו שאין אף אחד בעולם שהיה לו גורל כל כך אומלל כמוהו.

"לגלגו עלי אתם!" חשב הוא. "זה קל לכם. רק ראוי היה שתדעו שאני עצמי משיג את ה, אני עמל - הריווח כולו מקבלים צעירי ההצרעתניות."

הוא זלל וזלל עד ייאוש. לבסוף לא יכול עוד לשאת את חייו. כל היום הוא יכול לחוש, איך הצרעתניות חימרו בתוכו. בייאוש הוא התגלגל סביבו על עלה הכרוב והתפתל והתכווץ וזעק לעזרה.

"מוטב שתאכלו אותי מיד כולי!" צעק. "יותר טוב שתתנו לי למות מיד - אני כבר לא יכול לסבול את החיים."

"פאהא!" צחקו בתוכו הצעירים ונשתנקו ברוב עונג. "זה לא כל כך פשוט. כשיבוא הזמן, אכול תיאכל - על זה אתה יכול לסמוך; אבל לעת עתה עליך רק לשתוק ולאכול."

בכל יום שחלף גדלו הצעירים יותר ויותר ותבעו עוד יותר מזון. כשלא יכלו עוד לשבוע ממה שזחל הכרוב אכל, הם התחילו לנגוס משני גושי שומן גדולים שצבר הזחל בימיו הטובים, לפני שבאו הצרעתניות. אלה נועדו להיות לו לכנפים ולרגלים, לכשתהיה לפרפר; וכשהרגיש כי הם נעלמו, הוא בכה בדמעות שליש.

"הו חלומותי היפים!" אמר. "מעתה לעולם לא אהיה לפרפר, לעולם לא אעופף בשמש על פני כל הגינה."

"הרי תמיד אמרתי לך שזה היה שטות עם הפרפרן!" אמרה הנמלה, שעברה בדרכה בדיוק אז.

"שמעי", אמר זחל הכרוב, "אם יש לך לב בקרבך, עזרי לי, נמלה."

ואז הוא סיפר על אסונו. הסנונית והזמיר באו והאזינו, וזחל הלבנין התחנן אליהם שיושיטו לו עצה ועזרה.

"אני הרי שייך אליכם", אמר לבסוף. "האמינו לי, אני מרגיש את זה. אם רק ינתנו לי זמן ומנוחה, יצא ממני משהו יפה - - פרפר. הרגשתי את זה עוד משהייתי קטן-קטן."

הסנונית והזמיר הביטו זה בזה והנידו ראשיהם. אבל הנמלה, שהיתה החכמה בכל השלשה, הנהנה בכובד ראש, ואחר כך אמרה:

"זה עם המשפחה, יתכן שהוא אמת. באופן כלשהו. הרי כולנו בני אדם, כפי שהגנן אומר. אבל זה עם הפרפר, זה בודאי רק דמיון. צר לי עליך, באמת, צר לי, אבל לעזור לך אינני יכולה. אתה מוכרח לשאת את גורלך בסבלנות!"

"אני לא יכול לשאת אותו!" צעק הזחל. "אני מת מזה. חשבו על הפרפרים - האין הם יצורים נפלאים ונהדרים? אין זה מענג אתכם להסתכל בהם? עזרו לי, שמעתם! אם אני מת, מת פרפר. רק שערו בנפשכם שיום אחד לא יהיו עוד פרפרים בעולם?"

"נו", השיבה הנמלה בשלוה, "מה שנוגע לזה, העולם עודנו עומד, גם אם אתה צודק. פה יש מספיק זחלי לבנין בגן, ואם אתם באמת ילדי פרפרים, יישארו מהם די הצורך, גם אם ילכו כמה אחדים. - חוץ מזה, אין לי זמן להתעסק בתעלולי שוטים. אם רצונך לשמוע מה דעתי באמת, אז היא זאת, שאמך לא היטיבה לדאוג לך, מאחר שככה נפלת ביד הצרעתניות. וכעת ארוץ הביתה ואדאג לילדים המופקדים לטיפולי. היה שלום!"

אז הלכה הנמלה. הזמיר עף אל השיח וחילל את שיריו לאויר הערב הענוג, שהכל יוכלו להאזין ולהתפעל ממנו, והסנונית המריאה ונסקה גבוה אל על ובישרה מזג אויר נאה ליום המחרת.

אבל הזחל התפתל בשפלות נפש על גבי עלה הכרוב שלו וזלל.

- "דומני שאנחנו נעשים יותר מדי פה בפנים", אמר אחד הצרעתנים הצעירים בבוקר. "אין לי אויר לנשימה."

"לזה יש עצה", אמר אחד האחרים. "ננקב חור בצינור הנשימה של הפונדקאי שלנו, אז נוכל לנשום יותר טוב. אבל שים לב שיישאר לו משהו, שאם לא כן, אנחנו מסתכנים שהוא ילך וייחנק לפני הזמן."

אמרו ועשו. אבל זחל לבנין הכרוב צרח יותר חזק מאי פעם:

"אויר, אויר! אתם רוצים שאיחנק?"

"לא, זה לא", ענו הצעירים. "אבל זה טוב בשבילך שתלמד להסתפק במועט. רק תחזור ותתנפל על הכרוב!"

"עכשיו אני לא יכול יותר!" אמר זחל הלבנין בוקר אחד.

"עכשיו זה גם יכול להיות מספיק", אמרו צעירי הצרעתניות.

בערב הם זללו את השארית האחרונה של הפונדקאי שלהם. רק העור נותר מזחל הכרוב המת. הוא התיבש והתכווץ ונשאר מונח סביב הצעירים, שהתעטפו בו כמו בפרוה רכה.

ביום יפה אחד הם פרחו. שרצרצים נאים היו, עם כנפיים קלות ושקופות, כמו שהיו להוריהם.

"הידד!" הם צעקו. "עכשיו העיקר למצוא זחל לבנין בשביל הילדים שלנו. כל אחד דואג לשלו, ככה מסודר הטבע. מה בכך, אם זה עולה בחייו של הזה או ההוא. אנחנו המשטרה של הטבע - אנחנו מפקחים שהדברים יישארו מאוזנים. הלא יהיה זה בלתי נסבל, אילו העולם היה מלא זחלי לבנין הכרוב?"

"או מלא צרעתנים!" צייצה הסנונית ובלעה מהם בו ברגע מלוא הפה.

הדבקון

בחוץ, לפני משוכת הגינה של היערן, עמד עץ תפוחי בר בענפיו המעוקמים ובפירותיו החמוצים כחומץ.

לפנים הוא היה מוקף סביב סבך קוצני. אבל שיחי הקוצים נבלו ונרקבו, וכעת עמד עץ התפוחים לגמרי לבדו על קרחת יער קטנה המצומחת בעשב ירוק.

זקן היה, מכוער וקטן. גובהו הספיק בדיוק כדי להביט מעבר למשוכת האילסר לתוך הגינה אל עצי תפוחי הגראבנשטיין והרנטות המוזהבות, שפירותיהם הגדולים בהקו בשמש הסתיו באדום ובצהוב, ושנראו הרבה, הרבה יותר אציליים מעץ תפוחי הבר.

בכל בוקר רץ כלבו הזקן של היערן סביב משוכת הגינה, כדי לשאוב מעט אויר צח וכדי להניע מעט את אבריו הזקנים. מפיו כבר נשרו כל השיניים, ורק אחת מעיניו ראתה עוד. ליד עץ תפוחי הבר הוא נעמד תמיד והתחכך בגזעו.

"בגלל הפרעושים", אמר הכלב.

"בבקשה!" השיב עץ התפוחים בידידות. "תרגיש בנוח. הרי אנחנו מכירים כבר מאז שהיית כלבלבון שובב ועשית היכרות עם השוט של היערן, אם לא רצית לשמוע בקולו. לעונג הוא לי תמיד לגמול חסד עם ידיד ותיק.

ודרך אגב, הלא יש לך די עצי תפוחים יותר קרובים אליך … שם בפנים בגינה. למה אתה לא מתחכך באלה?"

"כבוד למי שראוי לכבוד!" אמר הכלב. "עצי התפוחים האמיתיים אפשר שהם טובים למדי למטרותיהם שלהם, אבל אתה טוב בשבילי … אתה מחוספס כזה."

"אני הוא עץ התפוח האמיתי!" ענה זה, נעלב. "אלה שם בפנים הם יצורים בעלי מום שבני האדם גידלו להם. הם צומחים במקומות שהיערן הציב אותם, והם מניחים לו לגנוב מעליהם את הפירות ברגע שמתחשק לו. אני גדלתי פרא, ואני אדון לעצמי!"

הכלב התחכך וניענע ראשו הזקן והנבון.

"גם אתה, מוטב אילו באת בשרות האדם, ידידי", אמר. "שם אתה בידיים טובות. ואחרת מה יהיה על בחורים זקנים כאלה כמוך וכמוני? כמובן אתה חייב לעשות מה שדורשים ממך, אבל כנגד זה אתה גם מקבל מה שאתה צריך."

"משם אולי קיבלת גם את הפרעושים שלך?" לעג עץ התפוח.

אבל הכלב כבר המשיך במרוצתו וחזר לחצר, ולא שמע עוד מה שאמר העץ.

מיד אחר כך בא שחרור והתישב על אחד הענפים העבים ביותר של העץ.

הוא חבט בכנפיו וקינח מקורו בסעיף אחד.

"היה טעים?" שאל עץ התפוח. שכן הוא ידע שכך הוא מנהג השחרור אחרי אכילתו תמיד, והוא היה עץ מנומס, כל עוד לא העליבו אותו.

"תודה!" ענה השחרור והוסיף לחכך את מקורו.

"הרבה עבודה יש לך היום!" העיר העץ.

"אוהו! למקור שלי נדבק גלעין", אמר השחרור. "הוא יושב שם כמרותך; ואני לא מצליח להתפטר ממנו, כמה שאני משפשף."

"מה זה היה שאכלת?"

"ענבות לבנות נהדרות. מימי עוד לא טעמתי משהו כל כך משובח - ובענבים אני מבין, כמו שאתה יודע. זה היה רחוק מאד מאד מפה, ועכשיו התעופפתי יום וחצי עם הגלעין המטופש הזה. כל הזמן אני מנסה להוריד אותו … אה! סוף סוף! … עכשיו זה ירד. אבל זה דבוק עכשיו עליך, עץ תפוח-בר זקן. מזה לא תתפטר לעולמים!"

"הנח לו!" השיב עץ התפוח בעליצות. "ואל תדאג! כשיתחילו הגשמים והרוחות, הוא יתנדף לו כבר."

השחרור עף לדרכו, ועץ תפוח הבר עמד שקוע בהרהוריו, ועל ענפו הגלעין. בערב ירד גשם זלעפות, והגלעין החליק אט אט במורד הענף הרטוב, עד שנתלה בצד התחתון.

עכשיו הוא יפול! חשב העץ.

אבל הגלעין לא נפל. בלילה התחוללה סערה איומה, וכל העצים התכופפו באנקות. בגינת היערן נשרו תפוחי הגראבנשטיין, הרנטות המוזהבות ותפוחי היונים כמלוא סלים וקופות. אבל הגלעין נשאר דבוק במקום שאליו הגיע.

הלא משונה זה! חשב עץ תפוח הבר. וכשבא הכלב במרוצת הבוקר שלו, סיפר לו העץ על החפץ המוזר.

"אי זה מין דבר זה יכול להיות?" שאל.

"בטח פרעוש", אמר הכלב והתחכך. "אלה אף פעם לא עוזבים אותך. הוא מקפץ עליך? הוא נושך?"

"זה לא", השיב עץ התפוח. "אתמול בלילה הוא התגלץ` לאט לאט לצד השני של הענף שלי, בעצם הוא לא מפריע לי."

"אז זה לא פרעוש!" קבע הכלב.

הסתיו התקדם, וכל התפוחים הטובים שבגן נקטפו ונאכלו או נשמרו. לעץ תפוח הבר לא שת איש לבו. פירותיו הושארו על ענפיו, עד שהם נשרו מאליהם על הארץ; שם הם שכבו ונרקבו. אבל העץ היה מרוצה בכך. הוא ידע, שיצמחו מהם הרבה עצי תפוחי בר קטנים, והרי לשם כך גידל העץ את פירותיו.