"הרי גם אי אפשר לקחת מיד את הראשון שבא סתם ככה."
והגזיר ניחם: "זה רק פשוט לא היה המתאים."
בינתיים התרוצץ המועמד ביש המזל במשוכה וסיפר ליתר האדונים העכבישים על הגברת היפה והמרשימה שמתחה את קוריה בין הגזיר ובין פטרוסלינון הבר.
"היא גדולה ככה", הודיע ופרש רגליו ככל יכולתו. "אבל היא יהירה … גאותנית במידה שלא תיאמן. כל כך כואב לי הלב שהיא דחתה אותי, וזה בודאי עוד יהרוג אותי. דבר אחד על כל פנים בטוח: אני לא אתחתן לעולם!"
הכל פערו עיניהם למשמע דבריו ורצו לשמוע הכל עוד הפעם. ולא ארך הזמן עד שהיו מספרים בכל המשוכה על הנסיכה עכבישה הגאוותנית והיפה. בתום עמל יומם היו הגברים מתכנסים ומדברים רק על אודותה. הכל התלקחו באהבה יוקדת אליה עד שדימו שאין להם חיים בלא הבלתי מושגת.
בזה אחר זה הם יצאו לבקש ידה של היפהפיה, וכולם מצאו סוף עגום.
הראשון היה בחור נמרץ והחלטי. הוא שפך בוז ומרורים על החתן המגורש על שהבטיח לנסיכה את חמשת הזבובים ששמר במזוהו.
"הבטחות כאלה לא עושות רושם על הנקבות", אמר. "צריך לשלם להן במזומן תיכף על המקום. תראה איך אעשה אני!"
והוא בא עם בוהקן נהדר אל הבתולה והניחו בלא אומר לרגליה.
אך היא קיבלה פניו באופן שונה משציפה.
"היפרנס אותי זכר?" היא צעקה.
ובטרם ידע מה היה לו התנפלה עליו ונשכה אותו למוות. הזבוב בתחילה הניחה בבוז על מקומו; אך בשעות אחר הצהרים, כשחשבה שאין רואה אותה, השתלשלה באחד החוטים ומצצה מתוכו את המיץ.
לא יותר שפר גורל החתנים שבאו אחריו.
ששה מהם נשכה באמצע נאום החיזור שלהם; רק לשנים לא המתינה אפילו עד שיפצו פיהם. את האחד חטף הזרזיר, בדיוק ברגע שרצה להביע את הערצתו, ואחד נפל, מרוב תדהמה על מבט עיניה, לתעלה, וטבע מיד.
"עכשיו הם שנים עשר", אמרה העכברה.
"אני לא ספרתי אותם", השיבה העכבישה. "אבל עכשיו כנראה יניחו לי."
"את נקבה איומה", אמרה העכברה. "סופך שתרדי לקבר בלי להותיר צאצא."
זו היתה הפעם הראשונה שהעכבישה הראתה פנים מהורהרות.
"באמת לא הוגן שאי אפשר להגיע לצאצאים בלי גבר."
"עתה נמס לבה הקשוח", אמרה העכברה.
והפטרוסלינון והגזיר קראו "אוה" ו"אה" בחדוות סקרנות.
אבל העכבישה מוטטה כל תקותם. "הבלים!" אמרה.
אך עדיין היא נראתה מהורהרת, בהתה במסרקיה ולא הרגישה בזבוב שעף לרשתה. מעט אחרי כן אמרה:
"צריך בעצם לדאוג שתבואנה לעולם כמה נערות עכבישות בנות חיל. דומתני שאני חייבת להותיר אחרי ממשיכות דרכי שאוכל להוריש להן את הבוז לזכרים העלובים."
"היא מתחילה להיפתח לתבונה" לחשה העכברה.
והגזיר ופטרוסלינון הבר הינהנו, אבל אף אחד מהם לא דיבר, שלא להפריעה בהרהוריה.
אבל העכברה רצה לאורך המשוכה וקראה לכנוס כל האדונים עכבישים שנותרו בחיים.
"זה שיבקש את יד הנסיכה מחר, יקבל אותה", הכריזה העכברה. "אין עוד להכיר אותה. הקרח נמס. לבה כמו שעוה. אינה לוכדת זבובים, אינה אוכלת, לא שותה, רק יושבת ובוהה באויר בגעגועים. הזדרזו!"
אחרי הדברים האלה רצה משם העכברה.
אבל האדונים עכבישים הביטו זה בזה בספקנות. לאיש מהם לא ממש היה האומץ להעז עוד נסיון; יותר מדי נורא היה גורל השנים עשר. אחדים מהנבונים אפילו מהרו לטפס לראש הענפים והתחבאו שם תחת העלים, כדי להתרחק מכל נסיון.
רק מעטים נשארו מאחור וחשבו על מה שאמרה העכברה; ביניהם היה גם אדון עכביש אחד צעיר קטן ורזה שהיה תמיד מאזין כשדיברו האחרים על הנסיכה הנפלאה, אך מעולם לא דיבר בעצמו.
"נראה לי שאני אנסה", הצהיר פתאום.
"אתה?" קראו האחרים בערבוביא.
והם פרצו בשחוק על הרעיון שהצפלון התיימר לבצע מה שעלה לבחורי עכבישים אמיצים רבים בחייהם.
אך הקטן הניח להם לצחוק כל כמה שרצו.
"דומני שאיני מצר צעדי איש מכם", אמר בנחת. "מכם הרי ממילא אף אחד אינו מעז. ולי פשוט מתחשק הניסיון. הייתי שם והסתכלתי בה; אכן סהדי במרומים שהיא נקבה יפה. אם בחלה בשנים עשר מחזרים, אולי היא תקח את השלושה עשר. אני גם חושב שהאחרים התנהגו לא נכון."
"אוהו, זה אתה חושב?" אמרו היתר והוסיפו לצחוק. "ואיך תתנהג אתה?"
"אתם יכולים לבוא ולראות בעצמכם", השיב הוא. "מחר אבקש את ידה."
ולמחרת היום באמת עשה כן.
הוא התקרב על כל שמונת רגליו; בצעדים מדודים בלא כל חיפזון. במרחק מה מאחור באו כל זכר בעכבישי המשוכה. הענפים הארוכים על גדמי העצים האריכו צואריהם כדי לראותו והפטרוסלינון והגזיר פרשו פרחיהם ועליהם להקל עליו את ההליכה ככל האפשר. העכברה עמדה מרוב סקרנות על רגליה האחוריות, בלשה בעיניה וכרתה אזניה.
אבל הנסיכה עצמה ישבה בתוך רשתה והעמידה פנים כאילו אינה רואה אותו.
"הוד יקר הנסיכה", התחיל, "באתי לשאולך אם היא חפצה לקחתני לאיש?"
"זה השלשה עשר", אמרה.
אל בלבה חשבה שהיא מחבבת אותו יותר מכל קודמיו. הללו רצו כולם לקחת אותה לאשה … זה שבכאן שאל אם היא רוצה לקחת אותו לאיש. זה נשמע עניו ונאה.
"היא מתרככת" ריננה העכברה ורקדה בגיל.
"פסט!" קרא הפטרוסלינון.
"סט!" אמר הגזיר.
והאדונים עכבישים לחשו זה לזה: "היא עוד לא טרפה אותו!"
"היטב ידעתי שחוצפה היא זו להפנות אליה בקשה כזאת", אמר המחזר. "סוף סוף מהו בסך הכל זכר עלוב לעומת נקבה, ומהו במיוחד נקלה ושפל כמוני מול הוד יופייך שאת הגבירה הנהדרת והיפה ביותר במשוכה כולה. אבל דוקא זהו מה שמושך אותי - אליך!"
אז הסתובבה העכבישה אליו והביטה בו. בבהלתו כמעט שקע באדמה והשפיל בפניה כל שמונת עיניו. כל האדונים עכבישים האחרים נסו משם על נפשם מהר ככל שיכלו.
"עכשיו היא טורפת אותו!" קראו הגזיר והפטרוסלינון.
"היא עלמה ענוגה ועדינה!" צהלו הענפים על גדמי העצים.
"נקבה איומה היא!" אמרה העכברה.
אבל היא לא טרפה אותו.
היא לקחה זבוב שעף בזה הרגע לרשתה, נשכה אותו למוות וניגשה לסעוד בו לבה בנחת ונוחות מבלי לגרוע מהמחזר אחת מעיניה.
שרצרץ מבחיל היה זה, במיוחד כעת כשהוא רועד בכל גופו מפני שהאמין שהקיץ עליו הקץ.
אבל ככה דוקא מצא חן בעיניה. היא היתה בדעה שככה נאה לזכר. וכשראה שאינה מתכוננת להתנפל עליו, אזר עוז די צרכו לסיים את נאומו.
"כל כך טוב אני מבין שאינך יכולה למצוא בי שום דבר נאה", אמר. "לא אנסה להציג עצמי טוב יותר משאני, והרי אני רק זכר עלוב. אבל אילו יכולתי להיות לאביה של בת שתהיה דומה לך, הייתי רואה את עצמי כמי שהגיע למטרת ייעוד חייו ומודה בהכנעה על אושרי."
ואז אירע הפלא. היא לקחה רגל מהזבוב והשליכה אותה לעברו, מעשה שפירושו אצל העכבישים כמו "כן".
רוטט באושר ובפחד התקרב אליה יותר.
"טוב", אמרה, "אני לוקחת אותך. אבל תיזהר לך שלא תעצבן אותי! כי אז אוכל אותך."
"היא לקחה אותו!" צעקה העכברה ויצאה מכליה מרוב שמחה.
"היא לקחה אותו!" אמרו הגזיר והפטרוסלינון.
"היא לקחה אותו!" אמרו הענפים על הגדמים ורישרשו מרוב פליאה.
"היא לקחה אותו!" קראו האדונים עכבישים, שחזרו למקום, אבל עכשיו נמלטו שוב, כדי להודיע על דבר החתונה במשוכה סביב, וגם כדי שלא ייטרפו לצורך הסעודה.
והחתונה נחוגה באמת.
בכל המשוכה היתה צהלה ושמחה שאין דומה להן, ויותר מכולן עלצה העכברה; כי הלוא בזכותה בא הדבר. או שמא היו פטרוסלינון הבר והגזיר שמחים עוד יותר; כי על כן בצמרותיהם יחלו עתה חיי המשפחה שהיו כל כך מתגעגעים אליהם ושיעמידו אותם במעמד שוה עם השיחים האמיתיים. ואפילו הענפים על הגדמים הישנים נדבקו בשמחה הכללית ושכחו את קנאתם.
הנישואין נחוגו מיד, שכן לא היה למה לחכות. הפטרוסלינון והגזיר השירו מכל ענפיהם את פרחיהם הלבנים כהשתתפותם בחגיגה. העכברה נשאה את גוריה למעלה אל המשוכה למען יראו את הזוג המאושר, הפעמונית צילצלה בפעמוניה, הפרג צחק, והחבלבל סגר את עטרת פרחו שעה אחת מוקדם יותר מהרגיל, שלא להטריד את החתן והכלה בסקרנות שלא בעתה.
הכלה אכלה את כל הזבובים שתלתה במתוי קורים, מבלי שהציעה אחד מהם לחתן. אבל בזה לא היה נזק, כי אושרו ישב לו גבוה למעלה בגרונו, עד שממילא לא יכול היה לבלוע כלום. הוא הקטין את עצמו ככל האפשר. פעם אחת, כשליטפה את גבו באחת ממסרקותיה, הוא נחרד כל כך עד שהאחרים חשבו שהוא הולך למות. - - -
בבוקר המחרת השכימה העכברה קום.
"הלא ראיתם עדיין מאומה מהזוג הצעיר?" שאלה.
"לא", ענה הפטרוסלינון.
"הם ישנים", הציע הגזיר.
"האח", אמרה העכברה, "כמה טוב שהשאנו אותה סוף סוף בשעה טובה ומוצלחת! עתה תראו כמה חביבה ונוחה לבריות היא תהיה מעכשיו. הנסים שמחוללת האהבה אין קצה למו. וכשיבואו ילדים …"
"את חושבת שאז היא תשיר?" שאל הגזיר.
"אני מאמינה שיקרה הטוב ביותר", השיבה העכברה. "היא לא נראית כמו מי שיש לה קול מתאים לשירה, אבל כמו שאמרתי - האהבה! עכשיו תראו אי זה זוהר יהיה נסוך עליה כשתבוא. אם רק נכיר אותה!"
והעכברה צחקה, והפטרוסלינון והגזיר צחקו, והשמש זרחה וצחקה איתם.
לבסוף הגיחה העכבישה מתוך העלוה.
"מזל טוב, מזל טוב!" ציפצפה העכברה.
"מזל טוב!" אמרו הגזיר והפטרוסלינון.
ואילו העכבישה התמתחה ופיהקה. אחר כך הלכה והתישבה ברשתה כאילו לא קרה כלום.
"איפה האדון הבעל?" שאלה העכברה. "קשה לו להיפרד מהמרבץ כל כך מהר?"
"אכלתי אותו הבוקר", ענתה העכבישה.
אז צעקה העכברה צעקה גדולה ומרה שנשמעה בכל המשוכה, והפטרוסלינון והגזיר רעדו עד שנשרו כל פרחיהם. והענפים חרקו כמו בשערה.
"הוא נראה כל כל טיפש ומגעיל, איך שהוא ישב על ידי", הסבירה העכבישה. "הרי הוא היה יכול להסתלק."
"זאת שערוריה!" צווחה העכברה. "לאכול את בעלה החוקי שלה!"
והגזיר והפטרוסלינון קראו: "אוי!" ו"וי!"
ביום הזה היה שקט מוזר במשוכה, וגם בימים שבאו אחריו לא נעשה שם שמח יותר.
העכבישה שמרה את רשתה ולכדה וזללה יותר זבובים מאי-פעם. היא לא דיברה מלה, ועיניה ברקו זעף כל כך איום שאף אחד לא העז לומר לה מלה אחת. האדונים עכבישים נשמרו היטב שלא להתקרב אליה. הם התאספו בכל ערב ושוחחו על המעשה.
"אבל סוף סוף הוא קיבל אותה", אמר אותו אחד מביניהם שנטה ביותר לרגשי רומנטיקה.
אז התנפלו עליו האחרים ושאלו אותו אם הוא חושב זאת להישג של מזל להיטרף בידי אשתו למחרת החתונה לארוחת בוקר. ועל זה לא היה לו מה להשיב, כי הרומנטיקה שלו לא היתה לגמרי אמיתית.
העכברה הילכה אט. היא נפגעה בנשמתה מכל הסיפור כל כך כאילו קרה במשפחתה שלה. הגזיר והפטרוסלינון תלו את סוככיהם והרגישו נבוכים ומבויישים בפני הענפים על הגדמים. וכל כך מוחצת היתה המפלה, עד שאפילו הענפים חשו שאין זה נכון ללעוג להם. - - -
אבל יום אחד, כשהשמש בערה ויקדה, התכופף הפטרוסלינון לפתח מחילת העכברה ולחש:
"פסט - עכברה יקרה …"
"מה יש?" שאלה העכברה ויצאה.
"זה אנחנו, הגזיר ואני. רצינו לשאול אותך משהו", אמר הפטרוסלינון. "את כל כך חכמה … תגידי לנו … את חושבת שאפשר שהעכבישה תהיה לבריה חדשה, אם היא צריכה עכשיו להטיל את הביצים שלה?"
"אני כבר לא מאמינה כלום", השיבה העכברה. "אינני מאמינה שהנקבה הזאת תטיל ביצים."
ואף על פי כן כך היה.
בבוקר אחד נאה באמת התחילה העכבישה להטיל ביצים; והיא עשתה את זה באופן כזה, שאף אחד במשוכה לא שכח עוד את הענין.
"פוה", התאוננה. "שצריך עכשיו להסתרבל עם קישקושי הילדים!"
היא הטילה גוש של עשר ביצים ועמדה שם והביטה בו בזעף.
"בני לך קן בשביל הביצים", אמר הפטרוסלינון. "כל אשר לנו עומד לרשותך."
"שכבי עליהן והדגירי אותן", הוסיף הגזיר. "נקלע מעליך גג, פן תטריד אותך השמש."
"אספי זבובים קטנים בשביל הילדים, כשיבקעו", יעצה העכברה.
"אין לך מושג כמה יכולים גורים כאלה לזלול."
"התאמני בשירים שתוכלי לשיר להם", העירו הענפים על הגדמים.
"הבלים!" היתה תשובת העכבישה לכל העצות הטובות האלה.
היא הטילה עוד ארבעה גושים, ואחר כך טוותה סביב כל אחד מגושי הביצים פקעת צפופה של חוטים עדינים.
"לגמרי איננה חסרת לב", אמרה העכברה.
וכעת לקחה העכבישה פקעת אחת, רצה במורד המשוכה וקברה אותה באדמה. אחר כך עלתה שוב, הורידה את הפקעת השנית וכן הלאה עד שכל חמש הפקעות היו קבורות.
"ובכן", אמרה, "עכשיו עברנו את זה. ואף אחד לא ישכנע אותי לעשות את זה עוד פעם. והרי עכשיו סוף סוף חזרתי להיות נקבה משוחררת ועצמאית."
"נקבה לתפארת!" אמרה העכברה. "בושה וחרפה לכל מין הנשים!"
והענפים על גדמי העצים ליגלגו: "ציפורה מתוקה קטנה!"
אבל הגזיר והפטרוסלינון לא אמרו מאומה.
בבוקר המחרת לא היתה שם העכבישה.
"הזרזיר חטף אותה", סיפרה העכברה.
בין רגע היא נעלמה בתוכו. ראיתי את זה במו עיני."
"רק שלא יקיא אותה", אמרו הענפים. "זאת בודאי מנה מפולפלת."
אז הגיעו הסתו והחורף.
העכברה ישבה והתחממה בחורה, וביצי העכבישה שכבו בתוך האדמה המגנה. הגזיר והפטרוסלינון קמלו ומתו. הענפים על גדמי העצים השירו עליהם, אך הוסיפו ורישרשו בשערה ובכפור ובשלג עד האביב.
האשור והאלון
Bøgen og Egen
זה היה בימים קדמונים.
לא היו שם ערים עם בתים ורחובות ומגדלי כנסיות מתנשאים. לא היו שם בתי ספר. כי לא היו שם נערים רבים, ואלה שהיו, למדו מאביהם לירות בקשת וחץ, לצוד את האייל במחבואו, להרוג את הדב כדי לעשות להם בגדים מפרוותו ולשפשפף זו בזו שתי חתיכות עץ, כדי שתידלק אש בהן. אחרי שידעו זה על בוריו, הסתיים חוק לימודם.
גם לא היו שם רכבות, לא שדות מעובדים, לא אניות על הים, לא ספרים, כי הרי לא היה שם אף אחד שיכול היה לקרוא אותם.
לא היה שם כמעט כלום חוץ מעצים.
אבל עצים גם היו שם די הצורך. הם עמדו בכל מקום, מחוף אל חוף, השתקפו בכל הפלגים והאגמים והושיטו ענפיהם העצומים השמימה. הם נטו החוצה מעל החוף, טבלו ענפיהם במי הביצה הגדולים והביטו מהגבעות הגדולות בגאוה על פני הארץ.
הם הכירו כולם זה את זה, כי שייכים היו למשפחה גדולה, ובזה היו גאים.
"אנחנו כולנו יחדיו עצי אלון", אמרו ונשאו ראשיהם. "לנו שייכת הארץ, ואנחנו מושלים בה."
ובזה היו צודקים, היו שם רק מעט מאד בני אדם אז. חוץ מזה לא היה שם כלום אלא חיות בר. הדב, הזאב והשועל שיחרו לטרף, בעו האיל היה רועה בקצה הביצה. היערון ישב בחוץ לפני חורו ואכל בלוטים, והבונה בנה את בתיו המשוכללים אצל גדת הפלג.
ככה היה זה יום אחד, הדב בא במרוצתו ונשכב בכל משמניו תחת עץ אלון אחד גדול.
"אתה פה שוב, שודד", אמר האלון וניער עליו המון עלים נובלים.
"באמת ראוי היה לך שלא לנהוג נדיבות כזאת בעלים שלך, ידידי הותיק", אמר הדב וליקק את כפיו. "זהו כל מה שיש ממך, שאתה יכול לסכוך מפני השמש."
"אם אני אינני מוצא חן בעיניך, אתה יכול ללכת בדרכך", ענה האלון בגאוה. "אני אדון בארץ, ובכל אשר תביט, אין אתה מוצא אלא את אחי."
"אכן אמת", רטן הדב. "זה בדיוק הענין המשעמם. הייתי במסע קטן בחוץ לארץ, אני אגיד לך, ונעשיתי מעט מפונק. זה היה בארץ אחת למטה בדרום, - שם חטפתי לי תנומה תחת עצי אשור. אלה עצים גבוהים, תמירים, לא כאלה חבר'ה זקנים עקומים כמוכם. והצמרות שלהם כל כך צפופות, שקרני השמש לא יכולות בכלל לחדור בעדם בכלל. שם זה היה תענוג בלתי-מהול לישון שנת צהריים, זה יכול אתה להאמין."
"עצי אשור?" אמר האלון בסקרנות. "מה זה?"
"לייחל היית צריך שתהיה נחמד כמו חצי מעץ האשור", אמר הדב. "אבל עכשיו לא מתחשק לי לפטפט אתך עוד. נאלצתי לרוץ יותר ממיל בגלל צייד אחד ארור שסרט אותי ברגל אחורית אחת בחץ. עכשיו אני רוצה לישון, ואתה אולי תואיל בטובך לעשות לי שקט, אם אתה לא יכול לעשות לי צל."
הדב התמתח ועצם את העיניים, אבל מהשינה לא יצא כלום בפעם ההיא. כי העצים האחרים שמעו מה שהוא סיפר, והחלו דיבורים ודיונים ורישרוש בעלים כמו שלא היו ביער מעולם.
"השד יודע אי זה מין עצים אלה?" אמר האחד.
"זה כמובן סיפור אחד שהדב רוצה למכור לנו", אמר האחר.
"אילו עצים יכולים אלה להיות, שהעלים שלהם יושבים צפופים כל כך, שקרני השמש לא יכולים לחדור ביניהם?" שאל אלון קטן אחד, שהאזין למה שדיברו עליו הגדולים.
אבל בצדו עמד העץ הזקן, המסוקס, שהיכה את האלון הקטן בראשו באחד מענפיו היותר נמוכים.
"אתה תסתום אתה", אמר הוא, "ותתאפק מלבדר עד שיהיה לך משהו לדבר עליו. ואתם האחרים אל תאמינו למלה אחת מהשטויות של הדב. אני הרבה יותר גבוה מכם, ואני יכול לראות למרחק על פני היער. אבל ככל שאני יכול לצפות למרחק, אין שם שום דבר חוץ מעצי אלון."
האלון הקטן השתתק, מבוייש, והעצים הגדולים האחרים התלחשו זה עם זה, כי היה להם הרבה דרך ארץ מפני הזקן.
אבל הדב קם על רגליו ושיפשף את עיניו.
"עכשיו קילקלתם לי את תנומת הצהריים שלי", הוא רטן, "ואתם יכולים להאמין שאתנקם בכם. כשאבוא עוד פעם, אביא אתי כמה זרעי אשורים, ואני ערב שאתם כולכם תצהיבו מרוב קנאה, כשתראו כמה נאים הם העצים החדשים."
בזאת הוא רץ משם. אבל האלונים שוחחו כל היום זה עם זה על העצים המגוחכים שעליהם סיפר להם.
"אם הם יבואו, אני אחנוק אותם!" אמר עץ האלון הקטן; אבל מיד הוא קיבל אחת על הראש מהאלון הזקן.
"אם הם יבואו, אתה תנהג בם בנימוס ובדרך ארץ, כלבלב", אמר הוא. "אבל הם לא יבואו."
ואמנם בזה טעה האלון הזקן, כי אכן הם באו בכל זאת.
לקראת הסתו שב הדב ושכב תחת האלון הזקן.
"אני מביא לך ד"ש מלמטה שם", הוא אמר ופלה כמה חפצים מגוחכים מתוך פרוותו העמוסה. "רק תראה פה בעיניים מה שסיפרתי לך."
"מה זה?" שאל האלון.
"זה פרי אשור", השיב הדב, "זרע מעץ האשור שהבטחתי לך."
אז הוא רמש אותו באדמה והתכונן ללכת משם.
"חבל שאיני יכול להישאר ולראות איך אתם אוכלים את הלב", הוא רטן, "אבל בני האדם הנתעבים נעשו כל כך תוקפנים. באחד האמשים הם הרגו את אשתי ואחד מאחי, ואני חייב למצוא לי מקום שאוכל לחיות בו בשלום. כמעט אין עוד פינה שדב מהוגן יכול להתקיים בה. היו שלום, עצי אלונים זקנים ומסוקסים!"
אחרי שהדב הסתלק משם, הביטו העצים זה בזה מהורהרים.
"נראה עכשיו, מה יצא מזה", אמר האלון הזקן.
ובזה הם השלימו עם המצב. החורף בא ומרט כל העלים מהם, השלג רבץ בשכבה עבה על כל הארץ, וכל עץ ועץ עמד במחשבותיו שלו וחלם על האביב.
וכשנעשה אביב, הוריק העשב, והציפורים המשיכו בשירם במקום שבו הפסיקו. המוני פרחים הצטופפו על פני האדמה, והכל נראה רענן וחגיגי.
רק עצי האלונים עמדו עדיין בענפים קרחים מעלים.
"המכובד ביותר הוא לבוא באחרונה", הם אמרו זה לזה. "מלך היער אינו בא, לפני שכל החברה התאספה."
אבל סוף כל סוף הם באו בכל זאת. כל העלים התפרצו מהניצנים העבים, והעצים הסתכלו זה בזה והחליפו מחמאות, כל כך נחמדים הם היו. האלון הקטן גדל בהרבה. בזאת הוא נעשה חשוב מאד בעיני עצמו ודימה שמעתה מותר לו להתערב בשיחה.
"עוד לא יוצא כלום מעצי האשור של הדב", הוא אמר בליגלוג, אך באותה עת פזל בחשש למעלה אל האלון הזקן שנהג תמיד לתת לו על הראש.
האלון הזקן שמע היטב מה שאמר, וכן גם כן העצים האחרים. אבל הם לא אמרו כלום. אף אחד מהם לא שכח מה שסיפר להם הדב, וכל בוקר, כשזרחה השמש, הם הציצו בסתר למטה כדי לראות מה יהיה על האשורים. בעצם הם היו מודאגים קצת, אך גאים היו מכדי לדבר על כך.
ויום אחד בקעו סוף סוף הנבטים הקטנים מהאדמה. השמש זרחה עליהם, והגשם זלף עליהם, ולא ארך הזמן, עד שהם צמחו כהוגן לגובה.
"לא, כמה שהם חמודים!" אמרו האלונים הגדולים ופיתלו ענפיהם העקומים עוד יותר, כדי שיוכלו לראות אותם היטב.
"ברוך בואכם בינינו", אמר האלון הזקן והינהן ברוב חסד למטה אליהם. "אתם תהיו לי ילדי טיפוחים, ויהיה לכם טוב ממש כמו לילדי שלי."
"תודה", אמרו האשורים הקטנים, ויותר הם לא אמרו.
אבל האלון הקטן לא סבל את העצים הזרים.
"זה מבהיל, איך שאתם תופשים גובה", הוא אמר כנעלב. "הרי אתם כבר מגיעים לי כמעט עד המתניים. היורשה לי לבקשכם לזכור שאני הרבה יותר מבוגר וגם אזרח בן אבות."
האשור צחק בעליו הירוקים הקטנטנים, אך לא אמר דבר.
"אולי אני אכופף את ענפי מעט הצידה, כדי שהשמש תיטיב לזרוח עליכם?" שאל בנימוס העץ הזקן.
"תודה רבה", ענו האשורים. "אנחנו יכולים לצמוח כל כך טוב בצל."
והקיץ חלף כולו ועוד קיץ ועוד כמה נוספים. האשורים הוסיפו כל הזמן לצמוח וגדלו לבסוף עד למעלה מראש האלון הקטן.
"קחו את העלים שלכם אליכם!" צווח האלון. "אתם מצלים עלי, וזה איני יכול לסבול. אני צריך הרבה אור שמש. קחו מפה את העלים, שאם לא כן, אתנוון ואמות."
האשורים רק צחקו וגדלו עוד. עד שבסופו של דבר הם סגרו את גג עליהם מעל ראש האלון, והוא גוע.
"זה היה מעשה מכוער" קראו האלונים הגדולים וניערו בכעס את ענפיהם.
אבל האלון הזקן גונן על ילדי הטיפוחים שלו.
"זה מגיע לו בצדק", אמר הוא, "בשביל ההתרברבות שלו. אני אומר את זה, אף על פי שהוא בשר ובשרי שלי. אבל מעתה גם תראו שתתנהגו יפה, אשורים קטנים, שאם לא כן ארביץ לכם על הראש."
השנים חלפו, והאשורים המשיכו לגדול והיו לאילנות צעירים ותמירים שהגיעו כמעט אל בין ענפי האלון הזקן.
"אתם מתחילים להידחף לטעמי קצת יותר מדי", אמר הזקן. "מוטב היה שתנסו להתעבות מעט יותר ולפסוק מלרוץ ככה לגובה. רק תראו, איך הענפים שלכם עמוסים בעלים. כופפו אותם כראוי, כמו שאתם רואים שאנחנו האחרים עושים. מה אתם רוצים לעשות, כשתבוא סערה רצינית? אתם יכולים להאמין, הרוח מעלעלת היטב בצמרת! הרבה פעמים חרקו הענפים הזקנים שלי, ואיך אתם חושבים שיקרה לכם עם התפאורה הדקיקה שאתם מושיטים לאויר?"
"כל אחד גדל באופן שלו, ואנחנו בשלנו", ענו האשורים הצעירים. "זה נוהגים עכשיו שם, במקום שאנחנו באים ממנו, ובכל זאת אנחנו יכולים להיות טובים כמוכם האחרים."
"בדיבור כזה אין הרבה דרך ארץ כלפי עץ זקן עם טחב על ענפיו", אמר האלון. "אני מתחיל להחרט, שהייתי כל כך טוב אליכם. - אם יש בכם שריד של רגש כבוד, הואילו בטובכם להזיז את העלים שלכם קצת הצידה. בשנה הזאת כמעט לא היו ניצנים בענפים התחתונים שלי, כל כך אתם מצלים עלי."
"אנחנו לא בדיוק מבינים, מה זה נוגע אלינו", השיבו האשורים. "לכל אחד די בדאגה לעצמו. אם הוא טוב במלאכתו והמזל מאיר לו פנים, אז ישגשגו עניניו. מי שלא, יכול למצוא את עצמו נופל על הפנים. ככה הוא מהלך העולם."
והענפים התחתונים של האלון התנוונו, והוא התחיל ממש להיבהל.
"אתם הרי תכשיטים אמיתיים", הוא אמר, "איך שאתם משלמים לי תחת הכנסת האורחים שלי. כשהייתם קטנים, הנחתי לכם לצמוח אצל מרגלותי והגנתי עליכם מפני הסערה. הנחתי לשמש לזרוח עליכם, ככל שרציתם, והתיחסתי אליכם כאילו הייתם ילדי שלי עצמי. ועכשיו אתם תמורת כל זאת חונקים אותי."
"ברבורים!" אמרו האשורים.
אז הם פרחו ופרו, וכשהפרי היה בשל, מרטה הרוח בענפים ופיזרה אותו סביב למרחקים.
"אתם בריות פוחזות כמוני אני", אמרה הרוח. "לכן אני מחבבת אתכם ובשמחה אתם לכם יד."
והשועל התגלגל אצל מרגלות האשור ומילא פרוותו בפירות הקוצניים ורץ אתם למרחוק לתוך הארץ. הדב עשה כן גם הוא ועוד לעג לאלון הזקן בשוכבו בנחת בצל האשורים. היערון התלהב מהמאכל החדש שנפל בחלקו, והביע דעתו שפרי אשור טעים הרבה יותר מבלוט.
סביב סביב נבטו האשורים הקטנים החדשים, שגדלו מהר כהוריהם ונראו כל כך ירוקים ועליזים, כאילו לא ידעו, מהו מצפון רע.
אבל האלון הזקן השקיף בעצב על פני היער. מכל העברים הציצו עלי האשורים הבהירים, והאלונים נאנקו ותינו צרתם זה לזה.
"הם לוקחים את הכח ממנו", הם אמרו והתנערו, ככל שיכלו בתוך האשורים המצרים להם. "הארץ איננה שלנו עוד."
ענף אחר ענף התנוון, והסערה שברה אותם והשליכה אותם על הארץ. לאלון הזקן היו עכשיו רק בצמרת עוד כמה עלים.
"הקץ קרוב", הוא אמר בכובד לב.
אבל עכשיו היו בארץ הרבה יותר בני אדם משהיו לפני כן, והם הזדרזו לגדוע אלונים, כל זמן שעוד נותרו מהם.
"עץ של אלונים יותר טוב משל אשורים", הם אמרו.
"הנה סוף סוף אנחנו מקבלים קצת הכרה", אמר האלון הזקן. "אבל סופנו לשלם עליה בחיינו."
אז אמר לעצי האשורים:
"מה עשיתי, שעזרתי לכם מנעוריכם! אי זה שוטה זקן הייתי! לפנים היינו אנחנו עצי האלונים האדונים בארץ, ועכשיו אני צריך לראות כל שנה, איך נופלים אחי סביב במאבק אתכם. בעצמי אני כמעט גמור, ואף אחד מבלוטי לא נבט בצל שלכם. אבל לפני שאני מת, רוצה הייתי לדעת, איך בעצם אתם קוראים למין התנהגות כזאת שלכם."
"זה אמור במהרה, חבר ותיק!" ענו האשורים. "אנחנו קוראים לזה תחרות, וזה לא משהו שהמצאנו אנחנו. זה הדבר שמושל בעולם."
"אינני מכיר את המלה הזרה שלכם", אמר האלון. "אני קורא לזה כפיות-טובה נבזית."
ואז הוא מת.
גבעת האשורים
ביער היה מקום אחד שנקרא "גבעת האשורים", לפי ששם צמחו האשורים היפים והתמירים ביותר. כל כך גבוהה היתה הגבעה עד כי הספנים בים השתמשו בה כאות כיוון. סביב סביב בארץ נראתה למרחוק הגבעה הירוקה, והעורב השחור, שישב שם בכל ערב על העץ הגבוה ביותר והרהר בעניני העולם, יכול להביט ממושבו הרחק הרחק על פני הארץ.
לא רק העצים שם למעלה היו היפים ביותר ביער כולו, אלא הכל היה על גבעת האשורים יותר יפה, יותר חזק ויותר גדול מבכל מקום אחר.
אם נזקק נער היערן לשלשולים בשביל חכתו, הוא מהר ללכת אל גבעת האשורים, מפני ששם נמצאו השלשולים העבים והארוכים ביותר. צרכה בתו של היערן לאדמה בשביל שיח הורדים שלה, היא הלכה אל גבעת האשורים, כי בשום מקום אחר לא היתה אדמה שחורה כל כך שמנה כמו שם. אם רצה איש צעיר לקשור לאהובתו זר פרחים, הוא לקטו אל נכון על גבעת האשורים, כי שם היו הכלניות לבנות ביותר, פעמוני המאי בשומים ביותר וורדי הכלב למרגלות הגבעה יותר יפים מבכל חלק אחר של היער. בכל בוקר באו גם הקיכליים ממרחקים, לסעוד לבם בפירות הורדים הסמוקים.
וכך בדיוק היה שם למעלה עם הזבובים, הדבורים והפרפרים … כולם היו יצורי פאר. אם ישב אי פעם ביער פרוש מצוי יפה, אז ידעו שאר הציפורים מיד שמוצאו מגבעת האשורים. אם נבט והציץ מהאדמה עץ נאה במיוחד, חשבוהו יתר העצים לזרע מגבעת האשורים שנשאו השועל או הארנבת בפרוותו, או שגילגלתהו הרוח שמה.
גבעת האשורים גם ידעה זאת היטב והתגאתה בדבר. כולם שם היו מאוחדים בדעתם כאילו הם משפחה גדולה אחת. ואמנם אכל הפרוש את הזרעונים, השועל חטף את גוזלי הפרושים, העצים רבו ותיחרו על אור החמה, וכל פרח ניסה לפתות את רוב הדבורים, בדיוק כמו בשאר העולם. אבל אלה שנאכלו ואלה שהוחנקו השלימו בכבוד עם גורלם. "זה נשאר במשפחה", אמר כל אחד.
והיער היה גאה בגבעת האשורים, והעצים הצטופפו סביב מרגלות הגבעה והגנו עליה מפני סערות וקור. הם חשבו: אם טוב לגבעת האשורים, טוב גם ליער כולו … זה נישא והתנופף כעין דגל גבוה מעל כולם.
כעת רצה האביב לבוא, ובכֹּל התעוררו אי שקט וגעגועים.
הפרוש המצוי רן במלוא גרונו, וכל אלה שלא ידעו לשיר זימזמו ונאנחו וצהלו בכל כחותיהם. השמש עמדה בכל זהרה ברקיע השמים וקראה לניצנים ולנבטים בבטן האדמה: "צאו לאור!" או הגשם טיפטף, כדי להעיר את הטבע מתרדמת החורף שלו.
כל מי שזרחה עליהם השמש וזלף המטר עשו מה שיכלו. בכל לילה עברה אנחה דרך ניצני האשורים: אנחנו רוצים להתפקע! ובאדמה נתנועעו הכלניות. הן באמת היו לבסוף הראשונות שנענו לקריאת השמש והגשם.
כשזרחה בוקר אחד השמש, היא הושיטה קרניה לתוך אלף גביעי פרחים לבנים.
"למעלה הראשים!" פקדה השמש. "אתם פרחי, לפני כל השאר. אני משכתי אתכם החוצה מתוך האדמה השחורה, על ידי אתם חיים, בלעדי אתם צריכים למות. מהרו ליהנות מחייכם, כי הם קצרים."
אז הזדקפו הכלניות, ולעת צהריים הן עמדו כחטיבת חיילים. אבל כששקעה השמש במערב, הן הטו ראשיהן שמה, ובבוקר יום המחרת הן השתחוו מזרחה; וכך עשו מדי יום ביומו.
אז הגיע תור האשורים, וכל העלים החדשים, שבקעו מעטיפות הניצנים, הטילו צל על הכלניות. לבסוף לא יכלה אפילו קרן שמש אחת לחדור עוד בעד גג העלוה. אז נגזר דין הכלניות למות. בצייתנות הן נבלו ופיזרו זרעיהן על פני האדמה, למען יוכלו גם ילדיהן אחריהן לחיות כמוהן חיי שמש מאושרים, אף כי קצרים.
איש לא שאל מה היה עליהן, כי פעמוני המאי ופרחים רבים רבים אחרים תפשו את מקומן. כולן נלחמו ככל שנמשך הקיץ על קיומם ונהנו ממנו. בכל העברים רחשו וצעקו וזימרו החיים, עד הערב, עת נעשו כולם שקטים ולאים.
"מעניים איך זה בא לנו שאנחנו על גבעת האשורים ראש וראשונים בכל היער?" שאל הפרוש ערב אחד, כשזריחת הירח לא הניחה לו לישון, עת חילל הזמיר בסבך למרגלות הגבעה.
"מפני שאנחנו שוכנים במקום מרומם כל כך", השיב זקן האשורים. "השמש והגשם באים קודם כל אלינו, לפני שהם מגיעים אל האחרים."
"לא, כי אלא מפני שאנחנו משפחה אצילה כל כך", אמר ורד הכלב. "שנה אחר שנה נשמרנו מהתערב באחרים."
"זה מפני שאנחנו חרוצים", אמרה דבורת בומבוס אחת גדולה. "בריות חרוצות משגשגות."
אבל העורב השחור חבט בכנפיו וצוח בקולו הצרוד: "זה בגלל האדמה השחורה השמנה!"
אחרי שאמר זאת, הוא עף משם, וכל היתר הביטו אחריו.
"חכם רזים הגון הוא זה!" קרא הפרוש. "הוא אומר דבר עמוק שאף אחד לא מבין אותו, ואז הוא בורח, כדי שלא יצטרך להסביר מה שאמר."
"וכי איך יהיה זה שיופיי יבוא לי בזכות האדמה השחורה המכוערת?" שאל ורד הכלב.
"מה מעניינת אותי האדמה!" אמר הפרוש.
ובורת הבומבוס קרא: "העורב משוגע!"
"נשאל את פי האדמה השחורה עצמה", הציע האשור; והוא כופף ענפיו והנמיכם עד סמוך לאדמה ואמר:
"היי, את, אדמה שחורה … הואילי להגיד לנו אם אושרנו בא לנו בזכותך!"
הכל הטו אזנם, אבל האדמה לא אמרה כלום. אז שאל האשור עוד הפעם, וגם הפרוש שאל ודבורת הבומבוס ופעמון המאי.
"הניחו לי!" אמרה האדמה בסוף.
יותר לא הצליחו להוציא ממנה, ככל שביקשו; ואז האיר הבוקר, והיו צריכים לחשוב על ענינים אחרים.
אבל בערב הבא הם שוב דיברו על הענין ומצאו שלא החכימו בינתיים; והעורב חבט בכנפיו וצווח בנסיקתו:
"זה בגלל האדמה השחורה."
"מה אתם מציקים לי? מה אתם שואלים אותי?" השיבה האדמה. "הלא טוב לכם, לכן אין לכם לדאוג ולחקור. אני שומרת סודי לעצמי. אין לכם מושג איך שורץ ורוחש וזוחל וגדל בתוכי. אילו ידעתם, מה שאני יודעת, הייתם נופלים אחור מרוב פליאה."
"כלום את לא יודעת!" אמר הפרוש.