חשיבה וכוח הרצון ולהלחם בכאב המעוות הזה שהוא ההזכרות בה. מה רע להביט
בחלון במקום זה ? מה לא שפיר בלחיות את חייו של מישהו אחר ? לפחות, אלה לא
חייך. ודאי שכאביו הופכים ברבות הזמן לכאביי. הרגל תמיד יוצר כאב.
אני רגיל לראות אותה בערב. אני משחזר את כל הטקסים הזעירים שהיא נשענת
עליהם לצורך שפיותה. הדרך שבה היא מסדרת את המיטה שלה אחרי שנת לילה, איך
שהיא מניחה את הכלים המלוכלכים בכיור, איך שהיא מסדרת את החולצה שלה,
שתמיד היא קטנה ממידותיה והתלתל הסורר בשערה.
בתנועות האלה, הבלתי חשובות, טמונה ההבטחה לקשר אמיתי. כשאני זוכר אהובה
שאיננה, מה אני זוכר ? אני זוכר דווקא את התנועות האלו שמרכיבות - הן ורק
הן - את מי שהיא היתה. תואר שני יש היום כבר כמעט לכל אחד ובערך באותם
נושאים. הדרך שבה היא מקמטת את אפה הסולד והמנומש כשמשהו אינו מוצא חן
בעיניה - זו המהות שלה ורק שלה.
על הספה הזו אנחנו נמצאים בפעם הראשונה. בשר נוגע בבשר וחום מוחלף. מגע
שיער סומר. ללא מילים אנחנו. אומרים ללא מילים, מבט של עין נחפזת כאילו
בטעות. אני אומד אותה והיא אותי.
האצבעות שלה לובשות חיים משלהן, זו בתוך זו, שלובות ומתכווצות ומתפרשות אל
רעותן. אנחנו מחליפים תנוחה, לשנייה קרובים יותר, לשנייה מתרחקים מאוד.
אני שואל אותה מה שלומה, היא מהמהמת משהו בתגובה, אני מסתפק בכך ושוב
שתיקה. אני חייב לשבור אותה, את השתיקה הזו - ולא תוחמץ ההזדמנות. אני
אמור להיות כן איתה. אני אמור לשתף אותה במה שעשוי להפוך להיות שלנו ברבות
הזמן.
לכן אני מספר לה שאני גר ממול ושאני צופה בה מבעד לחלון, כל ערב, באותן
שעות, נשען על המקרר שלי, החם.
היא לא נראית מופתעת כלל. היא רק שואלת אם אני עצוב ובודד עד כדי כך ואני
אומר שכן ואני חושב ביני לבין עצמי שלא ידעתי עד כמה עד ששאלה את השאלה
הזו ואני מופתע.
"כן" - אני אומר לה - "אני עצוב מאוד".
היא מהנהנת. היא מטילה מחיצה של שערות על הפנים שלה ומתחבאת מאחוריהן
לתכנן, כנראה, את המהלכים הבאים. אני כמה להחליק על השפעה הזו שנוצצת ככה
באור המלאכותי והלבן. יש לחשוף מתחת לה את הצוואר שלה הפועם.
פתאום היא מספרת לי סיפור שלא קשור בכלל. אני מקשיב עד שאני מבין שהיא
מספרת לי על יחסינו. יש בו פרטים רבים, בסיפור הזה שלה, יותר מאשר בסיפור
שלי, הרבה יותר. ככלות הכל, היה לה זמן רב לחשוב עליו בעודי עסוק בתצפיות.
הוא מעובד לפרטים הכי דקים ומעודנים.
עכשיו ברור שאין מה להמשיך. הלילה כבר מזמן זקן והשעונים כולם מראים אותה
שעה כאילו קשרו נגדנו קשר. אני קם באנחה ואני לוחץ לה את היד וכל הזמן
אני רוצה לחבק אותה ולהרגיש את החזה שלה נמחץ ואת החמימות המחלחלת בינינו
כמו ערובה לאהבה , מה שאין היום וכנראה שלא יהיה אף פעם. לא בינינו,
לפחות.
אני נסוג אל הפינה שלי, איזור חשוך בין המקרר לקיר. היא מתקרבת לחלון,
נשענת על מעקה בגובה המותניים ומכופפת החוצה את פלג גופה העליון. כמעט
ניתן לשמוע אותה נושמת את האוויר הקר של הלילה הזה. עיניה סורקות את
החשיכה. כמו מלכודת שהיא יודעת שנמצאת שם ושהיא נמצאת בה כבר. אולי היא
שמה לב לנוכחותי ? אולי אני משתקף בחלונה ? הייתכן שכל הרגליים הארוכות
האלה אינם אלא ...
עכשיו היא מביטה הישר אל הדירה שלי. היא בוחנת את החלון החשוך הממסגר את
הריהוט המוזיאוני והקר. אני לא משתקף בו. זה סמלי. אני לא קיים בתוך הדירה
שלי.
גם לא כהשתקפות.
זה סיפור על אהבה, הסיפור שהיא סיימה לספר לי. בפתח, אני נושק לה על
לחייה, אני לא מעז שנית, אני לא מעז יותר. אני יורד במדרגות והיא עומדת על
המישורת ומביטה אחריי, משלחת אותי בברכת פרידה, כמו שהיו משלחים פעם
לוחמים. יוליסס מפליג במדרגות. מבט אחרון בה מגלה צל בין משקופים שגם הם
מוצללים, על רקע פתח מואר שמוביל לבית שאני נכנס אליו ערב ערב מן הצללים
ואליהם.
כשאני אחזור אל הדירה שלי, אני לא אדליק את האור. היא בטח תתקרב אל החלון,
תשען על מעקה בגובה המותניים (שלה) ותכופף החוצה את פלג גופה העליון. היא
תאמץ את עיניה, אבל לא תראה דבר. אני אדאג לכך.
רק אם היא מאוד תרצה וגם תדע לאן, היא תפנה את המבט השחור שלה אל החלון
שלי ותקלוט - בזווית העין, בחלקיק שנייה - מין צל, מין השתקפות. זה אני
ואני נסוג אחורה, עמוק אל תוך הבית הזה שפעם היה של שנינו - ונעלם.
המצב העכשווי של היקום
Hamatsav (The State of Things)
כמו תמיד, שחור, ריק משתרע, עצלות של נצנוצים. בוול סטריט ג'ורנל, עיתון
של עסקים, בלי תצלומים, בלי צבע, אני קורא על ישראל. מישהו אומר שבחנות
שלו - שבדרך כלל שקטה בפברואר - יש לחץ של קונים והוא מרוקן ארגזים של
חומרי איטום, כל ארבע שניות ארגז, כל ארבע שניות, כל ארבע. מדענים
מתווכחים אם בחלל יש חוטים, חוטי על, או מין קרומים שמתקפלים ונסגרים על
עצמם (הקצוות שלהם נדבקים והם יוצרים צינוריות). אפשר לדמות (אני מדמה) את
הקרומים האלה מגוננים בקיפולים העדינים, המיקרוסקופיים, שלהם על ממדים
מכווצים. טריליוני טריליונים של חדרים אטומים בכל סנטימטר מעוקב משהו.
המדענים אומרים שאין הבדל מהותי בין היקום כולו לקרום כזה (מן הבחינה
המתמטית). אני רואה את התהייה במאמרים שלהם, את הרתיעה מהתעוזה, את הודאות
של המלחמה החזקה.
אני נזכר בחדר האפל, האטום, שלנו, שלי ושלך, בפעם האחרונה. מרחוק אני
נזכר, בבית מלון מלא כוכבים בלונדון, עיר לא אטומה. אני שוכב על הגב,
עירום, רגל על רגל, נתמך בכרית. העיתון מוחזק בידיי בהיסח הדעת הנובע ממך,
מהמחשבות עלייך, מהכאב של המחשבות עלייך ומהאטימות של הכאב הזה.
ארבעה ממדים - זה כל מה שאנחנו מסוגלים להבחין אבל, באמת, יש אחד-עשר והם
מתרבים (היו רק עשרה לפני שבע שנים, ב1991-, בפברואר). שבעה מהם קטנים
מאוד, ממברנות נעטפות סביבם, כורכות את עצמן בלולאות מחניקות, עד שהמימד
נקבר ורק הלולאות נשארות, חוטים, חלקיקים, כוחות. נסחפים בריק, חללים
מתנגשים ויוצרים חלקיקים חדשים. יש אנרגיות עצומות במפגשים האלו ובזכרונות
של המפגשים האלו, על לוחות צילום רגישים. האנרגיות תלויות במרחקים שבין
החלקיקים, בגודל העיגול שנסגר על עצמו. אנשים אחראים ובוגרים (כסופי שיער,
אני משוכנע) קונים סרטי הדבקה, יריעות פלסטיק, פנסים להאיר את הדרך. אלא
שהיקום מסיט אותם מהדרך הנכונה הזו, ממלחמת הקיום. הוא גורם להם לבנות
אותו אטום, חסין להתקפה, להסתגר בו ולספור נצנוצים בעיניים משוגעות
מגלקסיות. יש בהם חורי תולעים : נכנסים בהם במרחב-זמן אחד (עירק, את שאינך
עוד איתי, עם מי את אוטמת חדר עכשיו) ויוצאים בהם במרחב-זמן אחר (ויכוחים
רציניים על כוח הכבידה : מתי הוא מתחזק, מושך בעוצמה השמורה רק לכוחות
אחרים).
לעצם הענין : אני מנסה לזכור את הרכות הלבנה שלך. העיניים שלך באות בי, רק
הן, מתרחבות מאחורי העדשות של מסיכת הגז. את מצמידה יד אל פתח המסנן
ונושמת ונושפת פנימה והחוצה. המסיכה רוטטת. ביקום כל רטט הוא חלקיק,
אנרגיה של חלקיק. על החלונות של הבית שהיה שלנו, עוד ניכרים נתיבי הדבק,
שבהם זחלו סרטי האטימה (לא הצלחנו לגרד אותם אפילו בסכין מיוחדת, חדה
מאוד). אני משקיף מהחלונות האלה, אלפי קילומטרים משם, ברגע זה. המדענים
אומרים שחלקיק יכול להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, קרום מקופל על
עצמו, נטול ממדים, מסתיר מימד פוצע בלב היריעה. אני התגרשתי ממך ומעצמי,
מהיקום האטום והמוגן שלנו, גליתי אל מרחבים ריקים, שאנרגיה נוצרת בהם
מעצמה. חדשות מישראל עושות לי רע, חדשות ממך עושות לי רע חדש-ישן : על מה
לא יכולת להתגבר ? למה שבקתיני ?
מותר לכעוס עלייך, ממרחק, בשיקול דעת אנליטי, הבעד והנגד ערוכים בטורים
סדורים, כמו גדוד. האשמת אותי שאני אטום, מוגן בחדרים שלי, משקיף ממסיכות,
עדשות עיניים עכורות, מסנן הכל. (קמבודי נמוך וגרמי נוקש בדלת ושואל
באנגלית מסורסת מתי אני יוצא ממנו).
הגלקסיות נסחפות זו מזו מכוחו של מפץ גדול. הן מאבדות צורה ומקבלות צורה.
אני מאבד שפה ומקבל אותך. בקרוב לא אדע עברית וכשתדברו על החוויות שלכם,
אשתוק בצד. צופה, בפיסיקה הקלאסית, נפרד מהמערכת שבה הוא צופה, מהתצפית,
מהשפה שבה הוא מתאר את התצפית. לא כך בזמן האחרון - הפיסיקאים מכריחים
אותנו להחליט. הם מציעים לנו שותפות מלאה, לא ריחוק מחושב. הביולוגיה
והכימיה כופות עלינו להיעתר.
אולי את נשואה עם ילדים, אולי רק עם חבר, אולי פחות מזה (זיון ?). עם מי
את הולכת לחנויות המלאות בפברואר, איך את מובילה הכל הביתה ואיזה חדר את
אוטמת ומפני מי. ביקום יש רעש רקע תמידי, חלש (גם הוא שריד מהמפץ
הראשוני). אנחנו מגבירים אותו ומאזינים לאירוע שהתחיל אותנו. קשה להיות
בטוחים : היקום מתרחב, היקום מתכווץ, היקום פועם בגלים כבדים. איברים של
משוואות מרחפים על פני הגלים האלה. שפה מסתורית, קשה לפענוח. היקום מלא
בהרבה ממה שהוא נראה. הוא מסתווה בריק אבל, עמוק בפנים, חומר שחור מכווץ
אותו, מקשה על הפעימה. עוד 100 מיליארד שנים ודי, גם הוא ימות.
אני מתרווח במושב האחורי של מונית בריטית כהה ואומר לנהג : "קח אותי
ליוגוסלביה". הוא לא מחייך או ממצמץ. הוא שולף לוח פלסטי קטן מכיס החליפה
שלו ואחרי עיון קצר, הוא אומר (יותר לעצמו מאשר לי) : "טרמינל שתיים".
חרש מילים
Harash Milim (The Wordsmith)
תמיד, בסיום ההקראה, תבוא מישהי, קטנה, שיער קלוש ותאמר :
"אתה אמן אמיתי. אני מעריצה את הכתיבה שלך."
אני אענה : "אני אומן, חרש מילים, זה הכל. זה מאוד מחמיא לי שאת חושבת
אחרת, אבל, לצערי, הצלחתי להטעות גם אותך."
אני טרוד בלהכות מבגדיי את הגיר הממאן להפרד, בלאגד בחבילה מסודרת את ראשי
הפרקים (אותיות גדולות, סימונים בצבע). אני לא רואה את ההבעה הפגועה
שמחלחלת לעיניה, כמו גל סגול, את פרקי האצבעות המלבינים סביב לתיק צד מבד
גס, את העברת משקל גופה מכף רגל אחת לשנייה. היא אינה משפילה מבט גם
כשעיניי פוגשות בעיניה מבעד למשקפיים של שנינו.
"אני חושבת שאתה מתאכזר לעצמך".
זה עורר בי זעם גדול, הפטרונות הזו. שעתיים של סיפורים קצרים, לחיצת ידיים
של זיעה לחה, שניים וחצי משפטים וכבר אבחנה יומרנית.
"ייתכן" – אמרתי בקול היבש והקצר השמור אצלי לקטימת שיחות משעממות. אני
רומח תינוקות מילוליים כאלה. היא לא נרתעה. פלבלה בעיניים שהמשקפיים
הגדילו למידות קומיות. בינתיים, תחבתי את כל החומר (הספר, הדפים, עט
כחולה) לשקית ניילון מרוטה. רציתי ללכת, עמדתי ללכת, עשיתי את צעדיי
הראשונים.
"אל תלך" – אמרה – "אתה לא חושב שזה נושא חשוב ?" – היטתה את ראשה באלכסון
קל ואניצי שיער נימרו את רקתה המוטה.
"לא" – אמרתי, אבל משכתי כסא לאחור והתיישבתי וביד הלא אוחזת בכסא הצבעתי,
במחווה מלכותית, לעבר כיסא בשורות הקהל, נמוך מאוד מהקתדרה – "אני לא חושב
כך. כתיבה זו האומנות של לצרף מילים כך שישחזרו בקורא רגשות. זו טכניקה."
"אבל אתה לא יכול להיות סופר אם אין לך רגשות" – התעקשה. היא לא התיישבה.
זה הטריד אותי. כאילו הפגנתי להיטות יתר להכנס לשיחה שכל הזמן הכרזתי שאין
לי בה עניין.
ולא היה לי בה עניין : נמוכה, כבר לא צעירה, שיער קשי, משוך לאחור
באכזריות שחשפה קטעי קרקפת מלבינים, איברים עדינים, כפות רגליים יפות,
ענייה.
"טעות" – פוזת האינטלקטואל, חסרה לי רק מקטרת – "סופר אינו יכול לכתוב אם
אין בקורא רגשות. סופר אנושי – ויהיה רגיש, מרגיש ורגשני ככל שיהיחה –
ייחשב לסופר גרוע בעיני חייזרים. המפתח הוא לגמרי ביד הקורא."
"נלך, נשתה משהו" – גם שאלה, גם הצהרה, קורטוב פינוק.
"אני מצטער, עליי לכתוב" - היה לי ברור שזה מה שתרצה בסוף, כל הדיונים
הפילוסופיים האלו, מונעים בפרומונים, איברי מין מדברים. כעסתי שהוליכה
אותי שולל, שהולכתי אותה שולל, שהולכתי שולל. הייתי קצר וענייני ואכזרי
ונטול מין, מחשב שמחבר מילים :
"לכי הביתה".
היא הגיבה כמו למהלומה פיסית, מתנודדת מעט וייצבה את עצמה.
"תראי" – התפרצתי פתאום – "משפט כמו : נשמות מיוסרות הן מיתרים בכינורו של
העולם …"
"מה איתו ? יש כאלה שיחשבו שהוא יפה"
"הוא לא" – מחיתי, טונים גבוהים, צווחניים – "הוא זבל."
"אתה סותר את עצמך" – חשבתי שהבליעה חיוך – "חשבתי שהקורא שופט."
"בכל אופן" – רטנתי – "ההשראה היא המצאה רומנטית. אין דבר כזה. סופרים
ומלחינים וציירים ופסלים, הכי גדולים, רוב יצירות האומנות נעשו בהזמנה,
לפי לוח זמנים, לפי מפרט. אומנים הבינו פעם את חשיבות הטכניקה."
סדרן שחום, צנום ומשופם כיבה את מחצית האורות. היא סובבה אליי את הגב
והידסה אל פתח האולם. תיק הצד שלה היכה בירכיה. הלכתי אחריה, חוצה את ים
הכסאות, עד שיצאנו אל החושך. היא פנתה שמאלה ואני אחריה, ימינה ועדיין
אחריה והתיישבה לצד שולחן מעץ, הזמינה בירה, גם אני.
"אז איך אתה כותב ?" – אמרה מתוך שפתי קצף לבנות.
"אני יודע שיש מילים, שיש נושאים, שיש צירופים שעובדים על הקורא ואני
משתמש בהם. הורים, ילדות, כלא, אלימות, אהבה, בגידה. אחר כך יש מילים שהן
כמו הד במערות של כולנו : אבא, אמא, דם, שמיים."
"הטבלה המחזורית של ואקנין" – היא עוזרת לי – "לכל מילה יש משקל רגשי
סגולי, מספר המסה, אלקטרונים ופרוטונים של היפעלות."
"לא חשבתי על זה ככה" – אמרתי.
"אבל זה ככה, אני מעשנת" "גם אני" תימרנו עשן.
"אז אתה אלכימאי. יודע את המספרים, מודד כמויות במעבדות תת קרקעיות,
בטירות הרריות. ספרים עבי כרס, מצהיבים, כתובים בצופן סמלים שרק אתה
וחבריך למקצוע יודעים לקרוא. אתם מוזגים מילים מהבילות למבחנות, צורפים
משפטים באש, מרקעים ביטויים שחוקים."
"אנחנו מחפשים את אבן החוכמה, זו שהופכת את היסודות כולם לזהב טהור" – אני
מצטרף לעולם שעוררה בהבל פה.
"איך אתה יודע מה המשקל של היסוד אמא, של המילה הזו בת שתי ההברות, של
האישה הזו מן החלומות של כולנו ?" – היא תוקפנית פתאום, העיניים שלה
התנוצצו מאחורי המשקפיים, או שזו השתקפות.
"זה אמפירי" – מילים גדולות – "אני רואה איך זה משפיע וזה קובע את המינון
בסיפורים שלי. אמא, למשל, משפיע חזק מאוד."
"אתה ממש חקרת ?" – היא לעגה לי, נשענה לאחור ותחבה שתי אצבעות בצווארון
חולצתה, לאוורר את עצמה – "בחרת מדגם מייצג, העברת שאלונים, ניתחת מתאמים
…"
"לא עשיתי את זה !" – התגוננתי, שנאתי להיות מותקף – "אבל הקראתי את
סיפוריי לאחרים וקראתי ספרים של אחרים ושאלתי והאזנתי למה שאנשים מדברים
והם כל הזמן מדברים על אותם דברים, מבלי לדעת את זה."
היא התנדנדה על שתי רגליו האחוריות של הכיסא, תומכת את גופה בשתי כפות
ידיים על שפת השולחן.
"עוד בירה ?" – "עוד סיגריה ?" צחקנו והזמנו עוד.
"אני חושבת שיש מתמטיקה ויש מוסיקה, שיש ספר נוסחאות וטבלה מחזורית
וחוקיות – אבל כל אלה הם של הסופר" – חרצה. יש לה פה דובדבני, עכשיו שמתי
לב. העיניים שלה המשיכו להתנוצץ, אבל לא היה בהן רוע.
"כלומר, לכל סופר יש אלכימיה שלו, נבדלת לגמרי מכל האלכימיות האחרות ? אז
איך תתכן תקשורת בין סופר וקורא ? אם אין להם משהו משותף, איך מצליח הסופר
לעורר בקורא בכי וזעם ותיעוב ? תודי שעוררתי בך את כל אלה …"
"בעיקר רחמים" – בקול לא פסקני. המשקפיים שלה התערפלו מעט והיא מיהרה
להסיר ולנגב אותם.
"בעיקר רחמים" – הדהדתי אחריה – "לא תיעבת אותי ?" – כמעט התחננתי והיא
גיחכה : "אתה רוצה שיתעבו אותך, שאיני אתעב אותך ?"
טבלתי שפתיים בקרירות של הבירה והבטתי לתוכה, שלולית אנכית צהובה.
"אתה רוצה להיות מתועב ?" – חזרה ושאלה ולקול שלה הסתננה דחיפות מסוימת.
"תרצו גם לאכול ?" – המלצר הביט בנו בזלזול מוסווה, היד שלו מושטת קדימה,
אוחזת חשבון.
"לא" – אמרתי ושילמתי.
"בוא אליי הביתה" – הציעה. "אני לא יודע אפילו איך קוראים לך", חייכה.
היה לה חדר בדירה עם עוד שני שותפים. שלט פימו קטן נשא את שמה על הדלת
והיא נאבקה בצרור מפתחות גדול עד שגילתה שהדלת פתוחה. השותף התלהב לקראתה
והראה לה כיצד הוא מעוות תצלום שלה במחשב. אחר כך עיוות אותי ואחר כך את
שנינו, זולגים זה לקראת זה.
הכינה קפה והגיפה את הדלת. התיישבנו על מזרון עטוף במצעים מבולגנים. נורה
עירומה הטילה בנו צללים. בפינה עמדה ארונית גדושת ספרות יפה ומנגד לה ארון
בגדים ענק בעל ארבע דלתות. את הספלים הנחנו על הארץ.
"אפשר לצאת למרפסת" – הציעה וברק פלח את הרקיע וגשם טורדני של קיץ הלך
והתגבר.
"אני אוהבת לראות, לנשום את הגשם" – תיקנה את עצמה באמצע המשפט. לגמתי
בזהירות מהקפה : אולי הוא מר, אולי הוא חם, או גרגירי.
שתקנו, אבל לא שתיקה בלתי נוחה. פעם קמה והביאה אלבום תמונות ודפדפנו בו.
אחר כך ישבנו במרפסת ובהינו במים ובשמיים ובאורות המפלחים ובמאחרים לחזור
ובמשכימים לקום. מכוניות עירוניות קטנות חפזו ברחוב שמתחתנו.
אחר כך עשינו אהבה.
הרומן שלי עם ישו
Haroman Sheli im Yeshu (My Affair with Jesus)
בקיטון שלי יצאתי לאט מדעתי. צינורות קשקשו במטבחון, פלטו בגרגור מים
חומים במקלחת, רק באסלה היתה שקיפות נסבלת. מיטת עץ מכוערת, סתורת שמיכות
צמר, מילאה את חלל החדרון. כדור של מצעים מנומרים כתמי רוק זקנים.
מהחלון שלי ראיתי עוד חלון. זו היתה דירת החברה בג'נבה. בדידות ושקט
התגבשו בה לנוכחות פיסית מאיימת. בבקרים של סופי השבוע יצאתי לצעדות
ארוכות : לאורך האגם עד לגבעות, עד לבתי העשירים, חזרה דרך המעגנים
וברחובות הרובע העני שמאחורי מלון ה-"נוגה הילטון". כששבתי מהן, היתה
הדירה קטנה עוד יותר, שולחן העץ הסטנדרדי, הכסאות, הבגדים שלי שמוטלים
עליהם, הטלפון המחובר למונה, הטלוויזיה בצרפתית ובגרמנית, שלא הבנתי.
פעם בשבוע, בימי שני בבוקר, באה אישה לנקות. רגליה היו נתונות בגרבונים
שקופים והיא הדיפה ריח של זיעה מעורבת בחומרי חיטוי חזקים. השיער שלה היה
אסוף בגומי גס, היא לא ענדה תכשיטים, זגוגיות משקפיה היו בגון החלב.
לפעמים באה עם בעלה שסחב אחריה דלי ובו כלי ניקוי. לרוב הגיעה לבדה ובקושי
בירכה אותי לשלום. כשהגיעה כבר הייתי חנוט בחליפה ומעונב והנעליים תמיד
הבהיקו מצחצוח. היא גם כיבסה וגיהצה לי.
לא רציתי למות.
הלכתי לבניין האו"ם, שבו פגשתי פקיד בכיר, לבוש בבגדים אזרחיים. מהמשרד
הפינתי הלא גדול שלו, אפשר היה להשקיף על צומת שבה התנהלו עבודות
ציבוריות. אבל הגב שלו היה מופנה אל החלון. הוא שמע דברים שעליהם עשיתי
חזרות בחדר והפנה אותי אל מנזר בקצה השני של העיר (נתן לי שם).
חזרתי ברגל בדרך ארוכה ומדי פעם התעכבתי להביט באגם ובפרחים ובזרים שמילאו
את העיר. זו היתה שעת ערב ולמרות זאת העיר נראתה לי מסבירת פנים ומרווחת.
הכל היה סגור, למעט כמה מסעדות ואני הלכתי לארוחת ערב עם סוחר בנפט
מלונדון. כל הארוחה אמר לי : "אתה נשמע כמו מי שחייו מאחוריו וזה לא
נכון, אתה צעיר." אני אכלתי מה שתמיד אכלתי בג'נבה, קוקטייל חסילונים
ברוטב אלף האיים. "חיי באמת מאחוריי" – אמרתי לו בין נגיסות – "אבל זה לא
בהכרח דבר רע". הוא שתק וגישש במזלג בין שרידי הארוחה שלו. הוא ידע שהוא
מבוגר מכדי להטיף לי.
למחרת הלכתי אל המנזר וצעיר באימונית בא אל השער והתבונן בי בפתיעה. כששמע
מי שלח אותי, התרכך וישבנו במסדרון. הוא סיפר לי על המסדר : הם לומדים
שנים, אחר כך מקדישים שנים מחייהם לארצות רחוקות ועניות, יש מחוייבות,
נודרים נדרים. אמרתי לו שממילא אין לי חיי מין והוא נראה – אולי השים עצמו
– כמאמין לי.
ג'ין התקשר אליי. הגיעו ספרים חדשים לחנות שלו. שמה ביליתי את סופי השבוע
בקריאה, בצחוקים, בלאכול סלטים מהמסעדה הסמוכה. אנשים באו והלכו ובערב מנה
ג'ין את ההכנסות, רשם אותן בספר הקופה ונעל את החנות. לפעמים הלכנו לאחר
מכן לבית קפה. לרוב הלכתי לדירה שלי וחיכיתי ליום שני.
ג'ין הציע לי קפה ואמר : "תשאר הערב."
כשהלך הקונה האחרון, הוא נעל את החנות, כרגיל, אבל משם הלכנו להשתכר. זה
היה היום האחרון. ג'ין הפסיד בחנות הרבה כסף שלו ושל אחרים. הוא טיפס
לדירה שלי שיכור ובכה כל הלילה עד שנרדמתי. בבוקר כבר לא היה שם.
ככה התמעטו האפשרויות. מזג האוויר התקדר. שום מבט לא הצליח לפלח את מפלי
המים על זגוגית החלון. ישבתי בין טלאים של אור וצל, לבוש במעיל העבה שלי
כדי להתחמם. או ששכבתי במיטה בלבוש מלא מתחת לשמיכות.
מהארץ באו אנשים. הם גרו אצלי ואכלו ופגשו אנשים אחרים ואחר כך חזרו.
כשנסעתי לחופשה לארץ, עיתונאי אחד סירב לראיין אותי : "הוא כבר לא סיפור,
סוס מת" – אמר. בסיוטים שלי נרקבו והתנפחו גוויות חיוורות של סוסים ודם
שחור פרץ מהן, כמו דיו.
בחורף שוב הלכתי אל המנזר.
"אתה חייב לראות את האור, לראות את ישו" – אמר הנזיר הצעיר, אבל אני הייתי
מוכן עם תשובה ואמרתי לו שיש הרבה דרכים להגיע אל המושיע. זה מצא חן
בעיניו והוא גלגל את המילים על לשונו. הוא הבטיח לסדר לי פגישה בציריך.
זה היה לפני הרבה שנים. אני זוכר משהו שייתכן שהיה חלום, קטע מסרט, סיפור
מוצלח. אני זוכר שאני יורד מרכבת, מבוסס בשלג, בשביל לא מפולס ומגיע
לפנימייה של ילדים. מנהלת המקום מראה לי את החדרים בגאווה. באמת, יש בהם
אור וילדים בפיג'מות פרחוניות וצעצועי עץ גדולים בצבעים מבהיקים על מדפים
מעל לכל מיטה.
אני לא יכול לזכור אם לא הייתי שם. רק שבבוקר הגעתי לציריך וטיפסתי על
גבעה ליד תחנת הרכבת אל בנין משרדים. צלצלתי ופתחו לי את הדלת והמתנתי
במבואה עד שהובילו אותי למשרדיו של ראש המסדר.
הפנים שלו שפעו נדיבות, ללא פתיות. השולחן שלו היה נקי ומאורגן, מאחורי
גבו ספרים. חלון מוארך הטיל אור. ידעתי שאני במבחן, אבל לא את החוקים. הוא
שאל למה אני רוצה להצטרף אל המסדר. הוא לקח אותי למטה אל חדרי המצטרפים
החדשים. הוא הראה לי את דרגשי העץ, את ארוניות המתכת, את בגדי הצמר הגסים.
הוא סיפר לי על סיגופים ועל תפילות ליליות ממושכות. הוא הכיר לי כמה מפרחי
הנזירים. הם נראו חסונים ומאושרים והוא חייך כשאמרתי לו את זה. היינו
בקומת המרתף ומעלינו הדהדה המולה משרדית.
"יש לנו אורחים" – הסביר ופתאום, כאילו רק עלה בדעתו – "אכלת כבר ?"
במסדרון ארוך, מוקפים בצנרת חמה, הלכנו לעבר זוג דלתות עץ כבדות. הוא הדף
אותן מלפניו במאמץ והצטודד.
כשנכנס אחריי, קמו עשרות אנשי כנסייה בגלימות סגולות ואדומות ובכיפות
אדומות וסגולות ממקומם. הם המתינו עד שהוא אמר : "יש לנו אורח יהודי,
מישראל" – הוא שתק מעט, כחוכך בדעתו : "אנחנו נאכל לאחר שהוא יברך על
המזון. בעברית."
רחש עבר באולם. הוא שם כף יד פרושה על שכמותיי והדף אותי מעט. כולם שילבו
כפות ידיים והשעינו עליהם מצח, ים ססגוני של כיפות.
לאט לאט, גם כי לא זכרתי וגם בגלל המעמד, השמעתי את המילים. הן היו זרות
באולם האבן הזה, בין שולחנות העץ המאסיביים, ניתזות מקערות החימר,
מהמזלגות הגסים, ממפות הכותנה. ישו גדול בצבעי חום, טפטף דם מהצלב אל כוך
ובו בערו נרות.
כשסיימתי לברך, הוליך אותי ראש המסדר והושיב אותי בקצה שולחן ושם לפניי
קערית ובה מרק דלוח. נתן בידי כף עץ והלך לשבת במקום אחר. אכלתי בראש
מורכן, שותק כמו כולם, ענו כמו כולם.
כשהסתיימה הארוחה, הצטרפתי אל ראש המסדר ואל עוד כמה אורחים והלכנו בחזרה
למשרדיו. הוא הסביר להם בגאווה שאני רוצה להתנזר. הם לא נראו מרוצים. אחד
מהם שאל איך נגלה לי ישו. עניתי שישו לא נגלה לי. אב המסדר חייך בשביעות
רצון. "הוא לא משקר" – אמר – "גם כשזה משתלם לשקר, הוא לא משקר. הוא
תמים." "ייתכן שהוא לא משקר כי זה מה שמשתלם." – אמר אחד מהם בכובד ראש.
מחלונות הרכבת שבחזרה נשקף רצף של אורות. חלפתי על גשרים ועמודי חשמל
ובכבישים נטושים, מוארים בלבן. הרכבת נכנסה לתחנה המקורה של ג'נבה ואני
צאתי ממנה אל הדרכים היורדות ואל הדרכים המטפסות ואל הדרכים הישרות
שהובילו אל הדירה שלי. הלכתי בין הצללים שהטילו פנסי הרחוב, נשטף בזוהר
הצהוב שלהם, מביט אל החלונות המוגפים, המוולנים, בחלונות הראווה המסודרים.
מדי פעם בעטתי בחלוקי חצץ.
בפתח הבנין שלי, החלטתי לא לעלות. לא יכולתי להתעמת עם חדר המדרגות,
להתמודד עם השטיחונים לניקוי הרגליים שלפני כל דלת ועם העציצים
השווייצריים הסמליים. מצד שני, לא להדליק את האור פירושו היה להסתכן
בנפילה, או בכניסה אל הדירה הלא נכונה (חשדתי שכל המפתחות זהים), אל חייו
המופתעים של מישהו אחר. בקושי חייתי את החיים שלי, אז איך …
מכל הסיבות האלה, פניתי שמאלה, אל הגן הציבורי, דרך החצר הפנימית ואל רחוב
הטבעת המופרד במעקה מן המים. באגם היו זהרורי כסף וסירות שהתנודדו על גלים
לגמרי מופשטים. הלבנה השתברה בהן. עצים השתפלו באפלה אל פני המים ומהגבעות
עלה אד. הקפתי את כל האגם מתיישב מדי פעם על ספסלי עץ נטושים ולחים. בקצה,
במקום שהאגם נפרד מהדרך והגבעה ממתינה – שמה היססתי לרגע, אבל רק לרגע.
במשנה מרץ התחלתי לטפס בדרך הגדושה זרדים ועלי שלכת, בוטש בקרקע הבוצית,
במצע העשיר, בועט בבלוטים שצנחו בבשלות מענפיהם.
קצת לפני ביתו של דאדלי – טירה צרפתית מימי הביניים – עצרתי והתבוננתי
בקווי המתאר המתריסים. דאדלי בנה בפנים, מאחורי השער, בקתת קיץ קטנה על
יובל המים. שמה התארחתי ושוחחנו על כל מיני נושאים מדעיים שלא אני ולא הוא
הבנו בהם. אבל להכנס בלי הזמנה זה אחרת.
טירות באור הירח יותר קסומות מהרגיל. הן נוטלות את הנשימה, מטיחות אותה
בחזרה עד שלפעמים היא מתרסקת.
כלב נבח ויילל. הצליל היה נכון, כאילו מישהו ביים אותו. גל של מלאות עבר
בי, של שלמות, של הכלה מאושרת.
מתוך כל האפשרויות שעמדו בפניי, העדפתי לרדת בדרך שבה באתי, בועט בדיוק
באותן אבני חצץ, שף את עקבותיי, מעלים את נוכחותי בהדרגה. ככל שעבר הזמן
והלילה הווריד, התקרבתי אל הדירה שלי. אני אגיע אל הספרים ואל אוספי
המסמכים. אני אלגום כוס מים עכורים מאבן. אנשום פנימה אוויר מעופש מהשטיח.
בטלוויזיה ייתכן שאאזין לתוכנית אירוח בגרמנית כבדת ניב. יכול להיות ששכן
נרגז ידפוק בידיים עירומות על הקיר שלו, שהוא גם הקיר שלי. מצד שני, יכול
להיות, שהדבר הכי נורא שיקרה זה שהמנקה תגיע.
בבית, כמעט בוקר, כמעט אופק כחול, פרמתי באצבעות רוטטות את לשונה של
מעטפה.
אב המסדר הודיע לי להתכונן לצאת בשבוע שלאחר מכן לבוסטון, שם ממתינים לי
לשיחה חשובה. ההתרשמות ממני הינה חיובית בהחלט. מניעיי נראים כנים.
הסבל של להיות קפקא
Hasevel (The Suffering)
בערב, על גשר צ'רלס, נתתי מטבע שחוק של עשר קורונות צ'כיות לנגן זקן. היה
לו שפם עבות ושיער סמיך, משוך לאחור, שרואים רק בתמונות מוכתמות גיל של
ותיקי מלחמה. היה לו מבט מוכה וכתמי הכבד שבכפות ידיו יצרו קשת חומה כשלחץ
בקשיות ראומטית, כפתור אחר כפתור, באקורדיון בלוי. חורים גדולים נפערו
בבטן הכלי המתפורר והזקן הפציר בו בכל גופו, גוחן ומתפלל אל האוויר שכלא
ושחרר לסירוגין, בתנועות כמעט עוויתיות. עצבות גדולה.
חשבתי על אבא שלי, שהוא בן גילו של הנגן ועל איך שהוא מעמיס סחורות כבדות
על שתי כתפי השור שלו, שמחווירות ודאי, בעקת המשקל.
בעקלקלות אופיינית חשבתי על קפקא ועל אבא שלו.
בספר מבקרים רשמתי, באנגלית ובעברית, בכתב היד המעוגל שלי : "מה עדיף :
הסבל של להיות קפקא - או הסבל של לא להיות קפקא לעולם ?"
חשבתי על ספר הסיפורים הראשון שלי כשכתבתי את המשפט הזה. המרחק בין שגעון
גדלות לגדלות עד שגעון, הדרך הקצרה הזו שקפקא עשה אותה פעמים רבות, המבט
שלו, האפילה שנשקפה משתי עיניו, שהאור שבחוץ פחד להנתז מהן.
בטלפון אני אומר לאח שלי : "שלח לי עיתונים בעברית, קנה לי מילון בכרך
אחד, אני שוכח את השפה."
כמו נכות נרכשת, כמו גיל, אקורדיון השפה שלי נמלט מלחצניו והאצבעות מוצאות
את עצמן מחליקות אל חללים. אני מפציר בדף בגוף רכון, בעט קשוי, בזרוע
נטויה.
הבעייה בספר שני היא הספר הראשון. אני נמלא פחדים : מהחד פעמיות שלי,
מהאימפוטנציה של העט שמסרב להזריע את הנייר המבקש להכתב. אני נאחז בקפקא,
בפראג, בלילות הלבנים שלו, מכה בכפות רגליים אנורקטיות במרצפות הפדנטיות
של העיר.
אני אומר ללידיה : ,אני חייב להיות מאוד עצוב כדי לכתוב" ולידיה מהנהנת
בעיניים אוהבות ואומרת : "אני רעבה."
בבסיס כל זה ישנה עסקה. אח שלי, הקטן, כרת את הברית הזו בין הבתרים של
שפיותו ואני מסרב לה ולפיתוי. להצלב זה לא הסגנון שלי. אני אוהב יין אדום
ונשים רובנסיות. קפקא כמעט שלא זיין, או שזיין זונות. הוא נגעל מהמחשבה על
אביו היודע, בפריות, את אימו. מה זה מוכיח ? אני כועס עליו : הוא חבש
כובעי באולר גנדרניים, תייר ללא הפסק, זכה בפרסים ספרותיים. הוא מת מהמחלה
הנכונה. קפקא היה בון טון לאורך כל הדרך, עורך דין בחברת ביטוח.
זו קנאה. פרנץ חצב את קפקא מתוך ההר של עצמו. זו גדולה. אני נאלץ לייבא
כדי לייצא. מטפורה של סחר חוץ.
לידיה אומרת שוב : "אני רעבה" ואני מתבונן בה כבזרה. היא קטנה מאוד. יש לה
פנים שהם הכלאה בין זקנה בלקנית לתינוק שובב. אנחנו יושבים בבית קפה פינתי
שמשקיף על בית סכריני בורוד. הראש של קפקא פורץ מהקיר, מגולף באבן שחורה.
העיניים שלו קרובות רק זו לזו ורחוקות מכל היתר. הוא מתאמן בלהיות רעב.
אנחנו לא.
"הערב נלך לשמוע את הרקוויאם של מוצארט" - אני אומר ללידיה וטיפות של גשם
מסודר מציפות את השולחן שלנו.
"לראות" - היא מתקנת אותי ונאבקת בשתי דבורים שמנצחות אותה - "לראות את
הרקוויאם."
נכנסנו אל הבית שבו נולד פרנץ קפקא, הסופר.
אחרי שרשמתי בספר המבקרים, אמרה לידיה : "לא ציינת את השנה" ורק אז שמתי
לב שזה נכון.
היתה שם זקנה אחת שראתה את האותיות העבריות שעל חולצת הטי שלי (פוסטרים
ומסגרות ברחוב בן יהודה).
היא אמרה : "הוא היה יהודי, אתה יודע." חייכתי. מקדש מלא בטליתות ובגביעי
יין, כאילו היו שני אלה הסמלים של חייו.
אמרתי שאני יודע, אבל לא אמרתי לה שגם אני יהודי. למה לכפות עליה צביעות ?
כתובת בעברית אינה הוכחה מעבר לספק סביר. הזקנה ניסתה להחמיא לי : "קראתי
מה כתבת. לא צריך תאריך. יש משפטים שפגים תוקף, כמו מוצרי חלב ויש משפטים
כמו שלך." הנשימה שלה התקצרה.