לשמוע ממנו עד שניסע חזרה. הוא קיבל את זה בהכנעה.
בכל פעם שנשמעה אזעקה, ירדו כולם ללובי ושוטטו בו באפס מעשה, מאזינים
לרדיו. שני אנשי אבטחה ביקשו מאיתנו לשים מסיכות, אבל אף אחד לא הקשיב
להם. הנהלת המלון השמיה מוסיקה מרגיעה שהתערבבה בדיווחים בסטקטו, באתרעות
קצביות ובאותות אלקטרוניים צווחניים.
"אפשר להתפזר" - אמרו המאבטחים, אבל אנחנו נשארנו בלובי, או שהסתובבנו מעט
מחוץ למלון, או שפגשנו מכרים. מגרש החניה התמלא במהירות.
בלילה, בחדר, ראינו בטלוויזיה טיל שנחת ברחוב סמוך לדירה שלנו וכעבור
שלושה ימים נחת עוד טיל אפילו סמוך יותר, אבל מכיוון אחר.
נעמי התבוננה בשברים ובקרעים ובאימה שעל פני הדיירים, מוארת בזרקורים,
ואמרה :
"אני חוזרת הביתה. אני רוצה להיות בבית כשהטיל הבא ינחת." - בהרות אור
ריצדו על לחייה.
"אולי ינחת עלינו" - אמרתי.
"לא אכפת לי בכלל" - אמרה נעמי - "גם אם זה יפול עלינו. אני רוצה הביתה."
החלה אזעקה, אבל נעמי הפנתה אליי גב מעוגל ובפעם הראשונה מאז האזעקה
הראשונה ישנה שנת ישרים, קצובה, רכה ומתנשמת.
הבולים של מר פלג
Habulim shel Mar Peleg (Mr. Peleg's Stamps)
בבוקר הסתלסל קולו הסמיך של מר פלג ונשבר אל הרצפה שלנו, שהיתה גם התקרה
שלו. אמא האזינה לו בערגה שהיתה שמורה אצלה לכל דבר "תרבותי". אני גלגלתי
את עיניי, דוחק אותן אל העפעפיים עד שחטפתי כאב ראש והפסקתי. זו היתה הדרך
שלי להביע זלזול מתנשא, המחווה הגופנית הזו עשתה אותי עליון. אמא הביטה בי
במיאוס, הפנתה אליי גב בסוודר קמוט והמשיכה לנקות אבק. היא קראה לזה
"נקיון יסודי". בסוף זה תמיד נגמר במכות, כי הרסנו לה את כל העבודה,
לכלכנו משהו, את המקרר, את הרצפה.
"אתה צריך לקחת את שרון לקופת חולים" – אמרה מאחורי הגב שלה.
בדיוק על זה כתבתי ביומן שחור הכריכה שלי, על איך שפחדתי לקחת את כל האחים
הקטנים האלה לכל מיני מקומות. למשל, לא זכרתי איפה הקופת חולים החדשה
ואמרתי את זה לאמא. זה עצבן אותה ורק כשנרגעה הסבירה לי וציירה מפה בכתב
היד המוקפד שלה. טמנתי את המפה בכיס, נטלתי את ידו של שרון, זעירה עד
להבעית והלכנו. ביד השנייה החזקתי צנצנת גדולה, עטופה בנייר הזול, שעליו
רשמו הרופאים את הבדיקות. כולם הכירו את הנייר הזה, את הצנצנות שהוא עטף,
אותי ואת האח שלי. בסוף דחפתי את הצנצנת המלאה לכיס ומשכתי בידו של אחי
בחוזקה, לגמור עם הסיוט הזה. הוא זירז את צעדיו בשתיקה של מי שמורגל
באלימות.
בקופת חולים דקרו את אצבעו במכיתת זכוכית שקופה ובתנועה מהירה. לא פרץ דם
עד שלחצו אותו משני הכיוונים וגם אז בעצלתיים. אחי התבונן בדם שלו בעיניים
קרועות ומשך אליו את האצבע. אחר כך שלף אותה והתבונן בצמר גפן המסמיק
שעיטר את קצה. בדרך בכה הרבה ואני ניסיתי להרגיע אותו בהגיון ובדברי
כיבושים. המצאתי עבורו סיפור וכשנפל כדור הכותנה לאדמה, קברנו אותו בה
והוא צחק, שוכח את הכאב.
בחדר המדרגות, הגבהתי את עצמי על קצות אצבעותיי ודחקתי במכתב העבה שנח
בתיבת המכתבים הגדולה של פלג. תמיד היה מקבל מכתבים בשפה זרה וגדושים
בולים גדולים וצבעוניים. לא העזתי להחזיר אותם לתיבה בלי הבולים, אז זרקתי
אותם באחד מפחי האשפה מבטון שנבנו במדשאה, ליד המשחקים.
חשבתי על זה שאולי המכתבים חסרים לפלג. לא ריחמתי עליו, רק פחדתי שמרוב
שהם חסרים לו הוא ירגיש במשהו וזה ייגמר ברע.
המכתב נתקע בפתח התיבה ואני קרעתי אותו ממנה וטמנתי אותו בתוך המכנסיים,
מחפה עליו בחולצה שמוטה. הדלת של רובין, השכן, נפתחה והוא הציץ בי מתחת
לגבות רעות. מאחוריו נדחקה אליו הבת המפגרת שלו, עם כתף תמהה אחת למעלה
וחיוך נבוך.
הוא טרק את הדלת ושוב השתרר שקט קריר בחדר המדרגות.
אחי טיפס אחריי בפסיעות שמנמנות ובבית אני פרשתי למקלחת ותלשתי את הבולים
מהמעטפה הבשרנית. הייתי בבעיה, היכן להטמין את מה שנותר מהמכתב ושוב שימשו
אותי המכנסיים. כשיצאתי מהמקלחת, אמא ניקתה כתמי ידיים מהזגוגית הגדולה
שהפרידה את הסלון שלנו מהעולם.
"אלזה היתה פה, חיפשה אותך שתלמד אותה" – אמרה בקול שטוח, אדוות חרוצות
ריצדו בגוף שלה. ישבתי על כורסא מאחורי הניקיון שלה והאזנתי לחריקות של
הסמרטוט על השמשות. אלזה היתה השכנה שלנו, גרמניה אמיתית, גם נראתה ככה,
עם אף סולד, שיער בלונדי קפוא ועור צח שעטף את הגוף הענק שלה. היא היתה
נשואה למנדל היהודי, נמוך, קרח, שמן ("אבל לב של זהב" – אמא מוסיפה). היו
להם שישה ילדים ויגאל שהיה ילד חולה נפש מקרית חרושת, הכל בגלל ההתעללויות
של אמא שלו. אהבתי ללמד את אלזה כי היא השאילה לי את ספרי האוניברסיטה
הפתוחה שלה.
מיששתי את הבולים בכיס שלי ועמדתי ללכת כשאמא אמרה : "בקרוב יהיה לך אח
קטן". נזכרתי איך היא כעסה שאבא אפילו לא ביקר אותה בפעמים שעברו, בבית
החולים, עם פרחים, כמו שכל אמא טרייה אוהבת.
היא הצליחה להפתיע אותי ואני אמרתי "באמת" ואמא גיחכה אל עצמה ואל הסמרטוט
שלא חדל לרגע.
אצל אלזה ישבתי שעתיים. בכתב יד מאומץ היא סיכמה את השיעור והקליטה
ברשמקול שולחני אפור כל מה שאמרנו. מילאנו יחד מבחן עצמי אחד. כל זה היה
באווירה מאוד אירופית, כמו שדימיינתי לעצמי בית בוינה, בתקופת פרנץ יוזף.
רק הילדים שלה היו ישראליים מדי וקלקלו לנו. כשסיימנו, היא הודתה לי ואני
חשבתי על מרסל המשותק, הבן של רובין, שהזמין אותי אליו לראות איך אני
מתקדם בשחמט. כבר כמה פעמים הזמין ורק עכשיו רציתי להיענות לו. במדרגות
ירדתי בארשת חשיבות עצמית ונקשתי בדלת של רובין.
מרסל פתח אותה, על כסא הגלגלים שלו, כאילו המתין מאחוריה מאז שהזמין אותי
לפני חודשים. יש לו פנים זוויתיים, שמתנפצים בחיוך עוויתי. יש לו מכונית
מפוארת של נכה (פעם נסעתי איתו לאוניברסיטה). ההורים שלו שניהם ניצולי
שואה שהתחתנו בארץ ("מסכנים, תראו מה שיצא להם" – אומרת אמא ומתכוונת לבת
המפגרת המחייכת ולמרסל שמגלגל את עצמו בידיים מגויידות ממאמץ). הלכתי
במסדרון חשוך, אפוף ריחות של מקום אחר. אור שבא בין וילונות נח בכבדות
צהובה על תצלומים במסגרות של עלעלי זהב דהים.
החדר של מרסל מואר יותר. הוא פינה כמה ספרים מהמיטה והחווה לי בידו לשבת,
להשתוות אליו. שאל אם אני זוכר מה שלימד אותי בפעם שעברה, זכרתי. שיחקנו
משחק שחמט אחד, שבו הפסדתי והוא הרצה בסבלנות מדוע. אמא של מרסל באה אל
החדר, תמוהת כתף, כמו הבת שלה ("הבת כמו האמא והבן כמו האבא, שאלוהים יסלח
לי" – אומרת אמא ומצקצקת בלשונה). היא הגישה לנו משקה דלוח שמתפורר בו פרי
כהה, קרעים קרעים. היא חמקה מהחדר כמו צל ומרסל, כרגל, סיפר לי איך זה
להיות נכה.
"אני רוצה בחורות" – אמר לי – "אתה יודע איך זה, הן יפות בגיל הזה,
מתעגלות. אני מת שתהיה לי חברה, אבל מי תסתכל עליי, עם כל זה …" – הוא
היכה בכסא הגלגלים שלו בפרקי אצבעותיו, אפילו לא עיווה את פניו בכאב.
מרסל דיבר על שחמט ועל עצמו ואני חשבתי מתי זה ייגמר ואיך אני אצא מהחדר
הזה, כשפעמון הדלת מצלצל. אחותו של מרסל חצתה את המסדרון שמחוץ לחדרו,
בטפיפה לא סדורה. היא פתחה את הדלת ואחר כך קראה בקול של מפגרת לאביו של
מרסל. מהדלת נשמעו קולות שיחה מהוסים.
אבא של מרסל פתח את דלת חדרו וניצב במסגרתה, לבוש בגופייה, במכנסיים קצרים
ובגרביים. היה לו חיוך רע כשאמר :
"יש לאורח שלך אורח" – במבטא זר. מאחוריו הופיע בנימוס ראשו של פלג. הוא
תר את החדר בעיניים קצרות רואי וכשמצא אותי, שף את שפמו בשתי אצבעות.
"אני רוצה לדבר איתך, תוכל לעלות אלינו ?"
רובין לא זז מהדלת. להיפך, הוא נשען עליה כאילו התכונן לחסום את המעבר.
"תראה" – אמר פלג – "אני רק רוצה לדבר איתך, אל תפחד".
כשראה שאני לא זז הרצינו פניו :
"שמואל"- אמר – "אתה ילד מבית טוב ומחונך. שמעתי שאתה אוסף בולים, זה
נכון?"
"זה נכון" – אמר מרסל ואני העפתי בו מבט לא רצוני, של אחרי בגידה – "יש לו
אוסף גדול בשישה אלבומים".
"כל הכבוד" – אמר פלג, עדיין מאחורי גבו של רובין – "יש לי הרבה בולים
שאני רוצה לתת לך, מארצות רחוקות."
"הוא גונב את הבולים מהמכתבים" – אומר רובין ופניו מתקדרים – "ראיתי אותו
עושה את זה אפילו הבוקר".
פחדתי להכחיש. בגופיית העבודה המוכתמת שלו נראה רובין כמסוגל לכל. מרסל
הסיע את הכסא שלו הרחק ממני, כאילו יש לי מחלה מדבקת. אפשר היה לשמוע את
הנשימה שלו נעצרת.
"שמואל" – אמר פלג, המשקפיים שלו התערפלו והוא הסיר אותם וקינח אותם בקצה
העניבה – "לא אכפת לי מהבולים. אכפת לי מהמכתבים. הם מהאחות שלי, חנה,
היחידה שנשארה לי. היא חולה והיא כותבת לי רק כשהיא זקוקה לעזרה."
"מה אתה מתכוון ? הוא גם גונב את המכתבים ?" – לרובין יש דרך מיוחדת לצעוק
בלחישה. פחדנו ממנו מאוד ברגעים כאלה. אפילו מרסל כבש את מבטו בכפות ידיים
שקמו לתחייה בחיקו.
"חסרי חינוך" – שצף רובין, הראש של פלג נעלם – "כולם כאלה, כל החיות האלה,
שאני לא יודע מאיפה הביאו אותם. רואים – לוקחים. אצלם לגנוב, זה כמו אצלנו
…" – הוא נותר מחוסר מילים, מלעלע.
"מרסל" – אמרתי אבל מרסל סובב את גב הכסא אליי והביט מבעד לחלון במגרש
המשחקים של בית הספר התיכון.
"תחזיר לו מייד את המכתבים, חיה" – זעק רובין והתקרב אליי – "אתם לא
מבינים בכלל מה זה משפחה, כמו חיות אתם מביאים ילדים, מה זה בשבילכם עוד
אח או עוד אחות …"
פלג אמר : "שמואל, בוא תעלה אליי. אני חושב שיהיה לך יותר נעים שם." –
והעיף מבט נוזף ברובין. זה היה מבט של "קלקלת לנו הכל, כמעט שלכדנו אותו."
רובין הודה באשמתו בהרכנת ראש ונסוג לאיטו אל הפרוזדור.
נדחקתי בין רובין לפלג והלכתי אחרי פלג. הנעליים שלו היו חדשות וחורקות
ואחותו של מרסל עמדה בפינה והאזינה להן, מרותקת. יצאנו מהדירה של מרסל,
משאירים את דלת הכניסה שלה פתוחה. פלג עלה במדרגות האפלוליות ואני אחריו.
אשתו המתינה לנו על המישורת. היא אמרה לו משהו בשפה זרה והתבוננה בי. לא
היתה רכות בעיניים שלה, הן רק בחנו ואמדו, לא משוחדות. פלג הנהן ונכנסנו.
הבית של פלג היה חם, רהיטי עץ, מקלעות במבוק, ציפויי עץ על הקירות,
אגרטלים באדום, פרחים בכל פינה. על השולחן עמד מגש ועליו עוגיות מקומחות.
אשתו של פלג החוותה לעברן בידה אבל זו לא היתה הצעה, זה היה ציווי. נגסתי
באחת מהעוגיות והסוכר הכתוש שעליה צנח בעננות דקות על השטיח הסמיך.
פלג משך כיסא והושיב אותי בו בלחץ מתון. הוא היטיב את הכיפה שעל ראשו
ואמר: "חכה פה, אני רוצה להראות לך משהו."
הוא חזר עם תמונה מצהיבה, משך כסא והתיישב לצידי.
"זו חנה" – אמר והסתיר דמות באצבע דקה. אחר כך הוסיף : "התינוק בזרועותיה
זה אני. כל היתר הם אחים ואחיות ואבא ואמא."
"הם כולם מתו בשואה" – צלפה בי אשתו, כאילו אני אשם בזה.
"הם כולם מתו במחנות" – חזר פלג – "חוץ מחנה. המכתבים שאתה זורק לפח הם
ממנה. אתה מוציא מהתיבה את הקשר היחיד שיש לי עם משפחה שמתה …"
קולו נשבר והוא כעכע והפנה ממני את פניו.
"אני לא גונב לך מהתיבה" – ניסיתי בקול חלוש.
"צ… צ … , אל תשקר לנו" – אמרה אשתו – "אנחנו יודעים הכל. אבל אם רצית
בולים, למה לא באת וביקשת, אנחנו אוהבים ילדים שרוצים לדעת ושאוספים
בולים."
"יש לכם את אילן" – הזכרתי לה - "וגם הוא אוסף בולים".
פלג נענע בראשו לאות שלילה : "אילן בצבא עכשיו וכבר שנתיים שאינו אוסף
בולים. אני רוצה את המכתבים בחזרה, שמואל."
"אין לי" – עניתי ברפיון.
"אני איאלץ לדבר עם ההורים שלך" – הזהירה אשתו של פלג.
אנחנו שותקים כמה דקות, אני חושב מה לעשות. אין להם שום הוכחות חוץ מחוסר
היכולת שלי לשקר ולהכחיש. אבל אבא ואמא יאמינו להם מייד והמכות …
קמתי מהמושב, הפניתי אליהם גב ותחבתי יד אל תחתוניי. שמה, מעוך ולח, נח לו
המכתב האחרון. מסרתי אותו לפלג בעיניים מושפלות.
"זה כל מה שיש לי" – לחשתי – "באמת. את האחרים זרקתי לפחי הזבל מבטון".
פלג הרים את ידו וסטר לי. זו היתה סטירה סמלית, איטית ומחושבת לא להכאיב
יותר מדי. האצבעות שלו בערו על הפנים שלי.
פלג עזב את החדר בצעדים כבדים, שחוח, המכתב כדור נייר בכף ידו הקמוצה.
אשתו דחקה בכתפי לכיוון הדלת וטרקה את הדלת אחריי.
עמדתי לבד בחדר המדרגות. לא הדלקתי את האור. עליתי בחושך, מגשש אחר כל
מדרגה וסופר בלב. צהרים קטנים נתנו אור בין ערביים שהלך והתמעט.
אמא פתחה לי את הדלת ומיהרה לחזור למטבח להכין לכולנו כריכים. אבא ישב
וגרף במזלג מנות גדולות של אורז אל פיו. בידיו העבות קרע פרוסות לחם
לגזרים וניגב בהן את הרוטב השומני. הוא לא אמר לי מילה.
"לך תשטוף ידיים" – אמרה אמא – "ושב ליד השולחן, האוכל מוכן."
מאוחר יותר, שמה יד על מצחי ואמרה : "אתה נראה לא טוב, קרה משהו ?"
"שום דבר" – אמרתי – "הייתי אצל מרסל".
"תמיד אתה נדבק לכל מיני נכים" – אומרת אמא – "מתי תתחיל להיות נורמלי
כבר? אתה לא מבין שאלה אנשים בלי לב ? מה שעבר עליהם … הם רעים עכשיו,
רעים …"
אני מלטף את הלחי שלי, עובר בקצות אצבעותיי על האצבעות של פלג שעדיין
צורבות בי.
אמא ממשיכה למלמל על מרסל הנכה ועל הבת המפגרת של רובין, בין פינוי שאריות
של אוכל. כשפלג מתחיל לשיר את התפילות שלו, היא נעמדת, צלחת משומנת בידיה,
מטפחת לראשה המוטה לאחור :
"תענוג" – היא אומרת ועוצמת את עיניה – "תענוג אמיתי."
הכל יהיה בסדר
Hakol Yihye Beseder (It will all be Fine)
אני יושב על כסא וראשי מוטה לאחור, מעבר למשענת. זה עתה ריססתי את אפי
בטיפות אף מרות והן זולגות על לחיי, חמות ונקוות בשיפולי הראש, קצת מאחורי
האוזניים.
אני רואה את דני במהופך, מתקרב אליי ונעמד מולי. הוא חושב שהתנוחה שלי
מצחיקה והוא צוחק. יש לדני צחוק רדיופוני, אין בו ליחה והוא מהדהד. בכל
זאת, זהו צחוק כנה, לא מעושה. מרגישים שדני הוא הצוחק ולא בגלל התדמית שלו
ולא בגלל שזה משהו שדני יודע שחייבים לצחוק ממנו.
אני מיישר את צווארי ונחלים של תרסיס לא מנוצל עושים דרכם בעקבות הטיפות
הראשונות. אני מקלל בשקט ומנגב את הצוואר במרובעי נייר טואלט שאני קורע
בגסות מגליל הולך ופוחת המונח על השולחן.
"אהלן" - אומר דני ואני נד לו בראשי. קשה לי לעשות יותר מזה כרגע וגם לו
יכולתי לעשות יותר מזה - לא הייתי אלא נד. זהו אחד מאותם ימים שאני משמר
בהם את האנרגיה שלי, שבהם אני חרד שאולי לא תשאר ואני אפסיק לנוע, כמו
השפן בפרסומת לסוללות, אחרי שהוא יורד מן המסך.
דני גורר כסא אחורה ויושב. יש לו זקן ושפם עשויים היטב. הוא לבוש בקפידה.
פעם עישן מקטרת והצירוף היה מאוד מרשים. עכשיו כבר לא חשוב לו להרשים את
סביבתו אז הוא עושה באמת מה שהוא רוצה : להתלבש בקפידה ובהתאמת צבעים
מושלמת, למשל.
יש לו גם תיק עסקים מעור בצבע המתאים וכל מיני אביזרי נוחות שמשתלבים נפלא
בחזותו הכללית. דני משדר הצלחה.
מה שאני משדר באותו הערב זה שאני מרגיש כמו שבר כלי. אני מצונן, אני
בחופשה מהכלא ואשתי עזבה אותי. אני מרגיש לא טוב בהווה ואני מפחד מאוד
מהעתיד. לא קל להיות אסיר לשעבר.
לא פה, בכל אופן. אני אומר את כל זה לדני בתשובה לשאלתו.
"אז מה המסקנה ?" - הוא שואל. הוא לא מצפה באמת לתשובה. כי מה המסקנה ? מה
יש כבר לומר על דברים שאינם בשליטתנו ? שום דבר. אנחנו מאבדים שליטה
וממתינים שהיא תחזור. ומה יהיה אם לא תחזור ?
"היא תחזור, היא תחזור" - הוא מרגיע אותי. יש לו טון כזה, כאילו הוא מדבר
אל ילד מפגר. אני לא אוהב שממעיטים בערך הקשיים שבפניהם אני ניצב. זה גורם
לי להרגיש לא מיוחד. אבל הערב אני חלש מכדי לכעוס.
אנחנו פותחים את התפריטים ודנים מעט במנות השונות : ראשונות, אחרונות,
עיקריות. עולם שלם בין שני לוחות. המחירים שבצד המנות מחזירים אותי
למציאות. אני מסתפק בפסטה וגם דני. עכשיו אנחנו ממתינים לאוכל ומביטים זה
אל זה מעבר למחסום השולחני. דני עייף מאוד. יש עיגולים שחורים מתחת
לעיניו. עורו כבר לא מה שהיה. פיו נמשך ימינה כמו פיהם של מוכי שבץ, רק
בפחות חומרה. החיים השיגו גם אותו.
הוא מספר לי על עסקים שהוא עושה ואני מקשיב. זו נשמעת לי שפה זרה.
רק לפני חצי שנה הייתי שם, שלטתי באוצר המלים, עכשיו, לפתע, הזרות הזו.
אני אומר את זה לדני. אין לנו סודות זה מזה. אנחנו כמו זרם תודעה בן שני
אנשים. אני יודע שהוא חרד לשלומי. הוא לא בטוח איך צריך לנהוג. דני גם לא
אוהב אסונות. אולי הם מזכירים לו את השבריריות של הקיום המאוד נורמלי שלו.
אולי הם מספרים לו על מה שיש מתחת לפני השטח, על ים החרקים מאחורי לוחות
השיש באמבטיה, על התולעים בכל סלט עשוי לתפארה בידי השף של המקום.
פעם דני אמר לי שבגלל זה הוא לא הולך לראות סרטים עצובים. אז זה נראה לי
מין בריחה מן החיים. היום אני שואל את עצמי : אז מה ? למה חייבים לחיות את
החיים ? למה לא כמו דני ? כאילו אין דברים רעים ועצובים ?
אני מכיר אותו כבר 16 שנה ואני יודע שהוא בורח מן העצבות בפנים ולא מן
העצבות בחוץ. כמוני, אולי כמו כולנו. אבל יש כאלה הבורחים מן העצבות על
ידי בריחה אל עצבויות ויש כאלה שלהיפך, כמו דני.
עכשיו הוא במבוכה כי אני מביא אליו את העולם, נא ומדמם. ככה זה נראה : כאב
עמוק, בגידה, שלילת חירות, איום מתמיד. ככה זה באמת. בעולם יש התאמת
צבעים רק בין האדום והשחור. הלבן הוא העדר, הוא מוות, הוא בליעה של הצבעים
כולם. דני גם חבר שלי, אבל הוא לא יודע מה הוא יותר : חבר שלי, או חבר של
דני. אם הוא חבר של דני - ייתכן שלא יוכל להיות חבר שלי. זו הדילמה. הוא
מבטא אותה בהתלבטות אינסופית ומופגנת בין המנות המפתות שבתפריט.
"עכשיו אתה עמוק בדכאון" - הוא מפטיר לבסוף - "אתה פצוע קשה. אתה נכה
רגשית. השרירים שלך לא מפותחים. אז אתה צריך להתאמן. אנחנו - כל החברים
שלך - נעזור לך, נלווה אותך. אתה תבריא ותראה פתאום שהכל יהיה בסדר."
הוא קורא לזה "נקודת המפנה" שלי ואומר את זה באנגלית. אני חושב שהוא בוחר
בשפה זרה לא כדי להרשים (אותי ?!) אני חושב שהוא לא באמת מאמין בזה. ככה
הוא מזיר את האמירה, הופך אותה למשהו חיצוני, בעל מנעד אובייקטיבי,
לא-דני.
המלצרית באה ומגישה לנו את המנות על צלחות ענקיות מחרס. דני מזכיר לה
להביא שתייה והיא אומרת שמייד, היא לא יכולה הכל ביחד. הוא מהנהן בהבנה.
אני אומר לו שאני פוחד כי יש לי הרבה חובות, כי אף אחד לא יעסיק אסיר
לשעבר, כי נעמי עזבה אותי ואולי אני בכלל לא יכול לחיות עם בת-זוג ואני לא
רוצה להשאר בודד.
דני שותק ואוכל בדעת מוסחה את האטריות המגולגלות ברוטב צבעוני. האור חזק
מדי ואני יכול להבחין בכל פרט אצל כל אחד מהסועדים. מעטים מדברים. רובם
אוכלים בשתיקה, משלמים בהינפים נמרצים של זרועות ואחר כך קמים והולכים, גם
כן בשתיקה. שנים הייתי בה, בשתיקה הזו ורק עכשיו אני שם אליה לב. גם דני
שותק.
אני חוזר על דבריי בהתנסחות אחרת. לפעמים הנוסח השונה מאפשר חדירה, כמו
עטיפה חלבונית ובתוכה נגיף. דני אומר לי שהוא בכלל לא מודאג בענין הנשים.
הוא אומר שעוד יהיו לי הרבה נשים עד שאמצא אהבה ושהוא בטוח שזה יקרה.
אני רוצה לומר לו שכל פרידה כזו מסכנת את חיי. אני רוצה לספר איך חשתי
אחרי שהיא עזבה : כמו אד, כמו אין, כמו אינסוף. התפרקתי ליחידות הכי קטנות
של הקיום, תצרף של מיליארד חלקים ועכשיו - להרכיב אותו מחדש. אולי כל
החיים לא מספיקים למשימה כזו. אני חושב שמשהו גורם להן להמלט ממני. זה
משהו בי שהן רואות, מין ריק שמעורר בהן בעתה עד שהן נוטשות אותי בכל מחיר.
פעם קראתי שחורים שחורים קולטים אור ופולטים חלקיקים בצורת אדים, או משהו
כזה. חשבתי לי שזה תיאור מושלם של הנשים שבחיי, מה עוד שכתב את זה מדען
נכה מאוד.
בכל אופן לא אמרתי את כל הדברים האלה לדני. גם ככה הוא היה מפוחד. הוא
מאוים על ידי רגשות חזקים. יודעים איפה הם מתחילים אבל אי אפשר לחזות מה
יהיה בסופם. אולי אלימות ותוקפנות. אולי בכי. בכי זה אלימות כלפי הסביבה,
כך חושב דני. אולי רק אני חושב שהוא חושב כך. הפעם הראשונה שבכיתי היה
אחרי שהיא עזבה ומאז לא יכולתי להפסיק. אלה היו הרעשים של הפאזל המתפורר
שהייתי אני.
דני אומר : "אנחנו בוחרים לנו ילדות בנות 19-20. אנחנו מגדלים אותן
ומלמדים אותן כל מה שהן יודעות. אחר כך הן עוזבות אותנו ומישהו אחר נהנה
מן הפירות, מכל ההשקעה שלנו. הן מתחתנות ומביאות ילדים ואלה לא הילדים
שלנו. הן מבינות ביין ומדברות בידענות על חו"ל וזה כן היין שלנו וכן
החו"ל שראו איתנו. זה מרגיז."
דני מספר לי על אהבתו החדשה. זה משהו קשה, לא אפשרי. כל אהבותיו של דני הן
כאלה ואני מקשיב לו בחוסר הנימוס שבפיזור הדעת. הוא עייף וגם אני עייף
כבר. האור הלבנוני של הניאונים כמו תבלול בתוך עינינו. בכל זאת אנחנו
מדברים כי השעה מוקדמת יחסית.
דני אומר לי שברקע ישנו תמיד העצב הזה, מין ייאוש שממלמל ולא מניח. אני
שמעתי את המלמול הזה, אצלי הוא כבר זעקה. אצלי העצב והייאוש משוחחים בלי
הרף, אין לי הפוגה. אני אומר את זה לדני. הוא מביט בי בעיניים עגומות
ואומר לי שרק נשים הן התרופה. הן היחידות שיש להן לחשי קסם המשקיטים את
זוג המפלצות האלו.
אני נזכר בנעמי והוא נזכר במישהי אחרת בודאי. בתוך ראשי, בתוך ראשו יש
גלריה שלמה של כאבים ונטישות. אין כניסה למבקרים.
טוב, נלך - אני אומר. הוא משלם, אנחנו שמים עלינו את המעילים (קריר בחוץ)
ויורדים אל המכונית שלו (אמריקאית). בדרך מישהו כיבה את כל הפנסים. דני
מנסה מילים שנכשלות לגעת ומשתתק. אני רואה את צלליות הבנינים שבהם אהבתי
פעם ובהם עבדתי פעם. יש כאלה שחולמים בשנתם. הסיוטים שלי הם מציאות.
אנחנו מגיעים ודני מסתובב אלי חצי סיבוב בכיסא המרופד של הנהג. הוא
מתבונן בי ואני מתבונן בבית הקטן, שממנו מתחיל הרחוב שלי. זה הרחוב שממנו
יצאתי למסע הזה. זה הרחוב שאליו אני לא יכול לשוב כי אין למה לשוב ואין
למי לשוב ואין אני. דני חש מין אחריות סתומה. בסך הכל מה הוא אחראי ומה
הוא יכול בכלל לעשות ? לא הרבה, בינינו. כשאדם מת הוא מת ורק הוא יכול
ללדת את עצמו. אדם שבוחר במותו הוא אלוהים. מחוץ לזמן, לטבע, לכאב. אני
סחרחר ועוצם את עיניי. כך עוברות דקות : הרבה, מעט, אני לא בטוח.
בסוף דני אומר : "שלום" וזה שלום סופי שיש בו קצת מן השאלה. "שלום" - אני
אומר וגם שלומי סופי ויש בו קצת מן השאלה.
"טוב, נתראה" - אנחנו אומרים יחדיו ומחייכים קצת. לצחוק ממש קשה בנסיבות
האלה.
דני מתניע ומתרחק. בעיקול הרחוב הוא מפנה את ראשו אליי ומנפנף. אני מנפנף
לו חזרה, מסרב להפרד. אבל הפיסיקה חזקה משנינו ומעבר לעיקול כבר אי אפשר
לראות אותו.
עכשיו אני עומד לבד , שטוף באור כתום של פנסים. אני לא רחוק מהדירה השכורה
שלי שבה חייתי עם נעמי תשע שנים. אני לא רחוק מהמקום שבו קיימת הגרסה
הקודמת שלי, לפני העדכונים, לפני שניקו אותי משגיאות התכנות. אני יודע
שכשאפתח את הדלת אני עשוי למצוא אותי יושב על הספה וקורא עיתון או מכין לי
כוס תה גדולה בחלב וסוכרזית. אני יודע שאולי אפתח את הדלת ונעמי תביט בי
ואני אביט בה וכלום כמו לא קרה.
אני ממשש את הגלולות שנחו בכיסי כל אותו הערב. הן כבר עושות את שלהן : הן
כבר נטלו קצת חום מתוך גופי והן פושרות עתה. אני סופר אותן בקצות
אצבעותיי, בלי להביט. עשרים, שלושים, יותר.
עכשיו אני הופך את פניי, הולך לגן הציבורי ויושב שם על ספסל. יש שם פסלים
העשויים מכלי נשק ישנים. אני נשען על מרגמה קרה, מוציא גלולה אחת ובולע
אותה.
אני מחכה מעט. קר הלילה. יש בריזה אפלולית על הספסל.
שוב יד בתוך הכיס, אני מוציא גלולה נוספת. ועוד אחת.
אני מפזר אותן על האספלט הקר של הרחבה ומועך אותן בעקביי. ככה אני צובע
בלבן את החושך. כשלא נותרות לי עוד גלולות, אני קם מהספסל ונושם נשימה
עמוקה, שלא נגמרת.
אני הולך הביתה.
חלונות
Halonot (Windows)
לפעמים אני מסיר את המשקפיים שלי. הם מסגרות מתכת אכולות טחב חום-ירוק
שהצטבר משנים של זיעה שמנונית. כיסוי הפלסטיק שלהם התקלף בחלקים ונפל.
כשאני מסיר אותם, העולם כולו לובש איכות של טל וערפל. כל הדמויות מאבדות
קווי מתאר אל תוך מקסם גשום. אני צופה בהן מעבר לעדשה רטובה שאין דרך לנגב
אותה.
אז אני עושה את זה כשאני באוטובוס, מבעד לחלונות בעלי רפפות בד עגומות,
הצוברות אבק ואני עושה את זה כשאני ניצב מול נשים יפות שאני חושק בהן. אני
אומר לעצמי שככה אני יפה יותר, יש לי גבות שחורות ועבותות וכל זה - אבל,
האמת היא שכך אני רואה אותן כמו ציור אימפרסיוניסטי ועצוב קווים. אין בזה
האיום שיש במראה המדויק שלהן כשהן בוחנות אותי בעיון.
בערב, כשהיום נח מזעפו ואני עומד ברגליים יחפות, לא רחוצות עדיין, על
הרצפה הצוננת, אני ניגש אל החלון שליד המקרר שלי ואני נשען עליו. המקרר
מקרין החוצה את החום שגירש מפנימיותו, בנהמה הוא עושה את זה, ברוח יציבה.
היא מלטפת את השיער שמתחת לבית השחי ומביאה אליי את הריחות שלי ואני נטמע
בהם בעיניים עצומות.
כשאני פוקח אותן, אני מביט הישר אל תוך חלון. לא משהו מיוחד, חלון רגיל,
מסגרת ממתכת צבועה בחום, שתי זגוגיות ותפס במרכזן.
אני אוהב להשקיף אל תוך דירות של אחרים. אני אוהב להפוך, שלא בידיעתם,
לחלק מן האינטימיות שלהם. יש משהו כל כך תמים ונוגע ללב בשפה הזו של
הבדידות. שירה של גופות לא מודעים לעצמם ולנוכחותו של הצופה. לפעמים חפץ
קטן, לעתים בגד מושלך - די בהם כדי לומר מה שכרכים שלמים לא יתחילו לבטא.
אני רואה בבתים האלה, במקדשים של הלבד, עציץ קטן ובו זר פרחים מטופח ביד
אוהבת. אני רואה חזייה מושלכת על כרית וחרוטיה מתיזים זהרורים של שמש. יש
בי אז עצב כל כך גדול. אני מרגיש כמו הענקים באגדות שרק גופם יודע להיות
ופיהם אילם והם זועקים בתנועותיהם את האימה של הקיום הענקי והבודד שלהם.
אין לה שעות קבועות ובכל זאת, בדרך מיסתורית, היא מצליחה להיראות תמיד
לעיניי בעירומה. היא נשכבת על מיטה זוגית בלת כיסוי ומרימה ירכיים ושוקיים
מהבנה אל הקיר שאליו נסמכת המיטה. היא מדברת בטלפון בלהט אל בן שיח לא
נראה והיא עושה תנועות ידיים חמוקיות. אני צופה בה גם בגלל זה.
אבל בעיקר אני צופה בה בגלל הסיפור. קשה לי לזכור מתי המצאתי את הסיפור.
למשל, זה יכול היה להיות ליל חורף כשהמזגנים שלי הטיחו בי גלי אוויר חמים.
אם לא אז, אולי בליל קיץ, בין סדינים קמוטי לחות (קמתי וניגשתי אל החלון
והיא היתה שם).
אז מה יכולתי לומר לעצמי ? יש גבול לרמייה. חדירה כזו לחיים של מישהו אחר
- בעקביות, ביסודיות, בודאות - מחייבת עלילה.
אני אומר עליה שהיא בחורה בשנות העשרים המאוחרות שלה. את זה לא קשה לראות
וגם אם אני טועה זו לא יותר מאשר טעות הנעשית כדרך שגרה בבליינד דייטס.
היא תמירה ומלאת גוף. יש לה עור שנהבי חלק ואת זה כבר אמרתי קודם. יש לה
חזה זקור, מתריס. בכלל, האווירה השורה עליה היא אווירה של נגד, של מרד.
אני חושב : נניח שנפגש (ומחליף את הרגל שעליה אני משעין את כובד משקלי.
כל התנוחה שלי משתנה כתוצאה מזה ובמראת הזגוגית איני אותו אחד שהחל את
הסיפור). נניח שנפגש, אני חושב, אז מה ? זה מבטיח משהו ? זה מבשר יותר
אינטימיות מהערבים שאנו מבלים יחד מבלי לדעת ? היא תחשוף את השוקיים
המוארכות שלה בצורה הלא מודעת הזו גם כשהיא תהיה מודעת לי ? לא בטוח. אולי
עדיף כך, כפי שאנחנו, השתקפויות כלואות בחלונות זכוכית.
ובכל זאת, אני עומד בדלת שלה, היד שלי נשענת על המשקוף שלה (המרפק) והראש
שלי, מוטה בזווית אלכסונית, השיער נוגע בכף יד מטלטלת.
בעיניים שלה אני מזהה קצת בהלה. בכל זאת, אחרי חצות ואני זר והעמידה שלי,
כאילו אני מכיר את כל הריחות שלה. זה בל ייעשה בין זרים מוחלטים. אז היא
לא יודעת מה לחשוב. כמו בלט כאוב, היא מסיגה כף רגל עדינה (יש שרשרת זהב
דקיקה על הקרסול שלה) ופרקי כף הרגל השנייה מפצים על הסטת המשקל הפתאומית
הזו בהלבנה ניכרת. אני מתבונן בהם מהופנט, מכושף מהיופי של היעלמות הדם
מתחת לציפורני בהונותיה.
אחר כך אני מביט בשפתיים שלה כשאני אומר (ובינתיים איני יודע עליה יותר
ממה שאני רואה), כשאני אומר : "שלום, אני השכן ממול ואני צופה בך ללא
הפסקה מזה חודשים."
למשל. מה היא יכולה לומר או לעשות ? משטרה לא באה בחשבון, משטרה זה משהו
תיאורטי. מה היא תגיד ? על מה היא תתלונן ? אדרבא, אם אני מטריד אותה, אני
אלך.
היא לא אומרת כלום. סימן שגם אני לא אמרתי. הגיע הזמן לכעכע ובקול הכי
גברי האפשרי תחת הנסיבות האלה : "ערב טוב, אני מצטער על השעה המאוחרת ..."
שגרתי.
אני כל כך אוהב את התנועות שלה. אפשר להתאהב בדרך התנועה. ישנן חיות קטנות
שרובצות מתחת לעורה. יש לה דרך אופיינית להטיל את כל גופה קדימה כשהיא
מתלהבת (אולי כועסת ? קשה לומר מן הזווית הזו). כל השיער הארוך שלה שמגיע
לה עד המותניים, מתנופף, מין מטר שחור, שבתוכו היא מחוללת. הגמישות הזו
משכה אותי אליה עוד בלילה הראשון. יש לה תנועות קטנות. כשהיא מרוכזת.
כשהיא מהורהרת. כשהיא בוכה.
שוב בפתח הדירה. מעבר למשקוף אפל, על הרשתית, יש צללית שלה, מחוטבת,
עגולה. אם אעצום את העין המתאימה ...
"אני מכיר אותך" - אני אומר לעיניים העצומות. יש דופק זעיר שפועם בצוואר
שלה מהר. יש רטט בעפעפיים העבים שלה. ריסים, דברים שקשה לראות מחלונות.
דברים שכדי לראות אותם צריך להתקרב והקול הזה, מפתיע בעומקו, כמעט כמו גבר
אבל לא.
אחרי הקול הזה אני נוהה. מה יכולה לחדש לי הספה הזו ? היא פחות חומה, יותר
דהה, מרוטה בקצוות ?
אני רואה את ההטבעה שלה בכרים של הספה והדחף הראשון שלי הוא לרוץ ולהריח
את אברי המין שלה שמונחים שם בקביעות. מי שנלכד רק במראה לובש ממשות דרך
הריח. אני מתגבר, כמובן, אנחנו מאומנים להתגבר. במקום זה אני מציג את עצמי
והיא מחייכת כי אני עושה את זה בחן. לוחץ יד רכה ושברירית. אנחנו
מתיישבים, יש רק ספה ושנינו זה מול זה, כמו מוכנים לראיון טלוויזיוני
אינטימי במיוחד.
אני חוזר להכין לי תה. יש לי קומקום חשמלי ומדיד שמראה כמה מלאים בו המים.
עשיית התה מאפשרת לי להזכר. ההזכרות עצובה כמעט כמו התצפית. לפעמים החיים
המשותפים הם לא יותר מאשר מבט דרך חלון בדמותו של השני, השתקפויות מעוותות
של הזכוכית שלך בזו שלה, דמויות שנכפלות רצוא ושוב, העתקים הולכים
ומתערפלים של מה שהיה פעם בינינו באמת. מה היה באמת בינינו ?