ואמנם זה בעצם לא משנה.
ואפילו היה אחד יכול לבטאו, לא היו האחרים יכולים להבינו.
שם בחוץ, בחללו של עולם, הלכה הארץ את מהלכה, כשם שעשתה זאת מזה שנים רבות, רבות ועודנה הולכת יום אחר יום. סביב השמש היא חגה ללא הפסק סביב, סביב, סביב, מישהו אחר היה בודאי כבר מזמן מסתחרר מזה.
אבל הארץ לא הסתחררה, סוף סוף היא היתה רגילה לסיבוב הזה, שהיה, דרך אגב, לא מהיר כל כך. כי הוא נמשך שנה תמימה בכל פעם, ומיד כשסיימה הקפה אחת התחילה את הבאה.
וכאילו רצתה להשתגע בכח, היא גם סובבה כל הזמן על צירה, ככלבלב הרודף אחרי זנבו.
אבל זה לא ארך לה יותר מיממה אחת, והיא עשתה את זה רק כדי שהשמש תאיר על כל צדדיה בשוה. כי באותו צד, שהיא מפנה מהשמש והלאה, שורר תמיד לילה אפל. ואילו הפנתה הארץ תמיד את אירופה, אסיה ואפריקה אל השמש, לעולם לא היו יוצאים מהמיטה באמריקה.
אכן זה בכלל לא היתה כל כך מעט, מה שהיה לארץ להשגיח עליו. והיה לה עוד יותר מזה.
כי היה לה הירח.
ואמנם הירח היה יכול להסתדר לבד במקרה הצורך. שכן לא היה לו תפקיד אחר חוץ מלהסתובב, בדיוק כמו הארץ, סביב עצמו, ונוסף על כך להקיף את הארץ, כמו שהארץ הקיפה את השמש. הוא היה הרבה יותר קטן מהארץ, ובעצם לא היה ראוי שיפטפט כנגדה. ולכן נהגה הארץ לדבר אליו כשליטה ומצווה, ואילו הירח התגרה בה תמיד בהערות עוקצניות.
אולי השנים לא היו רבים כל כך הרבה, אילולא היו הם כה קרובים זה לזה, וכל שאר הכוכבים כה רחוקים, עד שאי אפשר היה לדבר אתם. אבל מי שנגזר עליהם להתחכך יחדיו עד אין קץ, לא ייפלא אם יהיו קצת נרגנים ורגזנים.
מדי חודש בחדשו במשך כמה ימים היה הירח מלא. ואז הוא חייך בפרצופו העגול חיוך כזה מלא עליונות שמימית, שהארץ התקצפה עליו כל פעם מחדש.
"תראו איך הוא מאיר, הלוויין העלוב!" אמרה הארץ. "הוא חושב את עצמו כוכב-שבת."
הירח רק חייך, כל זמן שזה נמשך. אבל אף פעם זה לא נמשך זמן רב. בכל לילה שעבר התארכו פניו יותר ויותר, והוא נראה סובל כמו אחרי שתיה מופרזת. לבסוף הוא נעלם כליל, אלא שמיד אחרי כן הוא הציץ מחדש, צמח וגדל, עד שהיה שוב מלא.
"אתה מצליח לרוץ אתי?" שאלה הארץ.
"כמובן", השיב הירח.
"אני מקווה שאתה עומד בזמנים שלך", המשיכה הארץ. "בכל פעם שאני מקיפה את השמש, אתה מקיף אותי שלש עשרה פעמים, שתזכור את זה. שאם לא כן, משתבש האלמנך."
"אני כבר מתרוצץ מספיק זמן כדי לדעת מה אני צריך לעשות, פלאנטה כבודה זקנה!" אמר הירח, כי הוא היה בדיוק מלא, ובימים האלה נהג לדבר גדולות.
אבל היתה לו גם דרך אחרת להרגיז את הארץ. לעתים מזומנות הוא משך את המים שעל פניה ככל שיכול למשוך לצד האחד, כך שבאותו צד היתה גאות, בעוד שבצד האחר נעשו המים רדודים עד להחריד. או אז הצד האחד נשטף בהצפות ואסונות, ובצד השני נשברו הספינות על שרטונים. ובני האדם שבחלקם נפל לסבול מכך צעקו שעל כדור הארץ הדפוק הזה אי אפשר לחיות. ומזה נעלבה כמובן הארץ, שהיתה נקיה מאשמה, והיא כעסה כפליים על הירח.
"עכשיו הוא שוב מלא, החזיר", אמרה. "הייתי רק רוצה לדעת, אי זו תועלת הוא מביא בזה שהוא מתרוצץ שם ומתבטל."
בחיכוכים כגון אלה חלפה במרוצה שנה אחר שנה, והשנים מדדו את מסלוליהם הקבועים. סביבם הילכו הכוכבים האחרים, כל אחד ודאגותיו וצרותיו. ובאמצע הכל האירה לכולם השמש.
יום אחד בחודש מרץ בא-שט לו כוכב זר בחלל העולם.
לא הארץ ולא הירח ראו אותו אי פעם לפני כן, ועל כן הם פערו עיניהם לרווחה, כשהבחינו בו. הוא לא דמה לכוכבים האחרים; כי היה לו זנב ארוך וזוהר.
"אי זה מין ברנש הוא זה?" אמרה הארץ.
"כזה דבר עוד אף פעם לא ראיתי!" אמר הירח.
שניהם היו כה מופתעים, עד שכמעט עמדו מלכת. הכוכב הזר קרב והלך, והארץ החלה מפחדת שהוא יתנגש בה. כשהיה קרוב כדי קריאה, צעקה הארץ:
"הלוא! מה אתה מחפש על המסלול שלי? מי אתה? מאיפה אתה בא? לאן אתה הולך?"
"הרבה שאלות בבת אחת", העיר הכוכב הזר.
"מי אתה?" שאלה הארץ שוב.
"אני רק כוכב-שביט קטן", השיב הכוכב. "אבל מי את?"
"הלא אני הארץ. - עכשיו אתה בודאי כבר מעודכן?"
"בהחלט לא", ענה השביט. "האזור הזה של החלל זר לי לגמרי; מעולם עוד לא הייתי פה, ועוד לא עשיתי היכרות עם אף אחד מהכוכבים."
"אז הגעת לכתובת הנכונה", הצהירה הארץ ברוב חשיבות. "אין זה מהרגלי להתרברב, אך אמנם יורשה לי לומר שאני המוכשרת מכולנו."
"אי זה מזל התמזל לי!" אמר השביט. "אבל הזדרזי קצת בהרצאה שלך. אין לי זמן להשתהות."
"אנחנו טסים במהירות די יפה", העירה הארץ בנימה ידידותית. "בוא התלווה אלי להקפה אחת - מה? זה נמשך רק שנה אחת. בינתים אנחנו יכולים לשוחח בניחותא."
"פה!" דחה השביט בלעג. " לזה את קוראת מהירות יפה? אני נוהג לעוף בסגנון שונה לגמרי. הזדרזי והודיעי לי איזה מין בריות אתם פה!"
"תבטיח לי ראשית כל שתיזהר מלהתנגש אתי", אמרה הארץ.
הכוכב הזר צחק כל כך, שזנבו התפצל לשלשה חלקים.
"או הא - את מפחדת לקבל אחת על הפלנטה?" אמר, "תנוח דעתך. אני בחור קליל, חפיף ונדיף, ואם הייתי מתנגש עם בעלת-גוף כמוך, הייתי מתנפץ לאלף רסיסים וחתיכות."
"אהה!" אמרה הארץ, שעניינה התעורר. "אתה כולך רק אש? במצב הזה גם אני הייתי פעם."
"זה כנראה היה כבר מזמן?" שאל השביט באי-אמון. "נדמה לי שיש לך כובע קרח גדול על הקוטב שלך."
"אכן", אישרה הארץ, "אפילו על כל אחד מהקטבים. אבל אני חושבת שזה לא מזיק אם הראש והרגלים קרים, כל זמן ששומרים את הבטן חמה כמו שצריך."
"נו - והאש?" שאל השביט.
"היא בפנים בתוכי", ענתה הארץ. "אתה יכול לראות אותה, אם אתה רוצה."
ובלא היסוס ירקה הארץ אש מתוך כמה מהרי הגעש הגדולים ביותר שלה.
"שורו והביטו!" אמר השביט. "אז מה שהוא אמנם קיים."
"מה שהוא?" נעלבה הארץ. "כל הבטן שלי מלאה מזה, אם אתה מעונין לדעת. דוקא זה מה שעושה אותי כל כך מעניינת באופן יוצא מהכלל. אתה מבין … פעם, לפני הרבה הרבה זמן, הייתי גם אני טיפוס חפיף ועליז כזה כמוך. אבל אז לקחתי את עצמי בידים והצטופפתי בתוך עצמי. בסוף נקרשה עלי קליפה עבה, וכיום אני יכולה להבעיר רק אש-אח, בהרי הגעש שלי. אבל אש ישנה בקרבי."
"עם הקליפה, זה בודאי ענין יגע", אמר השביט.
"אמנם כן", הסכימה הארץ. "עם הזמן מתרגלים לזה. ועכשיו חיים עליה בני אדם."
"בני אדם?" הידהד אחריה השביט. "זה מהו?"
הארץ גרדה במבוכה בכיפת הקרח שעל הקוטב הצפוני, וכמה גושים ענקיים השהשתחררו וצפו בים כהרי קרח.
"ובכן", היא אמרה אז, "בעצם הם כנראה אי זה מין שרצים טפילים."
"איכס!" אמר השביט.
הארץ שתקה זמן מה ושקלה מה לומר. ואז אמרה:
"לפחות הם רוחשים וטופפים עלי ככה, שאני כמעט משתגעת לפעמים. וככל שהם מתרבים, הם נעשים יותר ויותר למטרד. הם חופרים בי מחילות לכל הכיוונים, כדי למצוא פחם ומתכות ומה שהם עוד יכולים להשתמש בו. הם מניחים מסילות ברזל ונוסעים עלי סביב סביב בקיטור, מפוצצים חורים בהרים הגדולים ביותר שלי ומותחים גשרים על פלגי המים שלי. הם אומרים בעצמם, שהם אדונים שלי."
"לי נראה, שזה לא כבוד גדול בשביל כוכב, להניח לרמשים כאלה למשול עליו", אמר השביט. "את לא יכולה להתנער מהיצורים האלה?"
"ניסיתי גם ניסיתי, יותר מפעם אחת", אמרה הארץ. "וביותר מאופן אחד. ירקתי מהרי הגעש שלי המון אש ואבנים לוהטות וקברתי תחתם ערים שלימות של בני אדם. שטפונות-סערה חוללתי הרבה פעמים והטבעתי אותם לאלפים. כשנראה לי שהם יותר מדי מתחככים בי, אני גם מתנערת ועושה רעידת אדמה."
"נו", אמר השביט, "וזה לא עוזר בכלל?"
"זה אמנם מקל מעט", השיבה הארץ. "זה כן. אבל לאורך זמן זה לא מועיל. הם נעשו יותר מדי בשבילי, אני חושבת. הייתי צריכה לעשות את זה יותר מוקדם, כשהם עוד היו מעטים ועוד לא כל כך פקחים. כל פעם אחרי שאני הטבעתי או קברתי מהם כמה אלפים, ואני מקווה שהמשפחות שלהם יגוועו מרעב ומצער, האחרים אוספים בשבילם תרומות ומנחמים ומשקמים אותם; ואחרי כמה שנים אני שוב מלאה מהם על כל גדותי כמו שהייתי לפני כן."
"דבר כזה עוד לא שמעתי מעולם", אמר השביט, "ואני לא מבין איך את סובלת את זה."
"כן - מה יש לי לעשות?" אמרה הארץ. "אני כבר לא יכולה להתגבר עליהם. הם בלשו בי מקוטב לקוטב, עד שעוד מעט לא תישאר לי פינה לעצמי. הם חישבו עלי חשבונות ומדדו מדידות ותיארו אותי מכל הזוויות והכיוונים … אחדים מהם שמים על שלחנם כדור שאמור לייצג אותי ושעליו הם יכולים לחקור אותי לדיקדוקי דיקדוקים. הם מחשבים מראש, מתי יבואו סערות וסופות ורעשים וכל זה … בקירות שלהם תלויים מכשירים שמספרים להם את זה. ומה אעשה בהם עכשיו?"
"אינני יודע", אמר השביט. "אבל זה אני יודע, אם זה הייתי אני, לא הייתי סובל את זה."
הארץ צחקה בבוז.
"פה!" אמרה. "רק אל תגדל לך צימוקים בראש. יכולה אניח לגלות לך, שבזה הרגע שאנחנו שנינו הולכים פה ומשוחחים ביחד, בני האדם שלי כבר גילו אותך. הם צופים עליך בטלסקופים שלהם ומחשבים אותך ונותנים לך שם וכותבים ספרים עליך. זאת אומרת, זה מה שעושים היותר חכמים מהם. האידיוטים פוחדים ממך ומאמינים שבאת לבשר את סוף העולם."
"מי אלה, האידיוטים?" שאל השביט.
הארץ נקשה בכיפת הקרח שלה, והאוקיינוס האטלנטי התמלא חציו בהרי קרח צפים, וגו הנוי לא ליבלב עד שבועות.
"הלוואי שלא שאלת אותי על זה", היא אמרה נבוכה.
"סליחה", אמר השביט, "אולי זה סוד משפחתי."
"לא", השיבה הארץ, "בהחלט לא. אבל עד היום הזה לא הצלחתי לגלות מי אלה בעצם, האידיוטים. שהם קיימים - זה אני יודעת. יש אפילו הרבה מהם. אבל לא כל כך קל להכיר אותם במבט ראשון. ממה שבני האדם אומרים בעצמם, אין לדעת. כי כל אחד מהם חושב שהוא עצמו חכם וכל האחרים אידיוטים."
"אז בטח הם כולם אידיוטים", אמר השביט.
אבל כעת הרגישה הארץ נעלבת בשם בני האדם שלה. עלתה בה המחשבה, שהיא היתה כנראה בכל זאת יותר מדי גלויה עם הכוכב הזר הזה, שעליו בעצם היא לא ידעה שום דבר, מה עוד שהוא עצמו הודיע שהוא טיפוס חפיף ונדיף. לכן היא שיוותה לדיבורה נימה כבודה וחשובה, כשהשיבה:
"כלל וכלל לא, ידידי כוכב השביט. כלל וכלל לא. אבל הרי אין לזה תועלת לדבר עוד על הענינים האלה שאתה בין כה וכה אינך מבין בהם מאומה. אין זה ממנהגי בדרך כלל להתרברב, אך הייתי מבקשת, כי תואיל לשים לבך לעובדה שאני מכל הכוכבים המעניין ביותר. תוּרָה נא את כל חלל היקום, לכל מרחק שתרצה, ולא תמצא כדוגמתי. הבט בנוגה, שזוהרת שם מעבר, ובצדק ובמאדים ובכל אלה, שסובבים כמוני את השמש. ואז הואל נא להתבונן כראוי בי! שים עיניך על הימים העמוקים והרעננים שלי, על יערות האשורים ועל חורשות הדקלים שלי …"
"האמת - אני לא מצליח לראות שום דבר מכל אלה", אמר השביט. "אבל הרי אפשר שהם בכל זאת קיימים. דרך אגב, נדמה לי כאילו את עוטה סביבך כמין ערפל?"
"אוה!" אמרה הארץ, מבויישת מה, "את זה לגמרי שכחתי. זוהי האטמוספירה שלי."
"ממש מפחיד, איך שאת מוכת חולאים - קליפה, בני אדם, ועוד אטמוספירה …"
"כוכב שביט!" אמרה הארץ בחומרה. "אמנם נכון, אני רצה במסלול סביב השמש כמו הכוכבים האחרים, שהזכרתי לפני כן; אמנם נכון, אני אחד הקטנים בהם. ואף על פי כן אני משוכנעת, שלאמיתו של דבר אני מרכז היקום."
"את מתנשפת ומתבלבלת", העיר השביט. "הרי אין זה ממנהגך להתרברב - אבל שבי לך מעט והוסיפי להתרברב."
"שאני אשב?" נעלבה הארץ, "הו, אילו כך עשיתי, זה היה נגמר מהר, ורע מאד. הלא כל הענין סובב על כך שאני מבצעת בדייקנות את הקפותי סביב השמש. ואני יכולה לומר לך, אינני מתרברבת. אני הנפלא שבכל הכוכבים … ולו רק בגלל בני האדם שלי. אין אף אחד, שיש לו כיוצא ב… הי, הלוא! מה עובר עליך? נדמה לי שאתה בורח ממני?"
"אכן זה מה שאני עושה", אמר השביט.
"הוי למען השם", אמרה הארץ בעצב, "אתה לא יכול להישאר פה עוד כמה שנים? כל כך נעים לי להיות אתך ביחד, נראה לי. ואתה יכול להאמין לי, שזה לא משעשע במיוחד לדשדש תמיד על אותו מסלול ולא לשוחח עם שום בריה מלבד הטיפשון הקטן הזה, הירח."
"זה מי הוא, הירח?" שאל השביט.
"זה הקטנצ'יק שאתה רואה שם", ענתה הארץ, "זה שמקיף אותי כל הזמן. הוא כוכב בדימוס עלוב, שלקחתי אלי, כשהוא שט לו מוזנח בחלל היקום. כעת הוא כבוי לגמרי - יצור מסכן, שהיה אפשר לתקוע באותה מידה בבית מחסה לעניים. אבל פה באזור שלנו אנחנו נוהגים ללכת עם ירחים. לצדק יש אפילו ששה עשר. אבל לי נראה שזו סתם שחצנות."
"היי שלום!" אמר השביט.
"הישאר עוד מעט!" ביקשה הארץ.
"אני לא יכול", השיב השביט. "יש לי מסלול קבוע שלי לרוץ בו, ועכשיו אני צריך להזדרז יותר. חוץ מזה, נמאס לי מדיבורי הרהב שלך."
"מתי תחזור?" שאלה הארץ.
השביט טס חיש מהר עם זנבו המחולק לשלשה.
"בעוד שלש מאות שנים!" הוא קרא מרחוק.
הוא נראה קטן יותר ויותר. בסוף הוא נעלם לגמרי.
"זה היה בחור זריז", אמר הירח. "אי זה מעוף יש לו, ואי זה זנב! הוא בטח עושה חיים, לא כמו איזה כוכב לכת עלוב."
"אוהו, בטח", גיחכה הארץ בארסיות. "כמעט כמו חיים של ירח."
אבל הירח היה מלא ורק חייך לזה.
כחלוף שלש מאות שנה חזר כוכב השביט.
הארץ ציפתה לו כבר זמן רב בגעגועים וספרה באמונה את הקפותיה סביב השמש. היא התקשטה בסיגליות ובכל שאר הפרחים שיכלה לגייס בחודש מרץ.
וכל בני האדם של הארץ עמדו הכן עם טלסקופיהם ובלשו אחר כוכב השביט בדיוק ביום בואו, כי הם חישבו בדייקנות את מסלולו. החכמים שבהם שמחו שיזדמן להם לראות דבר חידוש יפה ומעניין, והאידיוטים שכבו במיטותיהם ובכו מרוב אימה או התרוצצו מבוהלים והשתכרו והשתטו בכל מיני תעלולי שוטים.
"הנה כוכב השביט!" אמר אותו איש מבני האדם החכמים שעמד על המגדל הגבוה ביותר, החזיק בטלסקופ הטוב ביותר והבין יותר מכולם בעניני שביטים.
"הנה השביט!" אמר הירח. "הידד! באים זמנים עליזים!"
"הנה השביט!" אמרה הארץ בשמחה.
ואז, כשקרב ושט השביט, גדול וזוהר, עם זנבו הארוך המחולק לשלשה, הסירה הארץ את כובע הקרח שלה, כך שבימים שטו הרי הקרח אנה ואנה, והאויר התקרר כל כך, שהאידיוטים היו משוכנעים לגמרי שחורבן העולם הגיע, ואפילו האנשים החכמים השמיעו הרהורי דאגה.
"שלום עליך, יום טוב יהיה לך, כוכב השביט!" היא קראה. "ברוך שובך! אני שמחה לשוב ולראותך כל כך נמרץ וזוהר."
אך השביט לא ענה כלום. הארץ שוב ברכה אותו ביום טוב, ושוב היא לא קיבלה כל מענה.
"מה לעזאזל קורה עם השביט!" התפלאה. "שמא נעשה גאוותן כזה, שהוא לא רוצה אפילו לומר שלום למכר ותיק?"
"הוא באמת לא ראה אותך", אמר הירח ברשעות. "זכרי, את כל כך קטנה!"
"סתום את הזרבוב והתעסק בתפקידך!" גערה בו הארץ.
והיא קראה שוב: "כוכב שביט! כוכב שביט! כוכב שביט!"
אבל השביט הוסיף לשייט לפי תומו ולא אמר אפילו פיפס. אז החלה הארץ חוששת, שמא הוא יחלוף על פניה ביעף, מבלי לשוחח איתה שעה קלה אחת; והיא כמעט בכתה; אבל הרי אין זה ענין פעוט, כששמחים במשך שלש מאות שנים לקראת שיחה עם מישהו, ואז אותו אחד אפילו לא אומר שלום.
"הלוא, כוכב שביט!" היא קראה בנימה נואשת. "בודאי אתה לא רוצה לעבור לפני הדלת שלי מבלי לברך אותי לשלום? הרי אני ידידתך הוותיקה, הארץ - כלום אין אתה זוכר אותי? הנה עכשיו נסעת לך מיליונים רבים של מילים - - נכון שקרה בדיוק כמו שניבאתי לך, שבשום מקום לא מצאת משהו דומה לי?"
"פה!" אמר השביט.
"אכן, ככה", אמרה הארץ באי-אמון מוחלט. "על זה רוצה הייתי לשמוע משהו. אבל קודם כל אני שמחה שלא נאלמת. - ובכן … תגיד! אתה רוצה אולי למכור לי, שבאיזה שהוא מקום בחלל-היקום נתקלת בימים כה עמוקים ונהדרים, ביערות אשורים כל כך נאים ובחורשות דקלים כאלה נפלאות?"
"חה! חה! חה!" צחק השביט.
"או בני אדם - מה?" חזרה הארץ ושאלה.
"חה! חה! חה! - חה! חה! חה!"
השביט צחק, עד שראשו וזנבו התנדנדו; והארץ החלה מרגישה נעלבת ברצינות. היא חשבה וחשבה, אם לא תוכל למצוא משהו שיעשה רושם של ממש על השביט הזה. אז היא שאלה בלעג:
"היו שם אולי גם אידיוטים - מה?"
"חה! חה! חה! - חה! חה! חה!"
עכשיו צחק השביט כל כך, עד שהזנב האחד ניתק ממנו. הארץ נבהלה, ובני האדם החכמים שעל פני הארץ, שצפו בדבר דרך הטלסקופים שלהם, התפלאו ביותר; כי דבר כזה לא ראו מעודם. אבל השביט המשיך והוסיף לצחוק ללא הרף. כעת הלך הזנב השני … וכעת השלישי … ועתה הוא התפקע שתי וערב. כל החלל התמלא ניצוצות ושברים לוהטים גדולים, שעפו ימינה ושמאלה; אחדים מהם נפלו על הארץ כאבנים גדולות - ואחד מהם פגע בראשו של איש אחד חכם ורידד אותו ביחד עם הטלסקופ שלו כמו לביבה.
משנגמרה הצגת הזיקוקין, לא נראה עוד דבר מהשביט.
"הוא התפוצץ מרוב גאוותנות", אמרה הארץ. "המכעיס הוא, שהוא מת, לפני שהספיק לספר לי, מה ראה במסעו."
"אכן - הנה כמעט הזדמן לך ללמוד משהו", אמר הירח וחייך, כי כעת היה שוב מלא.
''קדימה!" זעמה הארץ. "פקוק זרבובך ועשה תפקידך. שלש עשרה פעמים סביבי על כל פעם שאני מקיפה את השמש. שאם לא כן, משתבש האלמנך."
ארבעה ידידים טובים
בשדה מיד אחרי הגדר המצומחת התוחמת את הגן כרויה שוחת המלט.
קרקעית בור המחצב הגדול והעמוק מכוסה במים מגעילים בצבע צהוב בהיר. בגדות צומח עשב ערום וחיוור, ומהאבנים הגדולות והקטנות הרובצות שם משתחררת מדי פעם בפעם האחת או האחרת ונופלת בקול בעבוע לתוך המים.
מעל המדרון שבצד הגן תולה שיח אילסר את ענפיו. הם מושטים כל כך רחוק מעל התהום, שלעולם אין יד הנערים מגעת אל קצות הענפים, ובעל כרחם נושרים הפירות החומים העגולים בכל סתיו לתוך שוחת המלט.
כשהשמש יוקדת לה בשמים וקופחת על ראש הבריות, קורה שמהשדה באה פרה צמאה ומושיטה את ראשה המקרין והגדול מעל שפת הבור ומהמהמת, מפני שאינה יכולה להגיע אל המים ולשתות. ואז היא שבה ופונה לדרכה. לבד מביקורים כגון אלה אין באי העולם פוקדים את שוחת המלט.
אבל בקיץ שעבר נפגשו בראש המדרון מתחת לגדר האילסרים בכל ערב עם שקיעת החמה ארבעה ידידים טובים.
ידידות מוזרה היתה זו שקשרתם, כי בכל ערב הם היו קרובים לזלול זה את זה. ואף על פי כן הם תמיד חזרו והתפייסו לבסוף ושוחחו ביניהם כחצי שעה בנימוס ובטעם.
היתה שם קודם כל כוכית הגדות, או בעצם: היה שם כוכי הגדות, שכן זכר היה זה. קינו שכן למטה במדרון. שם, סמוך לפני המים, באמצע שפוכת האבנים הצהובה, היה חור שחור, והוא היה הפתח לדירתו. הכוכי אהב, אחרי שכלו כחו ומלאכתו לאותו יום, לשבת מעט בחוץ, לתת מרגוע לכנפיו החדודות והארוכות ולבהות אל העולם.
שנית מתוך הארבעה היתה התנשמית, בריה אפורה גדולה בעלת ארבע כנפים רכות וצמריות. היא היתה מפחדת תמיד מפני הכוכי. כל היום היא ישבה בכנפים מקופלות חבויה עמוק מתחת לעלה גדול של גדילן, כי זמן פעילותה היה הלילה. רק עם חשיכה היא יצאה והתעופפה, אבל רק משהכוכי אמר 'לילה טוב' וחסה בכוכו.
שלישי בברית היה יערון קטן ופעלתן. חומה היתה כל פרוותו ועיניו שחורות ופקחיות. הוא גר עמוק למטה בתחתית הגדר, מקום שם הסתבכו שרשי האילסרים לרשת צפופה ממש. מדי לילה בלילה הוא עבר את הגדר לתוך הגינה; כי הוא היה פעיל-לילה כמו התנשמית.
היערון היה ירא מאד את הקיפוד, וזה היה דוקא הרביעי בחבורה.
לא הרחק מחור היערון התדרדרה אבן גדולה מתוך גפת הגדר, ותחתיה קבע הקיפוד את מאורתו. הוא נהג לישון כל היום ולהתעורר כמו השנים שהוזכרו לפניו רק עם רדת הדמדומים. אז היה זוחל לאורך הגדר עד השער, חמק מתחתיו לתוך הגינה ובלע כל הנקרה לדרכו: ענבי חזרזר ותפוחים שנשרו, נחשים וקרפדות, חלזונות, אגוזים, חיפושיות מאי ועכברים.
כשנפגשו ארבעת הידידים בערב, עמדו איפוא הקיפוד, היערון והתנשמית לפני תחילת מלאכתם, והכוכי לעומתם היה עייף ובדרך למיטה.
"בעצם הייתי צריכה לטרוף אותך, תנשמית", אמר הכוכי. "את רכה ובודאי טעימה, אבל אין לי עוד תיאבון הערב."
"גם אני הייתי זולל אותך ברצון", שרק היערון ונשא מבטו אל התנשמית, שהצטמקה ברעדה תחת העלה שלה.
"ולי יהיה זה לעונג לסעוד לבי בשלשתכם", גרגר הקיפוד. "אומצת יערון עם סלט תנשמית ואחרי כן קציץ כוכית - ארוחה מכובדת בהחלט!"
הוא ציקצק בלשונו ושקשק באופן כל כך אימתני בשיניו, עד כי נעלמו היערון והכוכי בסתר מרבציהם, ואילו התנשמית לא ידעה נפשה מבעתה. הקיפוד שבע נחת מפחד השלשה; אבל לא עברה שעה קלה, והוא הודיע ברוב חסד: "צאו לכם אתם! אין לי חשק כעת לזלול. אתמול אכלתי שלשה עכברים שמנים וזרעית טעימה אחת."
אבל הוא נזקק לשידולים ושיכנועים ממושכים, עד שהואילו הכוכי והיערון להוציא את ראשיהן; אבל התנשמית לא הסכימה בשום אופן לצאת ממחבואה.
"עכשיו אגיד לכם משהו", הכריז הקיפוד. "נראה שהלילה ירד גשם, וזה בודאי לא אוהב אף אחד ממנו. מה דעתכם אם יספר כל אחד ממנו סיפור?"
"איזה מין סיפור יהיה זה?" שאל הכוכי.
"סיפור על אוכל", השיב הקיפוד. "יותר טוב מאוכל אין בכל העולם כולו, וחוץ מאוכל טוב אין מה שמחמם את הלב כמו לשמוע מישהו מספר סיפור טוב על אוכל."
"הו רחמנות!" נאנחה התנשמית.
"מה יש שם להיאנח?" רטן הקיפוד.
"הלא יש דבר נשגב יותר בחיים מאכילה!" קרא הכוכי.
אבל היערון ישב וקירסם אגוז שהתגלגל לפתח חורו ולא אמר שום דבר.
"כן, את חושבת עצמך למשהו, שאת יודעת לעוף!" העיר הקיפוד. "אבל אני החלטתי שאשמע סיפור על אוכל; ונראה לי שראוי לכם לבטל דעתכם מפני דעתי. שאם לא כן …"
שוב הוא ציקצק בלשונו ונקש בשיניו, עד שהאחרים הצטמררו.
"אז טוב", אמר הכוכי, "אז נספר. אבל מי יתחיל ראשון?"
"התנשמית", קבע הקיפוד.
"הוי לא!" קראה התנשמית.
"רק שלא תצטעצעי לך כמו איזו בתולה זקנה!" הוכיח הקיפוד. "את נבחרת להתחיל. ועכשיו אל תתנגדי!"
"כן … גם אין בדעתי להתנגד", אמרה התנשמית. "הייתי מספרת ברצון, אבל …"
"מה אבל?"
"אני לא אוכלת אף פעם", הודתה התנשמית והתביישה מאד.
"הפלץ ופלץ!" פלט הקיפוד.
והיערון פסק מקרסומו, הכוכי יצא כמעט ממחילתו ורצה להתבונן בבריה המשונה שלא אכלה אף פעם.
"הו לא!" אמר הכוכי. "שהחיים ניתנו רק לאכילה, לא טענתי מעולם. אבל לא לאכול בכלל - הלא זה בכל זאת מוגזם!"
"לא טבעי זה", אישר היערון וחזר לאגוז שלו.
"ולדעתי זה שקר!" הצהיר הקיפוד.
"לא", אמרה התנשמית. "שקר זה לא."
"ובכן, ספרי לנו איך הענין הזה."
סיפורה של התנשמית
"לפנים נהגתי להיזון באוכל, כשאר החיות, ולהיזון כהוגן וכהלכה. אני חושבת שאז לא עשיתי שום דבר חוץ מלאכול. אבל מאז כבר עבר כל כך הרבה זמן, שאני כבר מתקשה להיזכר. היה זה בשחר ילדותי. הייתי אז זחל ונראיתי לגמרי שונה מעכשיו. זחל קטן ורך הייתי; אבל עם כל יום שעבר גדלתי ועביתי. זחלתי אנה ואנה על גבי עלי העצים ואכלתי אותם עד שנותרו רק העורקים.
ואז אחרי זמן מה התגלמתי. היו לי כל שש הרגלים כמו עכשיו … וארבע הכנפים שלי והעיניים והמחושים; אבל הם היו דבוקים בחוזק לגופי, הייתי מצופה כולי בעור מעטפת קשה וחלק ולא יכולתי לזוז בכלל. לא אכלתי ולא שתיתי, ורק התנדנדתי, תלויה בחוט דק תחת ענף אחד. זו היתה התקופה השקטה ביותר בחיי. לא היו לי שום דאגות ולא חובות, רק נחתי לי, תלויה במעטפת הגולם שלי, וחלמתי.
אבל ערב אחד התפקעה המעטפת, וחשתי שיכולתי ליישר את רגלי וכנפי. אחרי שנחתי זמן מה והתישבתי בדעתי, עפתי לתוך הלילה הנאה והשלו. הציפורים סביב על השיחים ישנו, לכן לא יכלה שום בריה לפגוע בי. ואפילו היה חורש מישהו רעה נגדי, לא היה יכול לראות אותי. כי אני כהה כמו החושך שבו אני מתעופפת. עם זריחת החמה אני מתחבאת כאן תחת עלה הגדילן ונשארת יושבת פה כל היום. רק אחרי שחוזרת השמש ונעלמת מהרקיע, הפעמונים קיבלו את פני הערב ובכרי המרעה אורב השועל … רק אז אני שוב יוצאת ומעופפת.
אבל אינני טורפת כמוכם. אני כבר לא שתה לבי למאכל … בקושי יש לי פה או קיבה לשומו שם. כל הלילה אני עפה לכאן ולשם ומחפשת מקומות טובים להטיל בהם את ביצי. אין בכלל לדבר על אפשרות שבמשך הקיץ הקצר אמצא זמן למה שהו אחר.
הנה לכם הסיפור שלי, ואם לא מדובר בו על אכילה, אין זאת אשמתי."
"נו", אמר הכוכי, כשנאלמה התנשמית, "דומני שאני מבין את זה. ולדעתי התנשמית היא יצור אצילי שהתרומם מעל רדיפת הטרף וההנאה העצמית ומקדיש את חייו למשהו נעלה יותר."
אבל היערון הניד ראשו הקטן.
"לא", אמר. "אנ ידבק בשיטה שלי, וההתנהגות של התנשמית נראית לי בלתי טבעית. שדואגים לצאצאים, אין מי שמבין טוב כמוני; אבל אני בא מבית טוב, שם הואכלנו וטופחנו אני ואחי באופן הטוב ביותר, עד שהיינו גדולים ויכולנו להרויח מחייתנו בעצמנו. אבל גם אבי וגן אמי נהגו לאכול, כמו שעושים כל היצורים המהוגנים, ואפילו יהיה כל קיני מלא ילדים. - שאגיד לכם מה דעתי באמת? אני חושב, התנשמית זללה יותר מדי בנעוריה, וכעונש על זה חסמו לה עכשיו את הפה."
"שטויות במיץ!" רטן הקיפוד. "אי אפשר בכלל לאכול יותר מדי או יותר מדי טוב! אבל מחריד זה צריך להיות כשאי אפשר לאכול בכלל. זה אמנם נראה כמעט כמו עונש, בזה בודאי צודק היערון. אבל אם ככה הענין, אז העונש הגיע לתנשמית, מפני שבכל תקופת הגולם שלה היא רק התנדנדה ולא רצתה לפתוח את הפה ולחטוף."
"מה דעתה עצמה על זה? נשאל אותה!" הציע הכוכי.
קראו אחריה, אבל היא נעלמה. בעוד הם משוחחים עליה, היא עפה לה על כנפיה הרכות והכהות לתוך הלילה.
"הסיפור עשה לי תיאבון", אמר הקיפוד. "נשמור לנו את החויות האחרות לאחד הערבים הבאים."
הוא אץ לאורך הגדר אל השער וחמק לתוך הגינה.
"סיפור יוצא דופן", אמר הכוכי. "הוא נותן חומר לכל מיני מחשבות עמוקות."
בזה הוא פרש לכוכו לנוח.
"הסיפור טוב ויפה", אמר היערון, שהוציא לו אגוז חדש. "אבל שום סיפור בעולם כולו לא יפריע לעיכול שלי."
בערב המחרת היה תור הכוכי לספר. אבל הוא אמר שהוא יותר מדי עייף ולא במצב רוח מתאים לסיפורים. הקיפוד איים שיזלול אותו; אבל הכוכי נסוג למעמק המחילה שהובילה לקינו וקרא מבפנים שזה בכל זאת לא יהיה כל כך קל.
"יכולתי לחפור אחריך", אמר הקיפוד. "אבל לזה יש זמן עד לפעם אחרת … אז יספר לנו היערון משהו."
"אין לי בכלל שום דבר לספר", שרק היערון ונעלם חיש מהר למטה בחורו.
"חברים נאים אתם", גיחך הקיפוד. "תנשמית! את מכירה עוד סיפור? אבל הכי טוב אחד עם קצת יותר עלילה."
התנשמית לא ענתה, אלא עפה מעבר לעלה הגדילן, סמוך מאד לאפו של הקיפוד. היא ריחפה על כנפיה הרכות והכהות באויר ונעלמה בין עצי האגוז בגינה. הקיפוד חרק שיניו והביט אחריה, עד שכמעט התגלגל לתוך שוחת המלט.
"רק תחכו!" רטן וסרך דרכו ליד הגדר אל שער הגינה. "אני עוד אתפוש אתכם, ואז תהיה לכם הרפתקה אחרת, תאמינו לי!"
חלפו ערבים אחדים שבהם ארבעת הידידים הטובים כמעט לא דברו ביניהם. איש מהם לא בטח באחר, ובמיוחד פחדו השלשה מפני הקיפוד. הכוכי לא ישב עוד לפני פתח מאורתו, אלא נכנס תמיד מיד לישון. התנשמית עפה לעסקיה, ברגע שהכוכי נעלם; והיערון לא הוציא אפילו את קצה אפו מדירתו, לפני שהקיפוד הגיע רחוק לתוך הגינה.
אבל אז באה תקופה של גשמים, יום אחרי יום גרגרו זרמי המים מהשמים, וגם בלילה ניתך המטר. ארבעת הידידים השתעממו נורא, וערב אחד מרוב השיעמום בכל זאת חזרו ושוחחו.
"עסק ביש זה, חברים", פתח הקיפוד. "אם לא רוצה מישהו אחר להתחיל, אני אספר הפעם, אבל סיפור שיש לו קרניים וטפרים!"
"על מה?" התענין הכוכי.
"על אוכל", היתה התשובה. "בהתאם למה שסוכם. וסיפור עליז הוא זה. גיבורו הוא דודן אחד שלי, קיפוד שהיה גר כאן בחוץ מעבר לגדר. חוץ ממנו מופיעים בסיפור עוד ארבע דמויות: כלב, חילזון, תות שדה אחד וקרפדה. - הקשיבו!"
"סלח לי", הפסיקו הכוכי. "אתה אומר שדודנך ה י ה גר בגינה. שמא עבר לשכונה אחרת?"
"הוא מת", ענה הקיפוד.
"נטרף, מסתמא?" חזר הכוכי ושאל, והיערון צחק בקול, בעוד התנשמית תחת עלה הגדילן שלה חייכה חיוך קלוש וחיוור.
הקיפוד רץ אל מחילת הכוכי ודחף את חרטומו פנימה. הכוכי הזדרז לסגת לחדריו, היערון הסתבך ברגליו שלו עצמו, כל כך מיהר לרדת למאורתו, והתנשמית לא יכלה להניע את כנפיה מרוב אימה.
מעט אחר כך ישב הקיפוד שוב במקומו והצטער עכשיו על רוגזתו; כי באמת רצה מאד לספר את סיפורו. אחרי זמן מה חזר הכוכי והושיט ראשו מפתחו, היערון הציץ מחורו, והתנשמית זחלה עד קצה עלה הגדילן שלה; כי הגשם עדיין נמשך, וכולם היו מתוחים לשמוע את הסיפור.
"אל תיקח ללב!" ביקש הכוכי.
"טוב", ענה הקיפוד. "אבל אני מבקש להתנהג מעתה בנימוס, שאם לא …"
"ספר!" ביקש היערון.
והקיפוד סיפר.
סיפורו של הקיפוד
"זה היה בקיץ שעבר. ואמי סיפרה לי, שזה היה הקיץ החם ביותר שראתה מימיה. השמש זרחה מהבוקר עד הערב, יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע. אף טיפונת אחת של גשם לא ירדה. עם עלות השחר הניסה הרוח את הערפל; אבל אחרי שהשלימה מלאכה זו, היא היתה עייפה ולא רצתה עוד לעשות כלום בחום ההוא, אלא הפסיקה מיד לנשב.
וגם לכל האחרים לא התחשק לעבוד. הגנן האריך את תנומת הצהריים לכדי חצי יום, הציפורים ישבו עצובים על הענפים ותלו את ראשיהם, והכלב רבץ על השביל בפישוט כל ארבעתיו ונאבק, לשונו משולשלת החוצה, על נשימתו. מדי פעם בפעם הוא עצם עינו אחת ופזל לאורך השביל. אם בא זבוב ונחת על אפו, הוא היכה סביבו בזנבו ואמר בתוך שנתו 'ווף!'
סמוך-סמוך למקום שבו שכב הכלב עמדו תותי השדה. היו שם כה רבים עד כי אפשר היה ללקט מהם מלוא צלחת גדולה, אם אך היו מסיטים מעט את העלים. מחוברים בגבעולים דקים, הם שכבו על האדמה. השמש צבעה אותם אדום כהה, וכולם היו גדולים מאד.
אבל אחד התותים היה הטוב מכולם. הוא היה עגול ואדום, עסיסי ומתוק כמו שלא היה אף אחד מהאחרים; והוא ידע בעצמו היטב כמה טעים היה. על גבעולו הארוך הוא העז לצמוח על השביל, ושם הוא שכב עכשיו וזהר באור השמש.
'פוה! אפשר להינמס!' אמר התות לעצמו. 'אני מרגיש בכלל לא טוב. לו אך יבא במהרה הגנן ויקטוף אותי! כמה היתה מטיבה אתי טבילה קטנה באמבט שמנת נאה ועדינה!'
באותו רגע באה על השביל קרפדה גדולה, חומה ורירית. היא נעצרה מול התות ונעצה בו עיניים לחות.
'אוף!' אמר התות. 'את הרי טיפוס בלתי נעים. מה לך להסתכל ככה?'
'שום סיבה, הוד מעלתו', ענתה הקרפדה בהכנעה. 'אל לך לירא מפני! קיבתי, לצערי, אינה בנויה לתותים. אני רק הרשיתי לעצמי להתבונן בך מעט. אתה נראה כזה עסיסי להפליא; ביובש הזה זהו מראה מלבב. - התרשה לי כעת לנוח מעט בצל עליך?'