וזה גם הבטיח ינס. אבל חוץ מזה הוא גילה דעתו, שעכברים וחולדות_Tales（#5139）

"נכון?" התלהבה היערונית. "הרי זה גם אני אומרת. אבל איך נעמיד את בני האדם על טעותם? אני בכל אופן לא יודעת איך אפשר פעם לדבר אליהם. נו, היי שלום, דודנית, ולהתראות!"

"שלום, דודנית. להתראות!"

ועכשיו רצה היערונית לתוך היער, לאסוף מלאי מזון לחורף, ועכברת הבית רצה אל המזוה המלא של היערן …

אחרי זמן מה הגיעה מעיר הבירה תיבה ענקית עד להבהיל מלאה במצרכי מזון אל משק היערן. המלאי חייב לספיק לכל החורף, היתה דעת היערן, שהיה שייך לאסכולה הישנה ורצה לקבל הכל בבת אחת בתאריך קבוע, בדיוק כמו שהיה מהשנה הראשונה, כשהוא בא עם אשתו הצעירה אל בית היערן.

הארגז היה כל כך גדול, שהבת והפועל עם הגיעו לא ידעו כלל מה יעשו בו. להכניסו לבית לא היה אפשר, מפני שפתחי הדלתות לא היו רחבים די הצורך. בחצר בחוץ לא יכלו להשאירו, מפני שהבת לא יכלה לפרקו מיד, שכן היא היתה באמצע מלאכת שימור השזיפים. וכמובן היא היתה חייבת לפקח בעצמה על פתיחת התיבה; על אפשרות אחרת לא שייך היה לחשוב. לבד מזאת נראה כי גשם ממשמש ובא. היערן אמר, שבלילה בודאי ירד גשם, כי הוא חש אותו בכתף שמאלו. זו היתה נביאת מזג אויר שלא איכזבה מעולם.

"הלא נוכל לשים אותה באסם?" שאל הפועל. "בכלל היא תוכל להישאר שם בינתיים ולא תעמוד בדרכו של אף אחד."

כך קרה שהתיבה נגררה אל האסם. ושם היא עמדה במשך חמשה ימים בקרן זוית. אבל כבר בלילה הראשון, כשהגשם שניבאה כתיפו של היערן ניתך בזרמי עוז, התרחש דבר לא רגיל.

כי פתאום נשמע רחש מוזר מאותו קצה של התיבה שעמד בפינה, קירסום וחריקה, כאילו יש חיה בתוך התיבה. וכך אמנם היה, כפי שהתברר מעט אחר כך. כי אחרי שנמשך הקירסום זמן מה, הגיחה מתוך התיבה חולדה גדולה, שמינה וחומה.

באותו רגע ירד עליה שפך רב של סוכר, אבל היא לא נגעה בסוכר כלל; מזה כבר קיבלה די כשהיתה בפנים התיבה. לעומת זאת היא החלה מיד מכרסמת חור ברצפה. הקרשים היו במקום אחד רקובים למדי, כך שהדבר היה די קל. בזמן קצר היתה המחילה מוכנה, ומתחת לקרשים היה מקום מרווח למשפחת חולדות. אז החלה החולדה ללא דיחוי מקוששת תבן, לרפד בו קינה.

כשבערך סיימה את מלאכתה, היא עצרה וניצבה והביטה פתאום הישר לתוך פני עכברת הבית.

"מי תחת השמש את?" שאלה זו. "צורתך כשל עכבר, ואילו היית שחורה, הייתי חושבת אותך לחולדה."

"אני באמת חולדה. חולדת החוף. בימים עברו היו החולדות שחורות. עכשיו זה אופנתי להיות חום. החולדות השחורות יצאו לגמרי מהתקן והן כבר לא שוות שום דבר."

"ככה!" הרהרה עכברת הבית בקול. "ואמנם אני חיה לי פה בפינה המרוחקת הזאת ולא יודעת שום דבר מכל החידושים בחוץ בעולם הגדול. כי זאת עליך לדעת, אני עכברת הבית."

"זה יכולתי לנחש לבד", אמרה החולדה. "בעיר ראיתי הרבה מהסוג שלך. אבל מה יש לך לחפש פה באסם? חשבתי שאת צמודה למטבח ולמזוה?"

"בדרך כלל כן", השיבה עכברת הבית. "חוץ מזה מותר לי להיות בכל מקום שאני רוצה. ודרך צינור הניקוז מהמטבח אני יכולה להגיע לכאן מבלי להירטב. כי יורד גשם נורא חזק, את צריכה לדעת."

"מה זה?" קראה החולדה. "את מפחדת ממעט מים? כמה שיותר, ככה יותר טוב! אני שוחה כמו דג. פעם אפילו חציתי בעיר את הנמל בשחיה; אני בעצם בכלל לא מרגישה טוב, אם אני לא יכולה להרביץ כל יום איזו שחיה קטנה. - אני רק מקוה שיש פה איזו תעלת ביוב ראויה לשמה?"

"טפו! גועלית ונורא רחבה. אבל אני תמיד הולכת שם מסביב. גם בצינור הניקוז אני משתמשת רק כשהוא יבש. היום באתי הנה כדי ליהנות קצת מארגז המזון החדש. שמעתי את העלמה אומרת שהוא הגיע. והרי בדרך כלל תמיד דבוק שם משהו בחוץ שאפשר ללקק."

"בטח שהגיע המשלוח. אני הרי חייבת לדעת את זה, כי באתי בתוכו."

"את הגעת עם הארגז?" התפלאה העכברה.

"בטח! ישבתי על הקרקעית, כשהאנשים התחילו לארוז אותו. היה חצי חושך שם, כך שהם לא יכלו לראות אותי, ואני כמובן לא הוצאתי הגה; כי אם היו מוצאים אותי, היו הורגים אותי. ואז הם העמיסו עלי כל הערימה: סוכר, קפה, תה, קינמון, שוקולד, עמילן וכל מיני תבלינים, עד שהארגז עמד להתפקע. אז סגרו עליו את המכסה, והופ! יצאנו לרכבת."

"זה היה בודאי מסע-תענוגות!" קראה העכברה וליקקה את פיה.

"כן, אפשר להגיד שזה היה ככה", הודתה החולדה. "האוכל היה מעולה, ותמיד בהישג יד, כמו שאומרים, ולא היה צריך להתחלק עם אף אחד, ואף אחד לא בא להפריע. אבל מה שלא היה נעים, שבדיוק לפני זה התחתנתי, והילדים צריכים לצאת עוד מעט. בגלל זה הייתי מפחדת כל הדרך שהם יתפלטו לי עוד בתוך הקופסה. אבל זה הלך טוב, ויצאתי בשלום, כמו שאת רואה, בגלל שלא פרקו מיד את הארגז. נו, אפילו היו עושים את זה, הייתי מסתדרת בטח, הייתי קופצת על יד האנשים. אבל ככה כמובן יותר טוב. עכשיו סידרתי לי דירה יפה מתחת לרצפה של האסם, והילדים יכולים לבוא מתי שמתחשק להם. רוצה לראות איך אני גרה?"

"תודה רבה", אמרה העכברה. "הייתי רק רוצה קודם לטעום מעט מהסוכר הנהדר שבוקע מפה. איזו כמות!"

"תאכלי כמה שאת רוצה", עודדה אותה החולדה. "יש פה מספיק מזה. אבל חוץ מזה אני רוצה להגיד לך שאחר כך אחרי שאני אתמסד פה יהיה הכי טוב אם נישאר כל אחד לחוד. זאת אומרת: זה יכול לקרות כמובן שאני אעשה פעם טיול קטן למזוה, אם יתחשק לי בהזדמנות. אבל אני ממליצה לך מאד שלא תבואי לכאן. ובמיוחד את צריכה להיזהר ממני כשאני רעבה. אז אני לא אחראית לכלום."

"נו, לאכול הרי לא תאכלי אותי!" אמרה העכברה והוסיפה ללקק מהסוכר. "הוי אלי שבשמים, כמה זה טעים!"

"כמובן שאני אוכל אותך", ענתה החולדה. "בעיר אכלנו פעם חתולה צעירה."

"חתולה צעירה?" העכברה הפסיקה ללקק, כל כך נבהלה.

"בטח. זה פשוט לגמרי, ואף אחד מאיתנו לא קיבל מזה כאב בטן. הפחד מהחתולים מוגזם מאד. הם לא עושים כלום, אם טורפים אותם כשהם קטנים."

עכברת הבית פערה עיניה אל מול החולדה. אז היא קראה: "דודנית, את נוראה. אני פוחדת מפניך."

"זה הגיוני מאד מצידך", השיבה החולדה. "דרך אגב, אל תקראי לי דודנית. אני לא שמה על הקרבה המרוחקת, וזה רק מסבך את הענין, אם אני אוכל אותך פעם. אבל כרגע כמו שאמרתי אני שבעה ואין לך מה לפחד."

עתה ביקרה העכברה בביתה החדש של החולדה, אשר נשאה חן בעיניה, הגם שנראתה לה קצת גדולה בשביל משפחה עכברית. אחר כך היא נפרדה מהחולדה ורצה בחזרה אל הבית. אבל בלילות הבאים היא פקדה שוב ושוב את האסם וקיבלה את חלקה מתוכנה הטוב של התיבה. העכברה כירסמה והגדילה את החור עוד ועוד, כך שיצא יותר ויותר מהדברים הטעימים, וזאת תמיד באותו צד שהיה מופנה לפינה, כך שלא יכול איש לנחש מה מתרחש. והחולדה כמו העכברה זללו כהוגן. ביום הרביעי המליטה החולדה את גוריה שבעה יצורים קטנים וחמודים.

"הם כל כך חמודים כאילו הם עכברים", אמרה עכברת הבית.

"חס וחלילה!" התנגדה החולדה. "אם הם לא יהיו לחולדות מהוגנות, אני אזלול אותם מיד."

בלילה הזה לקחה העכברה חתיכה גדולה של קינמון איתה הביתה. כי היא שמעה את העלמה אומרת שעכשיו תיפתח התיבה בקרוב. ואז כמובן יקיץ הקץ על ההילולה.

"את לא פוחדת בכלל שהענין יתגלה?" היא שאלה את החולדה.

"חולדה אף פעם לא מפחדת", היתה התשובה. "שאם היתה מפחדת היא לא היתה חולדה, חביבתי."

"זה צריך להיות יפה להיות מחונן באומץ כזה. עכבר בית מפחד תמיד. שאם לא כן, אולי זה לא היה עכבר בכלל."

"יכול להיות; אבל עכשיו תלכי, הכי טוב. ואל תשכחי מה שסיכמנו: בסוף של הקופסה זה גם הסוף של הידידות וקרבת המשפחה!"

"כן כן", אמרה העכברה. "אני אשמור מרחק מפה, אבל גם את אל לך לשכוח שאת היא זאת שכירסמה את החור בארגז וכיבדה אותי בכל הדברים הטובים. אם לא היית את, הייתי לכל היותר מלקקת קצת מבחוץ, כמו שאני עושה בדרך כלל."

"טיפשונת!" קראה החולדה. "שלום!"

ביום המחרת, בשעה עשר לפני הצהריים שנים רבות לא נשכח בבית היערן המאורע הזה הלכו הבת והפועל אל האסם לפרוק את התיבה. הפועל גרר אותה מהפינה, והנה נתגלה החורבן. הכל נשפך החוצה בתערובת ססגונית: סוכר, קפה, תה, קינמון, תבלינים, קנדיס … עד בלי סוף. והכל היה מעורבב ונשחת. לא היתה שם שקית אחת שלא היה בה חור.

"פה היו חולדות", אמרה העלמה. "הענין פשוט לגמרי. פה היו חולדות!"

"פה אין עוד חולדות", החזיר לה הפועל. "לפני שבועיים הרגתי את האחרונה. חוץ מזה חסומים כל החורים בשברי זכוכית, פוזר רעל, והרעל נאכל כולו. אז מחולדות אין לך עוד מה לחשוש. אלה גמרו פה את ההצגה, זה בטוח. אני משוכנע שהעכברים הרעים, אלה שהעלמה נותנת להם בכל ערב סוכר, הם הפושעים."

"לעולם לא!" אמרה העלמה. "אי אפשר בשום אופן שהעכבר הקטן שלי הוא רשע כפוי טובה כזה."

אבל הפועל נשאר איתן בדעתו, וכשהגיע לשם היערן, הוא הסכים כמובן עם הפועל. כועסים הרי היו כל השלשה, ויותר מכולם היערן. כי הלא עכשיו היה צריך להזמין מהעיר משלוח חדש, ובעבור זה היה עליו לשלם! הוא באמת קיבל החלטה גמורה שמעתה ייעשה סדר ברצינות ויוזמן באמת צייד החדרים. הפועל מצידו הציע לרכוש חתול חדש; אבל מזה לא רצה היערן לשמוע כלל, כיון שהישן עדיין בחיים.

בינתיים הצילו מה שאפשר היה להצילו, והעלמה נשאה את הדברים אל חדר האוכל. על יד החור שבו ישבה עכברת הבית חבויה, היא קראה: "האחרים מדברים עליך רעות, עכבר חמוד קטן. ועכשיו רוצים להביא צייד חדרים מתועב, כדי לחסל אותך. אבל אני משוכנעת שזה בכלל לא היית אתה. אני כבר אראה איך אוכל לעזור לך."

באותו רגע היא הבחינה בחתיכת קינמון שהשאירה העכברה לפני חורה. העלמה הרימה אותה והתבוננה בה. אכן, היתה זו חתיכה של קינמון. וכיון שהקינמון כלה מהבית זה מכבר, היא ידעה מיד, שהעכברה למרות הכל התעסקה עם תיבת המשלוח. אז היא התעצבה מאד והחלה בוכה. החיים נראו בעיניה מכוערים מאד, אם היא לא יכלה לסמוך אפילו על העכבר החביב שלה, אשר כה היטיבה עמו.

"פוי! שתתבייש לך!" צעקה. "כמה בוגדני אתה! אבל אתה לא תקבל עוד סוכר, זה אתה יכול להאמין לי!"

אבל העכברה במחבואה היתה גם היא עצובה מאד. ראשית כל בגלל הסוכר, שלא קיבל עוד, ועוד בגלל צייד החדרים שרצו להזמינו. ולבסוף בגלל העלמה הטובה, שטעתה טעות כל כך מרה לגבי העכברה. אמנם נכון שהעכברה לקחה את הסוכר, אבל הרי היא לא כירסמה חור בתיבה! שום אדם לא יכול לדרוש מעכברה פשוטה קטנה לסרב, כשחולדה מזמינה אותה לסעודת חג כזאת. אבל הרי היא לא ידעה להתבטא בשפתה של העלמה ולא יכלה להסביר לה את הענין. לכן היא כמובן לא קיבלה עוד סוכר מעתה.

באסם מעבר לחצר שכבה בינתיים החולדה בנעימים ובנוח בקינה החם. גוריה גדלו מדי יום ביומו. מזה חודש הם כבר היו חיות גדולות ורעבתניות שעשו לאמם כבוד ונחת והשתוללו בכל מקום.

"העלמה צדקה. פה יש חולדות!" קבע ינס. "אבל מהחומות. אלה עוד הרבה יותר רעות מהשחורות, שהיו פה מקודם. אני חושב כמעט שחולדה הגיעה עם התיבה מעיר הבירה. הרי אמנם אני עוד מעולם הייתי בעיר. אבל בן דודי עבד שם, והוא אומר שיש שם המון עכברושים חומים."

"זה אולי נכון", הסכימה העלמה. "אבל אני יודעת שהכעבר הקטן שלי השתתף בזה, ולכן אינני עוד מגינה עליו וגם לא נותנת לו סוכר."

"חולדות ועכברים שניהם שרצים מסוכנים. אם מניחים להם, סופם שיקלקלו לנו את הכול."

"ביום חמישי יבוא צייד החדרים", אמר היערן. "ינס יביא אותו מתחנת הרכבת. ובאותה רכבת יגיע היערן המתמחה שיהיה העוזר שלי. אני זקן מדי עכשיו, וכבר אינני יכול לנהל את היער כמו שצריך."

אחר כך שוב חלף זמן מה, והחורף הגיע. כל הציפורים הנוהגים לנדוד כבר עפו להם; העצים עמדו קרחים בלא עלים, האדמה קפאה, ושלג ירד. היער היה לבן ונאה, ואחר כך חזר הכל והפך בוץ מכוער, כמו שזה נוהג לקרות בחורף. היערן מיעט, מאז הגיע המתמחה, לצאת אל היער. הוא ישב כרגיל בכסא הישן בעל משענות הידיים בחדר החם וסידר את ספרי החשבונות שלו והירהר בזמנים הישנים, כשהוא היה עדיין צעיר וקל רגליים ולא שאל מעולם אם חם או קר. הוא גם אהב מאד לספר על הזמנים הישנים. ואפילו אם סיפר סיפור אחד כבר כמה וכמה פעמים, לא כעסו עליו מפני כך, אלא האזינו לו בסבלנות, כיון שהוא היה כבר כל כך זקן.

ינס פנה לעבודתו, אשר בחורף היא לא היתה מיגעת במיוחד, והעלמה היתה עסוקה במטבח ובמזוה. צייד החדרים הופיע, ואחרי התעסקויות מרובות ואחרי ששילמו לו היטב, הוא נסע משם. ארבעים חולדות שחורות נשלפו באסמים ממחילותיהן ופינותיהן, אבל רק שתים חומות, שהיו צעירות ביותר, ולא שום עכברים. אבל מיד אחרי שנסע צייד החולדות מת החתול הזקן מזוקן ועצלה. הוא הוספד בעסק גדול ונקבר בחגיגיות בגינה. אבל עוד לפני שהוא היה באדמה, הביא ינס משומר היער חתולה צעירה. וחייבים היו להגיד: זאת היתה מסוג שונה מהישן!

ואמנם היערן אמר שבימי חורפו נראה החתול המנוח בדיוק ככה. ויתכן שזאת היתה אמת; כי הרי אי אפשר לשפוט את הנעורים לפי הזקנה. בטוח היה על כל פנים, שהחתולה החדשה יצאה לצייד. הפועל הציע לתת לה חלב רק בבוקר ולא מאומה לבד מזה, עד אשר תלכוד עכבר או חולדה. וכך נעשה. כל אימת שנראתה החתולה אחרי חלב הבוקר, תמיד שאלו אותה:

"איפה העכברון שלך? איפה החולדה שלך?"

ובמשך הזמן היא כל כך התרגלה לזה, עד שברגע שנשאלה רצה מיד והביאה את העכבר או החולדה, שנהגה בדיוק לתכלית זו לא לאוכלם מיד כי אם לשמור. ואז היא קיבלה בתור פרס חתיכת שומן או מה שעוד היה מיותר באותו רגע במשק הבית. אבל אם פעם אחת לא יכלה להציג חולדה או עכבר, היא גם לא קיבלה שומן. זה היה בטוח כשם ששתים ועוד שתים הם ארבע.

בת היערן הצעירה לא שתה עוד ליבה לענינים הללו, אלא הניחה לפועל למשול ולעשות. כל אימת שמבטה נתקל בחור שבחדר האוכל, היא נאנחה ואמרה:

"הוי עכבר משוקץ ומתועב, באיזו נבזות איכזבת אותי! הייתי טובה אליך ונתתי לך כל יום סוכר, ובכל זאת גנבת לי קינמון! למרות זאת הייתי שוב טובה אליך והסרתי את הרעל שצייד החדרים הניח לפני המחבוא שלך. איך אתה יכול עכשיו לרמות אותי כגמול על כך? אבל תעשה מה שאתה רוצה. אני בכל מקרה כבר לא מאמינה לך. אני גם לא אוכל לעזור לך, אם החתול החדש יתפוש אותך יום אחד. זה יצור לגמרי שונה מהישן. הוא כבר ישיג אותך, רק תשים לב! אבל בזה אתה יכול להאשים את עצמך!"

כשהיא היתה מדברת ככה וזה קרה פעמים רבות מאד , היה זה מר למדי בשביל העכברה הקטנה, שישבה מאחורי ציפוי הקיר ונאלצה לשמוע הכל מבלי שיכלה להתגונן. כל כך היתה רוצה לספר לעלמה שאיננה רשעה כל כך בכלל. כמה היתה רוצה למצוא שוב בכל בוקר חתיכת סוכר לפני החור שלה! כי הזמנים היו קשים. משהופיע צייד החדרים, היא כמעט לא העזה עוד לאכול דבר, מפחד שמא אורב בפנים רעל ערמומי. והיא לא יכלה להרשות לעצמה להיראות כמעט בשום מקום, כי בכל צעד ושעל היתה פוגשת את החתולה החדשה.

אבל העכברה לא יכלה לדבר עם העלמה. גם לאסם לא העזה לעבור, ככל שהתחשק לה להחליף פעם מילה עם הדודנית מעיר הבירה; שכן, כשפעם אחת עברה בצינור הניקוז, ישבה החתולה החדשה בקצה האחר וכחוט השערה היה בינה ובין טפריה. לכן נאלצה העכברה שלנו להסתפק בלחם צר ומצפון מנקר …

בוקר אחד יצאה העכברה מבית היערן דרך החור שפנה אל היער. היא בחרה בזמן שבו נהגה החתולה לקבל את חלב הבוקר, כך שהיתה משוחררת פחות או יותר מחשש לחייה. היא עברה כברת דרך הגונה, עד לשורש של האשור הגדול, מקום שם שידעה שנמצא קינה של הדודנית יערונית.

אז היא שרקה שלש פעמים שריקה מיוחדת, שמבינים אותה רק עכברים, ושפירושה הוא שעכבר אחד רוצה לדבר עם עכבר אחר. אחרי רגעים מספר באמת הופיעה היערונית.

"בוקר טוב, דודניתי", אמרה היערונית. "במה אני זוכה לכבוד? הלא מזמן רב לא ראיתי אותך."

"בוקר טוב, דודנית, תודה!" השיבה עכברת הבית. "לא זמן טוב עכשיו לצאת מהבית."

"לא, באמת לא, דודנית", אמרה היערונית. "גם אני מרותקת לבית שלי כמעט לגמרי; לכל היותר אני יוצאת מדי פעם לפני הפתח כדי לשאוב אויר צח או לפנות את הקליפו. תראי, פה המזבלה שלי."

לפני מחילת היערונית היתה ערימה קטנה של קליפות בלוטים ואילסרים. באנחה העיפה עליהם עכברת הבית מבט נוגה.

"כמה שכבר אכלת!" אמרה. "ולמטה במזוה שלך יש לך בודאי עוד הרבה יותר!"

"לצערי לא הרבה במיוחד", ענתה היערונית. "אשמח אם אצליח לעבור את החורף בחצאי מנות. אילו ילדי שלי היה סובל מחסור לא יכולתי לעזור לו ולו באגוז אחד. הזמנים קשים עד להחריד."

"זה נכון. בשבילי כמו בשבילך. אל תחששי שאנסה לבקש ממך נדבות. אני באה רק כדי לשוחח איתך מעט. הלא נרד לזמן מה לדירה שלך?"

היערונית חשבה רגע קט. היא לא אהבה להניח לזרים לראות שם למטה את כל האוצרות הנהדרים. לכן היא ניענעה ראשה בהחלטיות.

"לא כל כך מוקדם ביום, דודניתי", השיבה. "בעוד שעה או שעתיים תוכלי לבוא, זאת אומרת אם תעיזי אז לצאת, בגלל החתולה. אבל עכשיו למטה עוד הכל מבולגן. אני יודעת כמה מסודרים וקפדניים אתם עכברי הבית; לכן אני מתביישת להראות לך את ביתי, לפני שהכל נקי ומסודר. עוד יותר נוח לי אם תחכי עד האביב, עד אחרי שאעשה נקיון גדול."

"מצדי, מצדי", אמרה עכברת הבית. "אז נישאר איפוא פה, אף על פי שזה מקרר מאד לשבת ככה על זנב ערום בשלג. רציתי כאמור רק לשוחח עמך מעט על המשפחה. אינני יודעת אם הגיעה לאזנייך השמועה שבאו לנו דודנים מעיר הבירה?"

"לא. איך קוראים להם? הם בני חיל?"

"אני מדברת על חולדת החוף. והיא קנתה לה פה מקום כבת חיל יוצאת מהכלל. היא הגיעה בתיבת מצרכי המזון שאנחנו מקבלים בכל סתיו מהסוחר בעיר. זהו ארגז גדול מלא בדברים הטעימים ביותר שאת יכולה להעלות על דעתך. הדודנית שלנו נקלעה לשם רק במטעות, ואז היא נסעה אלינו."

"לזה באמת ייקרא נסיעה במחלקה הראשונה!" צחקה היערונית.

"נכון בהחלט", הסכימה עכברת הבית. "אני לא הייתי מתנגדת לנסוע סביב כל העולם בתוך ארגז כזה. בת הדוד ההיא שלנו היתה כלה צעירה שהיתה מצפה אז, כשהגיעה התיבה, בדיוק ללידה הראשונה שלה. היא סידרה לה מיד קן נוח באסם, וארבעה ימים אחרי כן באו הצעירים לעולם."

"ככה!" אמרה היערונית. "כן כן, ילדים יש תמיד די והותר."

"זה נכון. אבל עכשיו תשמעי פעם מה קרה לי. בהתחלה היתה הדודנית נחמדה מאד אלי, כיבדה אותי בסוכר, קינמון, קמח, קנדיס, עמילן וכל מיני דברים. נו, וכמובן קיבלתי את ההזמנה שלה ואכלתי לשובע. את לא היית עושה ככה בדיוק?"

"בודאי הייתי. לא צריך להעליב את הבריות בסירוב להצעה טובה. ואם זה בנוסף לכל גם דודנית שמארחת בסחורות שלה."

"אבל התיבה למען האמת היתה שייכת ליערן", הסתייגה עכברת הבית.

אבל היערונית היתה בדעה אחרת. "אם היינו מסתכלים על זה ככה, הרי שום דבר לא היה שייך לנו. אני חושבת אחרת. אני אומרת, זרעוני האשורים, הבלוטים והאילסרים פה בחוץ, הם שייכים לי, והמזוה בבית היערן שייך לך. לפי זה הארגז שייך לחולדה, כי היא הגיעה בתוכו. אבל עכשיו המשיכי לספר, איך התפתח הסיפור?"

"רע מאד. אז ככה ארבעה ימים עשינו לנו משתה ויום טוב. אבל ביום החמישי באו העלמה והפועל ופתחו את התיבה."

"אוי וי! זה היה קץ החגיגה, אני יכולה לתאר לעצמי."

"כך היה, דודנית", אישרה עכברת הבית. "אבל הלואי והיה רק זה! שום דבר לא נמשך בלי סוף בעולם הזה, אפילו לא תיבה עם מזללים מהעיר אף על פי שזה היה ארגז כל כך גדול. אבל כשהשנים ראו עכשיו שמישהו היה בתיבה, הם כמובן התרגזו מאד; ועלינו העכברים גילגלו את האשמה, את מבינה."

"ובעצם היתה החולדה הפושעת", אמרה היערונית. "זה היה באמת רע בשבילך."

"היה? עודנו רע! הם לא האמינו שנותרו עדיין חולדות; כי על כן הם הרגו מהן רבות, אחרי שאחת נשכה באף של ינס. ולכן היו הגנבים בודאי העכברים, את מבינה. כפי ששמעתי יותר מאוחר, העלמה הצעירה צידדה בעדי, כל זמן שיכלה, אבל היערן והפועל טענו פה אחד שעכברים וחולדות הם גזע מרעים אחד."

"כן, זוהי הצרה!" נכנסה היערונית בדברי העכברה. "בדיוק ככה הענין עם הנברן ואתי. אנחנו היערונים צריכים לכפר על חרפת המשפחה. הלא גילתה העלמה, איך התגלגל הדבר?"

"לא. בכלל, הכל הלך עמי רע ככל שיכול ללכת. ראי, הרי שמעתי אותה אומרת שרוצים עכשיו לפרק את התיבה. ועוד היה שם כל כך הרבה מהקינמון הטעים שאני כל כך אוהבת. לכן החלטתי בלילה האחרון לגרור חתיכה גדולה לתוך הדירה שלי, שיהיה לי ממה לאכול אחרי סוף החגיגה. זאת באמת עשיתי, והצלחתי להעביר את הקינמון בשלום דרך צינור הניקוז. אבל החתיכה היתה כל כך גדולה, שלא יכולתי להמשיך ולגרור אותה כולה כאחת. אז כירסמתי אותה לשני חצאים. החצי האחד הצלחתי להכניס למחילה שלי, והשני הספקתי לגרור עד הפתח, אבל פתאום נפתחה דלת; נבהלתי, שמטתי את החתיכה השניה וברחתי."

"אבל אחר כך בודאי הבאת אותה פנימה?" שאלה היערונית. "הרי היא שכבה בדיוק בפתח החור."

"אמנם. אבל תשמעי עכשיו איזה ביש מזל היה לי. כשהגעתי למטה לקן שלי, נרדמתי. אינני מבינה איך זה יכול לקרות. אבל אני תמיד נעשית ישנונית כזאת, כשאני אוכלת קינמון. ואז אני חולמת החלומות הנהדרים ביותר על שומן וכל מיני דברים טעימים. אז אני נרדמתי איפוא וישנתי וישנתי וחלמתי. כשהתעוררתי סוף סוף, כבר האיר עיצומו של יום, מה שראיתי מיד, כשהוצאתי את האף מהחור. הקינמון שכב שם. אבל העלמה היתה בחדר, כך שלא העזתי לקחת אותו משם. וכשהיא יצאה למטבח, היא השאירה את הדלת פתוחה, מה שהיא בדרך כלל לא עושה אף פעם, והלכה כל הזמן לפה ולשם. ואז התחילו האנשים לפתוח את התיבה; והעלמה נשאה את הדברים אל הארון והמזנון. אבל פתאום היא נעמדה לפני המחבוא שלי, במקום שעדיין היתה מונחת חתיכת הקינמון. אז היתה העלמה עצובה מאד על הבוגדנות שלי, כמו שהיא קראה לזה, ואמרה שלעולם לא אקבל עוד חתיכת סוכר. ומאותו יום והלאה גם באמת לא קיבלתי אף חתיכת סוכר אחת. הרי זה רע!"

"בהחלט", הסכימה היערונית. "אבל מה אפשר לעשות? את הרי לא יכולה לדבר איתה."

"לא", המשיכה עכברת הבית, "לדבר איתה אני לא יכולה. ועכשיו היה שם צייד חדרים, והובאה חתולה חדשה; היא שומרת כמו שד ממש. זה נס משמים שנמלטתי ממנה עד עכשיו. הייתי רוצה למות. הימים הטובים בבית היערן עברו ואינם, והם לא ישובו לעולם. וזה עוד יותר קשה, אחרי שקיוינו שבימי הזקנה יהיה לנו קצת נעים."

"כן רק שלא תחשבי שפה בחוץ הרבה יותר טוב", אמרה היערונית. "הגיע יערן מתמחה חדש, וזה ברנש מתועב."

"כן, הוא הגיע ביחד עם צייד החדרים. ינס הביא אותם מתחנת הרכבת."

"אבל בעוד אשר צייד החדרים חזר ונסע מפה, היערן המתמחה נשאר כאן במקום ועודנו פה וכנראה לא יסע מזה עוד לעולם. הוא הכריז מלחמת השמד נגד מכת העכברים, ובזה הוא מתכוון לנברן. זרעוני אשורים ובלוטים נאספים יותר מוקדם, רק כדי שאנחנו נמות ברעב. הוא רוצה להביא חתולים ליער, שמעתי אותו אומר. ותנשמות וינשופים רוצים להביא, כאילו אין מהם כבר די והותר. והשועלים והדלקים והעקבים והסמורים והחמוסים יזכו לחמש שנים של חסד. זאת תהיה הצגה נאה!"

"כן", נאנחה עכברת הבית. "זמנים רעים באים לכל המשפחה."

זמן מה שקעו שתיהן בהירהוריהם העגומים. זנבה העירום של עברת הבית התקרר מאד, והיערונית ייחלה שהדודנית תלך לה, כדי שהיא עצמה תוכל לחזור אל קינה החם למטה.

היא הפרה לבסוף את השתיקה: "תגידי, איך מסתדרת הדודנית מהעיר באסם מעבר לחצר? לא דיברת איתה עוד פעם?"

"לא", השיבה עכברת הבית, "זה לא. היא היתה אמנם נחמדה מאד, כשהיתה לנו אז התיבה, כן, היא אפילו הזמינה אותי לסייר בדירה שלה. אבל היא הזהירה אותי שלא אחזור עוד פעם לאסם אחר כך. היא אמרה שאני מסתכנת שהיא תאכל אותי. היא ועוד שבע חולדות חוף טרפו פעם חתולה צעירה, היא סיפרה. ויכולתי לראות בפה שלה שזה היה אמת."

"מה את אומרת!" קראה היערונית. "אבל אולי צייד החדרים או החתולה החדשה תפשו אותה?"

"לא, לה ולרוב הצאצאים שלה היה מזל. והם התרבו כל כך נורא, כמו שאומר ינס, שאי אפשר עוד להיכנס לאסם מרוב עכברושים."

"אז תראי שהם ישכחו אותך. אם רק תהיי זהירה וצנועה."

"ינס אולי ישכח אותי", השיבה עכברת הבית בעצב. "אבל העלמה לא תשכח אותי לעד ולעולם, מפני שהיא חושבת שאני רמאית. והחתולה החדשה נעצה עין בפתח המחילה שלי ואורבת ביום ובלילה. יום אחד, במוקדם או במאוחר, היא בכל זאת תטרוף אותי."

"כן, זה עצוב מאד, אבל מה אפשר לעשות?" אמרה היערונית. "הלו מי בא שם?"

עכברת הבית הסתובבה והביטה לאותו כיוון שהיערונית ראתה בו משהו. חיה שחורה קרבה במרוצה על פני השלג.

"אני בטוחה שזאת דודניתנו, החולדה השחורה!" קראה עכברת הבית. "חשבתי שלא נותר בחיים אף אחד מהסוג הזה … כן באמת, זוהי החולדה השחורה."

"שלום, דודנית!" אמרה היערונית ונסוגה לתוך מחילתה עד שהציץ רק קצה הזרבוב שלה. "ברוך בואך אל הטבע הירוק. לי יש, ככל שאני יודעת, בפעם הראשונה הכבוד לראות אותך פה בחוץ. אולי לא מעניין אותך הרבה הטבע?"

"תני לי לאכול! תני לי לאכול!" צעקה החולדה השחורה.

"צר לי עד מאד שאת רעבה", אמרה היערונית. "למרבה הצער חיסלתי זה עתה את אחרון האילסרים שלי. את יכולה לראות בעצמך: הנה הקליפה. עכברת הבית ביקרה אצלי למטה, והיא יכולה להעיד שבדירתי אין במה לתקוע שן."

בזה היא קרצה עין לעבר עכברת הבית, כדי שזו תאשר את דברי השקר שלה. אבל עכברת הבית לא גרעה עין מהחולדה השחורה, שנשכבה בשלג ופלטה אנקות מפלחות לב.

"סופך שתצטנני, דודנית", אמרה במתיקות. "מוטב שתחזרי לאסם. שם יותר חם."

"אחת היא לי מה יקרה לי", אמרה החולדה. "לא איכפת לי, למען האמת, אם אמות ככה או ככה. לאסם אלך, את אומרת? משם אני באה כרגע. שם אי אפשר לחיות בגלל חולדות החוף המשוקצות, שבאו מהעיר. הן אמנם קוראות לעצמן חולדות, אבל אני חושבת שזה בכלל לא נכון. הן בטח דגים, כי הן שוחות. ואיך הן זוללות! אני חושבת, הן משריצות כל שבוע גורים חדשים. זה גועלי."

"אכן זה מה שהוא", הסכימה היערונית. "הדודנית עכברת הבית ואנכי שוחחנו על כך לפני רגע. אבל מה אפשר לעשות, דודנית? לי מציק הנברן, מפני שמאשימים אותי בכל הרשעות שלו. לפני זמן מה סבלה עכברת הבית מזה שאת נשכת באף של הפועל ומזה שבכלל המשפחה שלך הראתה את עצמה יותר מדי. עכשיו הגיעה אחת שהיא חזקה יותר ממך, ובא תורך. חוץ מזה נראה לי שאת מספיק גדולה להעמיד את החולדה החומה במקום שלה."

"מספיק גדולה?" אמרה החולדה. "החומות גדולות יותר ממני, והן כל כך רבות. אני האחרונה במשפחה שלי. אחרי שאני אמות לא תהיינה עוד חולדות שחורות באזור שלנו. וכעת אני מתה!"

"חכי רגע, דודנית!" קראה עכברת הבית. "הבי נשוחח מעט על … אולי נוכל לעזור לך …"

אבל היה מאוחר מדי. החולדה השחורה הושיטה כל ארבעת גפיה ממנה והיתה בין רגע פגר מת.

"אוי לנו!" קוננה היערונית. "שכך היתה צריכה למות לנגד עינינו! אם עכשיו תתפוש אותך החתולה ואותי התנשמת, ואם היערן המתמחה יחסל את הנברן, המשפחה הגדולה שלנו תהיה בצרה גדולה."

"אבל הרי גם אני עדיין קיימת", אמר קול עמוק וגס מקרוב מאד.

"הוך!" פלטה עכברת הבית וקפצה משם בשיא המהירות שביכולתה. "הנה חולדת החוף." ואכן היתה שם חולדת החוף. היא ריחרחה בעווית בפגר הדודנית השחורה, מבלי לגרוע מבטה מהיערונית, שנסוגה עוד קצת יותר עמוק לתוך מחילתה.

"שלום לך, דודנית!" אמרה היערונית. "ברוך בואך לטבע הירוק! אני מקוה שהטיול יועיל לך יותר מלדודנית המשותפת השחורה שלנו. כי היא התמוטטה והיתה מיד מתה."

"דודנית פה דודנית שם", נהמה חולדת החוף. "הרי זה נשמע ממש מסוכן, איך שאתם פה ביער קוראים לכל העולם דודנים. מה היה על עכברת הבית?"

"היא רצה הביתה", אמרה היערונית. "אני חושבת שהיא קיבלה פחד ממך, מה שמפליא אותי, כיון שאת נראית כל כך טובת לב וידידותית."

"תודה! מילה טובה תמיד מתקבלת אצלי בלבביות. אני כל כך רעבה! האין לך שום דבר שבו את יכולה לכבד אותי? לא חשוב מה! אני אוכלת הכול."

"מצטערת בלי גבול", אמרה היערונית. "אני למרבה הצער יושבת בעצמי על רצפה ערומה ואצטרך להעביר את שארית החורף בצום. לעכברת הבית נתתי כמה אגוזים ולחולדה השחורה את יתר האוצר הקטן שלי. אילו הקדמת יותר, היה נשאר אולי משהו גם בשבילך."

"נראה לי שאבקר אותך בדירה שלך", אמרה חולדת החוף. "או שמא תואילי לבוא הנה ולפטפט איתי. הרי אפילו לא ראיתי אותך, וסוף סוף אנחנו דודניות."

"אהא, פתאום אנחנו דודניות?" ענתה היערונית בעוקצנות. "לפני עת קצרה לא רצית לדעת מזה. וחוץ מזה תודה רבה! החור למרבה הצער צר הרבה יותר מדי בשבילך. ואני לא אוכל להישאר עוד בחוץ היום. שמא אצטנן. מה שנוגע למראה שלי, אין לך אלא לדמות בנפשך עכבר קטן, שמן, טעים ונאה, והנה לך אני!"

"הן, מי יתן ויש לי אותך!" אמרה חולדת החוף. "הייתי טורפת אותך תיכף ומיד עם העור והשיער. אבל את ככל הנראה פיקחית מדי."

וכעת היא החלה נוגסת בחולדה השחורה המתה.

"מה?" קראה היערונית. "את אוכלת את הדודנית המתה שלך?"

"אני לא אשמה שהיא לא בחיים", ענתה חולדת החוף.

לא עבר זמן רב, והחולדה השחורה היתה אכולה כולה, על פרוותה ועורה, וחולדת החוף ליקקה את פיה. אחר כך היא רצה הביתה אל בית היערן. אבל היערונית ישבה במחבואה והרהרה.

"כן", אמרה לבסוף אל לבה. "מה בעצם אפשר לומר נגד זה? את עכברת הבית אוכלת החתולה ואותי אוכל הינשוף או השועל, והנברן נופל קרבן ליערן המתמחה. החולדה השחורה נשארה לפחות בתוך המשפחה."

הארץ וכוכב השביט

Jorden og Kometen

אספר לכם כעת סיפור משונה בהחלט.

הוא יימשך מאות אחדות של שנים, ואם יופיע בו מי מאתנו, הוא ישכב חפור וקבור הרבה לפני שהסיפור ייגמר, ובעצם עוד לפני שיתחיל המתח.

סיפורי מתרחש בחוץ, בחללו של עולם, מקום שם שטים כל הכוכבים וקר שם כל כך עד כי סוודר החורף העבה ביותר לא יועיל יותר מכותונת קצרה.