אחר כך פנתה אל הפלוגה הראשונה.

"פלוטנה!" פקדה.

וכל הנמלים הקיאו מה שמצאו, והפלוגה השישית קלטה מהן ואצה למטה לתוך התל.

"עופנה מפה והבאנה עוד!" פקדה הנמלה הזקנה. "מה התועלת במעט הזה?" בעודה מדברת היא הצליבה מחושיה והשתחותה ארצה.

דרך הגדולה שבדלתות יצאה לאט לאט נמלה שמנה וגדולה מאד. אחריה צעדו בסך שלשים נמלים רגילות, שקדו קידה כל אימת שהנמלה הגדולה ההיא הסתובבה, ואשר עקבו אחרי הרמז הקטן ביותר של אדונתן.

"יום נאה שיהיה לך, הוד מלכותך", אמרה הזקנה. "ברוך בואך לזריחת השמש! היותר לי לשאול אם גם שאר המלכות הכבודות מהלכות?"

"לא יודעת, לא איכפת לי השמש … לא איכפת לי כלום. לא רוצה להטיל עוד ביצים."

"גם אין צורך בכך, הוד מלכותך", אמרה הזקנה. "התל בהחלט כבר מלא דיו. רוב עמל וטורח יש לנו בהשגת מזון לכל מי שכבר נמצא. אני מקוה שהוד מלכותך חשה בטוב ושהכבודה צייתנית וכנועה?"

"לא מענין אותי", השיבה המלכה. "איפה הכנפיים שלי? רוצה להתעופף קצת בשמש."

"זה בלתי אפשרי למרבה הצער, הוד מלכותך. כפי שהוד מלכותך תואיל להיזכר, איבדה הוד מלכותך את כנפיה בתאונה מצערת בדיוק אחרי נישואי הוד מלכותך."

התוצאה של מילים אלה היתה, שהמלכה ניסתה לנשוך את הנמלה בלסתותיה; אבל היא היתה שמנה וזקנה יותר מדי ולא יכלה להשיג אותה. "שטויות, קישקושים … חוצפנית זקנה … בעצמי תלשתי … רק תחכי …"

אז היא המשיכה לדדות, מלווה על ידי כבודתה המעריצה. אחריה באו עוד מלכות, שלכולן היו סיעות מלווים דומות ושהזקנה בירכה אותן בהכנעה עמוקה ביותר. הן הסתובבו, עצרו פה ושם, פיטפטו מעט, הניחו לאחרות להאכילן וחזרו שוב לתוך התל.

"הו כן", נאנחה הזקנה, אחרי שהתהלוכה נעלמה שוב. "אין בהן עוד תועלת של כלום. אבח אין דבר, יש לנו יותר חדשות משאנחנו צריכים."

"סליחה", אמר הפרוש המצוי, שישב שוב באשוח מעל התל. "האם הוחזרו התותחים שלך לעמדות השלום?"

"אנחנו לא פוגעים בשום חתול, כל עוד מניחים לנו בשלום", ענתה הנמלה.

"כן, אני איזהר", אמר הפרוש. "בינתיים לפחות. ואמנם כשהקן מלא בגוזלים שצועקים מהבוקר עד הערב, אי אפשר לדעת אילו מחשבות עלולות עוד לצוץ להן."

"לא, בזה אתה צודק."

"מה את יודעת על זה? מי את בכלל? את זכר או נקיבה?"

"אוה, ביסודו של דבר אני בודאי נקבה, אבל עכשיו אני מין בריה נטולת מין, דומתני. אני פועלת, מתיגעת מני בוקר ועדי ערב ולא חושבת על שום דבר אחר."

"הרי זה נשמע משונה ביותר", אמר הפרוש. "אז מי מטיל את הביצים שלכם?"

"זה עושות המלכות", ענתה הנמלה. "זה התפקיד והמקצוע שלהן; חוץ מזה אין להן מה לעשות."

"ומי דואג לילדים?"

"אני וכיוצא בי. אנחנו בונות את התל, משיגות את המזון, דוחסות אותו לתוך המשפחה ושומרות על הסדר בכל המערכת."

"האין לכם בכלל גברים בבית?" שאל הפרוש.

"מהסוג הזה יש לנו דוקא די הצורך."

"והם לא עוזרים בכלל?"

"הם לא מזיזים את עצמם."

"אז בתור איש נמלים צריך להיות נעים למדי לחיות", אמר הפרוש, מהורהר.

"אבל גם אין לנו כבוד אליהם", אמרה הנמלה. "מיד אחרי החתונה אנחנו מחסלים אותם כולם, מי שלא בורח."

"אוי!" אמר הפרוש. אז אני בכל זאת מעדיף להישאר מה שאני."

"כך תעשה! ואני אדאג לענינים שלי. עכשיו שוקעת השמש, אז אנחנו נועלים את התל."

והיא פקדה על האחרות להגיף את הדלתות. בין רגע היה הכל נעול, ותל הנמלים עמד שוב כמו בלא חיים.

חודש אחד יותר מאוחר התנהלו בתל הנמלים חיים עוד יותר קדחתניים.

מחצית הנמלים פשטו על היער, להביא מזון. החצי השני היה עסוק במלוא כוחו בטיפול בצעירים ובהאכלתם; אלה נעשו עם כל יום שחלף יותר גדולים ויותר רעבתנים. רבים מהם כבר התגלמו ולא אכלו עוד, אבל היה צריך ללא הרף להזיזם ולהובילם לכאן ולשם, לסובב ולהפוך אותם; הרימות כנגד זה צעקו כל היום למזון.

הנמלה הזקנה אך לעתים רחוקות יצאה מהתל.

בחוץ ממילא נמשכה העבודה כסדרה הקבוע; העיקר היה לשמור על סדר בחדרים. קן הנמלים השתרע בעומק האדמה כפליים ממה שהיה התל בולט מעל פני השטח והיה מורכב מאין סוף מסדרונות וחדרים.

אבל הנמלה הזקנה לא טעתה לעולם. היא ידעה בדיוק נמרץ, איפה היו הרימות שנועדו להיות לפועלות כמו היא עצמה, איפה היו הרימות שהיו מיועדות להיות למלכות, ואיפה היו הזכרים. היא דאגה לסדר, עד שלא נוצר הבילבול הקטן ביותר והפרעה כלשהי. יומם ולילה היא טופפה סביב סביב ודחפה אפה לכל דבר. היחידות שלא שתה לבה אליהן היו המלכות הזקנות.

אלה קראו אחריה ללא הרף והתלוננו או גידפו; אבל היא עשתה עצמה כלא שומעת. יום אחד היא אפילו הורתה ששלשים הנמלים תעזורנה בעבודה בתל.

המלכות צעקו כאחוזות טירוף:

"אנחנו גוועות ברעב! אנחנו גוועות ברעב! "

אבל הזקנה השתחותה עד הארץ והשיבה:

"אם הוד מלכותכן חושקות במיתת רעב, הרי תמותנה הוד מלכותכן ברעב. אין ידי בדבר. הוד מלכותכן הטילו בשנות מלכותכן המהוללה כל כך הרבה ביצים, עד שהתל מתפקע מצעירים ואין אנחנו יכולים לוותר על כח עבודתה אפילו של נמלה יחידה אחת."

אחר כן היא השתחותה בהכנעה עמוקה. אבל המלכות צעקו עד מוות, ומשהיו מתות, ציוותה הזקנה:

"הפלוגה הראשונה נושאת את הוד גוייתן המנוחות אל חדרי הרימות התחתונים, מקום שם הרעב חריף ביותר. הפלוגה השניה עומדת על משמר הכבוד. קדימה הזדרזנה! ברגע שהוד גוייתן המנוחות אכולות, חוזרת כל אחת בשיא המהירות לעבודה הרגילה שלה."

"יחס נאה הוא זה שאת מזכה בו את המלכות שלך, אשמאית זקנה", אמר גולם אחד גדול ששכב בחדר השכן.

"אל להוד מעלתך להתרגז", אמרה הנמלה הזקנה. "המלכות המנוחות, זכרן לשבע, היו בכל מקרה מתות יום אחד, והתל כל כך מלא נוער, עד שאין אנחנו יודעים עצה. בטרם יעבור החודש, יש לקוות שהוד מעלתך עצמה תהיי למלכה, ואז לא אחדל מלכבדך בכל מיני הכיבודים המתבקשים."

"אני לא רוצה להיות מלכה פה בתל", אמר הגולם. "אני רוצה לצאת לעולם ולייסד לי בעצמי תל, שבו אני אטיב יותר למשול."

"זה תוכל הוד מעלתך לעשות איך שהיא רוצה. פה יש נסיכות די הצורך. אם תישארנה לנו רק עשרים, אנחנו שבעי רצון בהחלט. אבל עכשיו אני מבקשת לסלוח לי. אני חייבת לרדת אל האדונים. אלה צועקים כאילו הסכין מונחת על צוארם."

ועל רגליה היא רצה אל החדרים שבהם שכבו הזכרים ושאגו לטרף.

"סתמו פיות, נקניקים שכמותכם!" גערה בהם הזקנה. "שמחו שאתם בכלל מקבלים משהו, למרות שאתם מביאים רק כל כך מעט תועלת! אני מתביישת שכל כך הרבה חדרים מלאים בכם הלא יוצלחים."

ואז היא המשיכה במרוצתה. נמלה עצרה אותה והצביעה על כמה תולעים לבנות גדולות שנגסו בחתיכת עץ רקובה.

"האאכיל את אלה לנסיכות?" שאלה הנמלה.

"מה?" צווחה הזקנה. "הרי אלה הצעירים של הנחושתית, ידידתנו. הם מביאים לתל מזל, ואוי למי שיגע בהם!"

לפנות ערב ישבה הזקנה במקומה הרגיל על פסגת התל, ועיניה שוטטו על פני הסביבה.

"עוד מעט תבוא עונת הכנימות", אמרה לעצמה.

אז היא סבבה אל אחוריה וקראה לתוך התל:

"כל החלבניות למעלה!"

בין רגע זרמו מתוך התל מאות נמלים שציפו לפקודות מפורטות יותר.

"הרואות אתן את שיח הורדים שם ליד המשוכה?" התחילה הזקנה. "לשם תלכנה, ושמורנה את בוא הכנימות! נשארו רק ימים מעטים, והאדונים יגיחו מעטיפות הגלמים שלהם, ועלינו להכין בשבילם מיץ מתוק."

הנמלים יצאו דחופות.

"יש לך נורא הרבה עבודה על הידיים", אמר הפרוש מעל סעיף האשוח שלו למעלה.

"כך הוא באמת", אישרה הנמלה. "תוכן החיים הוא עבודה."

"עכשיו שוקעת השמש. האינך רוצה לסגור את הדלתות?"

"לא. חם מדי. אנחנו משאירים אותן פתוחות, אבל על יד כל פתח עומד משמר; ואתה בודאי זוכר איך אנחנו נוהגים לטפל בשודדים."

"ודאי ודאי, תודה", אמר הפרוש.

כעת עשתה הזקנה את סיבובה ובדקה אם משמרות הלילה עומדות על עמדתן. אחר כך היא נכנסה וסובבה במשך כל הלילה במסדרונות.

כמה מהרימות עדיין לא היו שבעות, ואחרות רצו להתגלם. היו שם גם גלמים שרצו לצאת מעטיפותיהם. הזקנה עזרה לזה והוכיחה את האחרים, דיברה על לב הנכבדים וחבטה בנקלים, מבלי להרשות לעצמה לנוח אפילו רגע אחד.

סוף יוני היה, והיער מלא תפארת הקיץ. מכל העברים ניחוח וצמיחה ושירה שאין דוגמא להם; כל הקנים מלאו בני נעורים. באויר המו וריקדו זבובים, דבורים, צרעות ופרפרים. ליד המשוכה ובתוך התעלה עמדו אלפי פרחים ססגוניים, ומהשמים ירדו שמש וגשם.

"פוה!" נאנח הפרוש. "ששה ילדים! זה בעצם מנה גדושה בשביל פרושים מצויים."

אבל הנמלה הזקנה קראה לעברו: "אני חושבת שיש לנו עשרים אלף צעירים בתל!"

"שמים רחמניים!" קרא הפרוש.

אבל לזקנה היה היום מעט זמן לפיטפוטים.

היא שלחה רצים לשיח הורדים ובקשה לשאול אם החלבניות מוכנות עם הכנימות. היא קיבלה דיווח שאפשר עכשיו להתחיל בכל רגע בחליבה.

"טוב!" אמרה הזקנה. "הלילה, אני חושבת, תיפתח החגיגה. בלתי אפשרי לכלוא את האדונים הצעירים עוד יותר בעטיפותיהם. הו, זה יהיה לילה איום. ועל יום המחר אינני מעיזה לחשוב כלל."

אז היא כינסה את הנמלים היותר מבוגרות ויותר מיושבות ושיננה להן איך עליהן חנהוג.

"הלילה אתן סובבות ומנסרות את כל עטיפות הגלמים … זה מובן? כמובן עליכן להיזהר מאד במלאכה הזאת, כדי שלא יינזק אף אחד. כל אחת לוקחת גולם אחד. כשתזרח השמש הכל חייב להיות מסודר."

הנמלים הינהנו. והזקנה ייבשה את הזיעה ממחושיה והמשיכה בתדריך:

"ובכן, מחר נחוג את החתונה בתל. שימו לב שהמעברים יהיו פנויים, כדי שהאדונים הצעירים יוכלו לעבור עם כנפיהם. הניחו לכולם לצאת, קודם לנסיכות ואחרי כן לאדונים הצעירים. בסוף כמובן הפועלות, אבל אין לכן להתעסק איתן. אבל עכשיו העיקר: אחרי שיבקעו האדונים הצעירים, הם ירצו להתעופף להם. הניחו להם! אנחנו בכלל לא יכולים לפרנס כה רבים. אבל שלשים מהנסיכות הצעירות עליכן לעכב … אני עוד אודיע לכן בפרוטרוט, אילו. מאלה אין לכן לגרוע עין, זה ברור? אם הן תרצינה לעוף, אתן תחזקנה אותן … בכל הכבוד וההכנעה כמובן … אבל החזקנה בהן! מה שיקרה אחר כך, על זה עוד תקבלנה הודעה. רק תראינה ממני ועשינה מה שאומר לכן!"

בערב ישבה הזקנה במקומה הרגיל לפני הפתח. היא היתה כל כך עייפה, עד שלא יכלה להניע אבר מאבריה.

פתאום הבהיק וזהר משהו מול עיניה.

"מה זה?" נצטווחה.

"זה אנחנו!" אמרו שלשה עשר קולות דקיקים. "אנחנו באים להגיד תודה ושלום."

ומהתל יצאו בטור ארוך שלש עשרה נחושתיות קטנות, אשר קדו לנמלה הזקנה ושילבו לאות ידידות מחושיהם עם מחושיה.

"אאך, זה אתם!" קראה הנמלה. "כמה יפים אתם! בכל ההמולה שכחתי אתכם לגמרי. אז ככה, אתם מוכנים! כן כן, אתם עושים בשכל, אם אתם יוצאים לדרככם היום. מחר יהיה פה בתל בלתי נסבל. דרך צלחה!"

"תודה רבה!" אמרו הנחושתיות. "תודה רבה על מזונות ודירה! התרשו לנו לבוא ולהטיל ביצינו בתל?"

"כן, לזה אתם מוזמנים", אמרה הנמלה. "שמעתי מספרים שבני האדם שמחים כשהחסידה בונה קנה על גגם. הם מאמינים שזה מביא להם מזל. אותו דבר אנחנו מאמינים על הנחושתיות … אבל המיטיבות עיני הזקנות לראות … הלא הייתם שבעה עשר?"

"באחרונה, כשהיינו רעבים יותר מדי, טרפנו את הארבעה", סיפרו הנחושתיות.

"ככה זה? נו כן, כך היא דרך העולם", נאנחה הזקנה, "היו שלום! ויאיר לכם המזל בדרך!"

"הוי הטפילים!" קרא הפרוש.

"אלה הם האורחים שלנו", השיבה הנמלה הזקנה.

"בעצם החיים שלך מוזרים למדי", אמר הפרוש. "מהבוקר עד הלילה את מוכרחה לעמול ולהתיגע לפרנסתך ולפרנסת כל אלפי האחיות שלך. הלא היית מעדיפה לחיות כמוני: עם בת זוג קטנה ונחמדה וששה גוזלים? והלא היית רוצה שיהיה לך זוג כנפיים שתישאנה אותך על פני כל היער?"

"עם ששה ילדים?" הידהדה הנמלה. "ומזה מה יצא? אני רגילה לגלגל מספרים שונים לגמרי. ואם הייתי זקוקה להשלמה של זוג, הרי היה צריך זה להיות בן זוג, כי עלי הלא יש להסתכל כעל נקבה, אף על פי שאני רק שפחה שכבר עבר זמנה. אבל אני מכירה את הגברים. אין להתפאר בהם. רק תחכה למחר; אז תראה, מה מעט הכבוד שאנחנו חולקים להם פה בתל. ואז תראה גם כנפיים, זה אתה יכול להאמין לי. אבל הכנפיים וסיפורי האהבה הם רק תענוג קצר ועלוב; ואני מרוצה מאד עם בתילותי ועבודתי. לילה טוב!"

הלילה שבא עכשיו היה האיום בכל תולדות התל.

נוצרו בילבול ושאון שאין להם אח ורע. אף אחת מהנמלים לא עצמה עין. עטיפות הגלמים נחתכו, הצעירים יצאו מתוכן עם קצת עזרה מצד המבוגרים, והעטיפות נגררו משם. כי בכל הפינות היה צריך להיות נקי לקראת חגיגת החתונה הגדולה.

לפועלות הצעירות הותר לשבת בחדריהן ולהיטיב ליבן בטרם תחלנה במלאכה. אבל את הנסיכות והאדונים הצעירים לא אפשר היה לרסן. הם התרוצצו במסדרונות, חבטו בכנפיהם ודרשו שיובילו אותם תיכף ומיד אל אור השמש.

"השמש בכלל לא זורחת, אדונים נכבדים", אמרה הנמלה הזקנה. "ליל חושך ואפלה כעת, והשמש תזרח רק בעוד שעתיים. אם תרצו לשמוע בקול נמלה זקנה ומנוסה, טוב ביותר תעשו אם תישארו יושבים בשקט ותואילו רוב חסדכם להתאמן מעט בהפעלת כנפיכם. הרי כל כך צעירים אתם, רבותי, ומכירים כל כך מעט מהחיים!"

אבל האדונים הצעירים לא רצו לשמוע דברי טעם ושכל.

"אנחנו רוצים לעלות, לצאת החוצה … הבו לנו זריחת שמש!" הם צרחו.

יותר מכולם השתוללה אותה נסיכה שכבר בגולם היתה סוררה.

"הנסיכה אני או לא?" היא צעקה. "תראה שתביא הנה מיד זריחת שמש, או שאצוה להוציא אותך להורג."

"מעלת חסדך מבקשת משהו בלתי אפשרי", הסבירה הזקנה. "אפילו לכחה וסמכותה של מלכה יש גבולות, והשמש איננה סרה למשמעתה."

"אז אני לא רוצה להיות מלכה", ייללה הנסיכה. "אז אני רוצה להיות השמש."

"לזאת עליכן לשים לבכן!" לחשה הזקנה לכמה נמלים צעירות. "זאת אין לכן להניח לה לעוף. בזאת יש דם מלכות אמיתי … בזאת אנחנו מחזיקים."

שלשים נמלים סגרו מיד מעגל סביב הנסיכה ולא הרפו עוד ממנה. אבל היא התרוצצה במסדרונות וקיללה והרעישה. בקיצור, היא התנהגה כמו אישיות חשובה ביותר באמת.

"הטוב ביותר יהיה ננעל את הדלתות", החליטה הזקנה. "שאם לא כן, חמומי המוח הצעירים עלולים לרוץ החוצה לתוך הלילה לאבדון."

סוף סוף הפציע השחר.

הזקנה יצאה ובחנה את מזג האויר. הרקיע היה כחול, והשמש צחקה. "מזג אויר יותר מתאים לחתונה לא יכולנו לקבל", אמרה. "פתחו עכשיו!"

אז נפערו באחת כל דלתות התל, והחוצה נהרו אלפי נמלים מכונפות. היו מהן כה רבות, עד שהתכסתה בהן חיש מהר כל האדמה סביב התל. הן רצו ועפו וניתרו, והשמש בהקה על כנפיהם העדינות והשקופות.

"החיים נהדרים!" קראה הנסיכה הסוררת. "לעולם לא ארד עוד לתוך התל החשוך."

"שימו עיניכן עליה!" הזהירה הנמלה.

כבר היתה האדמה סביב התל כל כך מלאה נמלים מכונפות, עד שהן דרכו זו על זו. אז קראה האחת מהן:

"נעוף למעלה לתוך העצים הירוקים ונחוג שם החתונה. הרי לשם מה יש לנו כנפיים!"

מיד התרומם מהם המון רב. נראה היה כאילו מרחף ענן קטן מעל היער. אבל האחרים בהו אחריהם.

"הניחו להם לעוף", אמרה הזקנה. "פה יש עדיין די. רק שימו לבכן על השלשים, אתן יודעות הרי!"

"עכשיו אני עפה!" קראה הנסיכה העצבנית. "בחרתי לי חתן, ואצא למסע הכלולות. היה שלום, תלי הישן!"

במילים אלה היא הרימה כנפיה, אבל בו ברגע נתלתה בכל אחת מרגליה נמלה אחת, ושש הנמלים השתחוו ארצה וקראו:

"אל למעלת חסדך לעזוב אותנו בשום פנים ואופן. אנחנו החלטנו שאת תהי הראשונה בכל שלשים המלכות החדשות שלנו, והיינו מצטערים ללא נחמה אילו התעופפת לך מפה."

"הרפו ממני!" צעקה הנסיכה. "אני רוצה לחוג את חתונתי למעלה בעצים הירוקים!"

אז באה במרוץ, מרוגשת מאד, הנמלה הזקנה, וקראה:

"הלא תירגע מעלת חסדך! רק עוד רגע אחד, ותימזג לך לימונאדת הכנימות המשובחת ביותר. אם תואילי לחוג את חתונתך כאן ליד התל, נאמנייך יריעו לך תיכף ומיד כראשונה שבמלכות."

אך הנסיכה צעקה: "הרפו ממני! הרפו ממני!"

אבל הנמלים לא הרפו. סביבות התל התרחש בדיוק אותו דבר עם כל עשרים ותשע הנמלים האחרות שהזקנה בחרה בהן כמלכות התל. הן רצו להתרומם, אבל נמלות המשמר עיכבו אותן.

אחרי שהן השתוללו זמן מה, הן נכנעו, וחתונתן נחוגה בחגיגיות רבה. לימונאדת כנימות זרמה בנחשולים אדירים, והנמלה הזקנה נשאה נאום אחרי נאום והציגה בפני המלכות הצעירות את הפלוגות השונות.

לקראת ערב היו בעליהן שיכורים לחלוטין ותלו כנפיהם.

"הרגיעו את המלכות!" ציוותה הזקנה. "הובלנה אותן לחדריהן ששופצו למענן; ואז נמתין בהכנעה לרגע שהן תתחלנה להטיל ביצים."

"מה נעשה בגברים?" שאלה אחת הנמלים.

"לנשוך אותם למוות", ענתה הזקנה כלאחר יד. "מה תועלת יש לנו בזללנים האלה!"

ואחת, שתים, שלש! היו הגברים נשוכים ומתים, ונפתחה הכניסה החגיגית לתוך התל.

אבל מי שהתנגדה בכל כחה, היתה הנסיכה הסוררת העקשנית ההיא.

"אני לא רוצה לרדת לתוך התל!" אמרה. "אני ראיתי במו עיני, איך הרעבתם את המלכות הישנות, ואיך האכלתם אותם אחר כך לרימות. ועכשיו רצחתם את בעלי היקר. אני רוצה לעוף מפה!"

בקפיצה אדירה היא התנקתקה ממשמרה ונסקה אל על.

"חבל, חבל!" נאנחה הזקנה. "זאת היתה גזעית. אבל סוף סוף יש לנו, תודה לא ל, עדיין שאר העשרים ותשע."

אז היא הוציאה פקודה לחסל מיד את חיל המשמר שכל כך התרשל בתפקידו. ומיד אחרי שזה נעשה, היא השתחותה עמוק לפני עשרים ותשע המלכות הצעירות ואמרה:

"הוד מלכותכן תסלחנה לנו שנתלוש לכן כעת את הכנפיים. ממילא הן היו רק מכבידות על הוד מלכותכן בתוך הקן, שם בין כה וכה אין מקום לעוף. זה אמנם כואב מעט, אבל הוד מלכותכן תבננה אחר כך שהדבר נעשה לטובת עצמכן."

אז הרימו המלכות הצעירות צעקות קורעות לב, אבל זה לא עזר להן. דקה אחר כך שכבו כל הכנפיים בצד פגרי הבעלים.

"וכעת פנימה!" הריעה הזקנה.

הנמלים נעמדו בשני טורים והשתחוו ארצה בשילוב מחושים, כאשר ירדו המלכות הצעירות לתוך התל.

"עכשיו יבוא כל השאר לגמרי מאליו", הפטירה הזקנה. "ברוך השם! היום הזה עברנו. התפטרנו מהמון אספסוף. מזל שבכל התל לא נשאר אפילו זכר אחד. רק הייתי רוצה שהחזקנו בנסיכה המתפרעת. היא היתה הטובה מכולן."

אבל הנסיכה המתפרעת עפה בכנפיה דרך היער, והחיים נראו בעיניה נהדרים ללא גבול.

היא פגשה הרבה נמלים מכונפות אחרות, שכירכרו סביבה, ויותר מאחד האדונים הצעירים ביקש את ידה.

"תודה רבה על הכבוד, אבל אני כבר הייתי לאיש! בעלי מת, וכעת אין עוד מה לעשות בי", היא ענתה למחזרים והמשיכה במעופה.

אבל אחרי שהתעופפה לה כך יום אחד, היא שבעה נדודים.

"בעצם אין הרבה טעם בצוענות הזאת", אמרה בלבה. "גם לחיים המיושבים הצדדים הנעימים שלהם. אני חושבת שאיסד תל נמלים חדש."

אמרה ועשתה.

היא חיפשה לה מקום ביער האשוחים שמצא חן בעיניה, נחתה על האדמה והחלה מיד חופרת בקרקע ברגליה ובלסתותיה.

"הכנפיים המטופשות האלה מפריעות", אמרה. "בעצם אני גם לא יודעת מה תועלת יש בהן עוד עכשיו. אני מרגישה שכעת אני מבוגרת ומיושבת בדעתי ומשוחררת מכל צימוקי המוח. נראה לי שאתלוש לי אותן."

היא השתטחה על בטנה, פרשה כנפיה, הציבה רגליה עליהן והזדקפה בבת אחת.

ראץ' … שם שכבו הכנפיים.

אז היא המשיכה לחפור. עד הערב היא השלימה גומה קטנה וחמודה, בערך בגודל אגוז מלך.

"כעת ננוח מפרק העבודה, ומחר נטיל ביצים", אמרה לעצמה.

ובבוקר המחרת היא הטילה חמשים ביצונות נחמדות.

"הם", מלמלה, "זה היה נחמד, אילו היתה לי פה המטפלת הזקנה וכמה עוזרות מסוגה; הן היו יכולות לשמור לי על הביצים. אבל עכשיו אין עצה, אני חייבת לשים יד בעצמי."

והיא עבדה בכפיה, כאילו היא פועלת פשוטה ולא מלכה גאה.

היא סובבה את הביצים, כיסתה אותן, כשירד גשם, ונשאה אותן לשמש. כשבקעו הרימות, היא רצה והביאה מזון.

"אין די בזה", רטנה, "אינני מצליחה להשביע אותן."

רגע אחד היא הירהרה, מה עליה לעשות. אז היא ערפה בהחלטיות מחצית הרימות והשליכה אותן למאכל ליתר העשרים וחמש.

"אכלו", אמרה, "ושמחו בחייכם!"

העשרים וחמש אכלו, גדלו והתגלמו. והמלכה טיפלה בגלמים כשם שטיפלה ברימות, עד שבא היום שהם התבגרו. אז היא הבקיעה את העטיפות, ולאורי העולם יצאו עשרים וחמש פועלות נמלים קטנות וחמודות.

"ראה ראה", אמרה. "עכשיו עברנו את הקשה ביותר. אני מקוה שאתן מוכנות לציית למלכתכן?"

אז השתחוו העשרים וחמש עד הארץ.

"טוב. כעת תנו יד! אני רוצה שיתרומם כאן תל גבוה כמו זה שנולדתי בו. קודם כל בנינה לי מרתף טוב … ואז הבאנה מחטי אשוח … רק תהיינה חרוצות כמו שצריך!"

העשרים וחמש קפצו במרץ אל העבודה.

"רגע!" צעקה המלכה. "קודם כל חפשנה לי כמה כנימות! אני זקוקה ללימונאדה."

והיא קיבלה אותה.

"עכשיו הזדרזנה בבנין!" אמרה. "כי עכשיו אני מטילה ביצים!"

והפועלות בנו, והיא הטילה ביצים. הביצים היו לרימות וגלמים ופועלות, ועד מהרה עמד שם תל קטן. התל הזה צמח וגדל והתנשא, עד שהיה גדול בדיוק כמו זה שהמלכה עזבה.

הכנימה

Bladlusen

הגיע הזמן שתיפתח כבר העונה החמימה והירוקה.

זמן ארוך די הצורך נמשך החורף, והכל שבעוהו בנפשם. קפאון, רוחות סערה, סופות שלגים השתוללו ככל שיכול לעלות על רוחו, עד כי אפשר היה לחשוב שהוא עצמו שבע רצון עכשיו. וחוץ מזה גם היה כתוב בלוח, שעכשיו יהיה סוף לחורף.

הכלניות והזהביות והחספסנית הריחנית השלימו הכנת נבטיהם ורק המתינו שייעלם הקפאון מתוך האדמה. העלים החדשים של העצים שכבו מקופלים יפה בניצניהם ואמרו זה לזה שעכשיו אינם יכולים להתאפק עוד. הפרוש המצוי רכש לו חזה אדום, וגרונו היה כל כך עמוס בתרועות אהבה עד שהוא כמעט נחנק.

אבל האביב לא בא.

תחת זאת בא הזרזיר. והוא היה מצוברח, מפני ששום דבר לא היה בסדר.

"וכי יש בזה טעם לפתות מישהו לבא לכאן, כשאתם עוד לא יותר מתקדמים?" שאל.

"מי פיתה אותך?" החזיר לו הפרוש שאלה. "הלא יכולת להישאר במקום שהיית בו, במקום להתרוצץ סביב בעולם ולהציץ איפה ערוך השלחן. מי שכמונו נשאר פה על עמדתו במשך כל החורף, הוא גם זכאי לקבל עכשיו את כל האוכל."

"מעולם לא ראה אף אחד פרוש שבע", אמר הזרזיר. "הכל נכנס לתוכך, כיבש כרטוב, בלי הבחנה. אתה לא מתרומם מהשלחן כל עוד נותר זרעון רקוב אחד. אבל כמובן יש לך תירוץ. אותך הייתי רוצה לראות מעופף לאיטליה על גדמי הכנפים האלה שיש לך!"

"כנפי די טובים בשבילי", אמר הפרוש. "ובעיני מוצא חן פה מאד."

ברגע זה הפך קולו לשירה, והוא רן זמר כל כך צלול וברור, שכל בני היער הרימו ראשיהם והאזינו.

הכלניות, הזהביות והחספסניות הגיחו מתוך האדמה ופרשו פרחיהם. ניצני האשורים התעבו, ונבטי כל העולם זעו, מבלי אשר אפשר היה עדיין לראות בהם מה יצא מהם. הנחל קיפץ לפי מנגינה שונה לגמרי מלפני כן. ואפילו הזרזיר השמיע ציוצים עליזים והחל מקושש גבעולים לקנו.

האביב הגיע.

וכשחלפו הימים, זרחה השמש וזרזף הגשם, התגברה והלכה נביעת החיים.

האשור ליבלב בירוק בהיר נהדר.

"אתה תצטנן", אמר האלון, שעמד עדיין אפור ומכוער.

"לא בגילי", השיב האשור וניענע בעליצות את ענפיו הירוקים ברוח האביבית. "לא תאמין כמה מסוגל הנוער לסבול. זכור שאני צעיר ממך בחמש מאות שנים. אבל בחור זקן חייב כמובן להיזהר יותר."

"אני בא, אני בא!" קרא האלון. "הרי אני מזדרז ככל שאני יכול. זה רק בא לי ככה בהפתעה."

הזבובים החלו מזמזמים. הזבלית נחלצה מחורה. הדבורים רפרפו בין הפרחים ושוחחו ביניהן איך הדבש בשנה זו. הבומבוס החליט להתישב בבית של קבע. הגירית קמה ממרבץ החורף שלה והילכה לה, מצומקת מהצום הארוך. השועל ריחרח לעבר משק האיכר, שמא יעלה באפו ניחוח פרגיות. העטלף יצא מהעץ הנבוב שבתוכו הוא ישן בחורף וניסה כנפיו הטובות ברוח הערב. העורבים צרחו כשם שצרחו כל השנה, ובלילות ייללו הינשופים והליליות. זה אמנם נשמע אומלל, אבל כוונתם לא היתה כי אם אך לטובה.

הנמלה הבנאית הזקנה פתחה את תל הנמלים, התישבה לפני הפתח וחיככה בשביעות רצון את כלי הפה שלה.

"יום יפה שיהיה לכולכם ביחד", אמרה והחותה ברכה לכל העברים. "אני שמחה באופן יוצא מהכלל לראותכם נאספים. מקוותני שתהיו נחמדים ומנומסים, כדי שהחבורה האצילה הצעירה שלי תיהנה ממראכם."

"הנה לנו הנמלה המשוגעת!" אמר הפרוש. "היא כל כך חמוצה, שאף אחד לא רוצה לאכול אותה. זה עלה לה לראש, אני חושב."

"יום נאה לך, פרושון מצוי!" אמרה הנמלה. "היש לך תרועה נבחרת ומיוחדת בשביל המלכות הצעירות? סיפרתי להן עליך, כשהן שכבו עדיין בתוך ביציהן המלכותיות, אז אסור לך לשבור לי את המלה."

"מה לכל הרוחות את חושבת לך?" שאל עץ האשור.

"יום יפה לך, אשור יקר שלי!" אמרה הנמלה. "כמה נאה אתה בשנה זו! וכמה יפה הגזע שלך! הרי זה יהיה להם עונג לנמלים לעלות ולרדת בך."

עץ האשור צחק, והפרוש צחק, וכל היער כולו צחק.

אבל הנמלה כנראה לא שתה לבה לזה.

היא היתה המבוגרת ביותר בכל תל הנמלים. לכן היא יצאה ראשונה וסידרה את כל האחרות בעבודותיהן. כעת נפתחו כל פשפשי התל, ונמלים שרצו בכל מקום. הם תיקנו מה שהתקלקל במשך החורף. הם אספו מזון, איווררו וניקו, ולבסוף הם נשאו את הגלמים החוצה אל השמש.

אחדים מהגלמים היו גדולים יותר מהאחרים, ובאלה טיפלו הנמלים ביראת כבוד יתירה, כי הם היו גולמי מלכות. ואחרי זמן מה התבקעה עטיפת הגולם, ואז לא היה עוד קץ להתרפסות.

"מהו כל זה?" שאלה הגדולה שבמלכות הצעירות בהביטה סביב בעיניה, שלא ראו כלום לפני כן.

"זהו העולם של הוד מלכותך!" הסבירה הנמלה הזקנה. "כל זה נברא לענג את נשמתה הגבוהה של הוד מלכותך. אם טוב בעיני הוד מלכותך, אציג בפניך את הנכבדות שבבריות."

"הציגי!" פקדה המלכה.

"שם יש קודם כל האשור, הוד מלכותך", אמרה הנמלה.

"הוא שלי?" שאלה המלכה.

"הוא נברא למען הנמלים, ולפיכך קודם כל למען הוד מלכותך. על גזעו ההליכה חלקה ונעימה. פה ושם מצוי טחב, ובתוכו טמונות אקריות ושרצים אחרים כמזון, אם תחפוץ הוד מלכותך לסעוד פת שחרית בחיק הירק."

"טוב מאד", אמרה המלכה.

"תואיל נא הוד מלכותך לשים לבה שהאשור ירוק", ארה הנמלה. "צבעו כצבע רובו המכריע של הטבע. כי ירוק מטיב עם העינים - עם עיני הוד מלכותך. וכן תואיל נא הוד מלכותך לשים לבה אל הפרוש המצוי, המריע תרועותיו שם בתוך השיח. הוא ועוד המון ציפורים אחרים מהווים את תזמורת החצר של הוד מלכותך. המוסיקה כל כך טובה לעיכול. טובה גם, כדי להירדם לצליליה. וחוץ מזה, לליווי אירועים חגיגיים. למשל עכשיו, כאשר הואילה הוד מלכותך לעזוב את בית הגולם המלכותי ולאחוז ברסן השלטון. לזה קוראים אביב! … מדוע, אינני יודעת, אבל בודאי מסתתר בתוך השם הזה איזה שהו רמז לדבר מה מתולדות הנמלים. אז מטיבים הציפורים לשיר במיוחד. באותו זמן עולים הפרחים הקטנים הנאים מתוך האדמה. ניצני העצים נפתחים … בקיצור, נערכת ממש חגיגה עממית לכבוד הוד מלכותך. ובעבור שיהיו הכל שמחים, הומצאו כמה וכמה ענינים. כך למשל מקבלות הציפורים גוזליהם; וחרקים נחותים רבים יוצאים גם הם בכל שפלותם מתוך בתי גולמיהם. ועוד הרבה דברים אחרים מהמין הזה."

"טוב מאד", אמרה המלכה. "הרי הכל נעשה כדי לשעשע אותי, ואפשר שהדבר מהנה אותי. אבל הרי עלי גם לחשוב על עמי. האין שם דבר המביא לו תועלת?"

"אבל כמובן!" ענתה הנמלה הזקנה. "הרי ישנה השמש, וישנן כל החיות הנאכלות על ידי נתוני הוד מלכותך. אבל במיוחד צריכה אני להסב תשומת לב הוד מלכותך לשתי בריות שבכלל אין להן שום תפקיד בעולם לבד משרות הנמלים; את אלה ברא הא להים הטוב אך ורק למעננו בלבד. אני מתכוונת לעץ האשוח ולכנימה."

"מה זה עם האשוח?" שאלה המלכה.

"זהו עץ גבוה מאד … אם תואיל הוד מלכותך להביט אל על, מעט שמאלה, אזי תראה אותו הוד מלכותך. הוד מלכותך תבחין בכך שעלי האשוח שונים מאד מהעלים של שאר העצים … מין מקלונים קטנים מחודדים וקשיחים, והם ירוקים גם בחורף וגם בקיץ. אלה הם עצי הבניה שמהם נבנה תלנו, אותו חלק של הקן הבולט מעל פני הקרקע."

"אני רואה", אמרה המלכה. "והכנימה?"

"ובכן … אותה עדיין אינני יכולה להראות להוד מלכותך. היא באה מעט יותר מאוחר בשנה … בעוד ימים אחדים היא תהיה פה, אם תוסיף השמש לזרוח. זוהי מין חיה מיוחדת ביותר, בעצם לגמרי בלתי חשובה, וראויה לציון רק בזכות התועלת שיש ממנה לנתיני הוד מלכותך. היא דומה לכתם קטן ומופיעה תמיד בהמונים גדולים היושבים בצד התחתון של העלים, צפופות ולחוצות זו לזו, לפעמים זה על גבי זה. הכנימה נועצת את החדק שלה בתוך העלה ומוצצת מתוכו את המיץ. משהו אחר אינה עושה כלל, היא זזה ממקומה רק באי-רצון גדול, לא חושבת על כלום ולא עושה כלום."

"ומה תועלת יש לנו מהבהמה המטומטמת הזאת?" שאלה המלכה.

"תועלת גדולה מאד, הוד מלכותך. היא הפרה שלנו. היא מייצרת מין מיץ, טעים באופן יוצא מהכלל, המהווה את מבחר מזוננו. הוד מלכותך ליקקתהו פעמים רבות, אבל כמובן לא הרהרה במקורו. לכן אנחנו מעריכים מאד את הכנימה, מגינים עליה מפני אויביה ובכלל פורשים עליה את ידנו החזקה. הכנימות הן בהמות הבית שלנו, הוד מלכותך."

"הראי לי כנימה אחת!" אמרה המלכה.

"ברגע שהן תצאנה, הוד מלכותך …"

"הראי לי אותה תיכף ומיד, אני אומרת!"

"למרבה הצער זה בלתי אפשרי", ענתה הנמלה הזקנה. "כפי שאמרתי להוד מלכותך, אולי בעוד ימים אחדים …"

אבל המלכה לא נרגעה בכך. היא צעקה ובעטה סביבה ונשכה את הנמלה הזקנה, אשר התחננה לרחמים ורצה לבסוף בצר לה לתוך התל. המלכה רדפה אחריה.

"הראיתם מעולם דבר כזה!" אמר האשור.

"אני לא, על כל פנים", ענה הפרוש. "השרצים האלה יצאו כנראה לגמרי מדעתם. הם מאמינים בתמימות וברצינות שנוצרנו רק לצורך השבעת רצונם."

"לא ייאמן!" לחשו הכלניות.

הזהבית והחספסנית אמרו אותו דבר. האשוח צחק, עד שנשרו ממחטיו. האחד סיפר לאחר, ועד מהרה ידע כל היער שהנמלים מאמינות כי העולם כולו נברא רק בעבורן. אף אחד לא הצליח להבין את הדבר. ובעיני הכל הוא נראה טפשי ונלעג.

"יש שם דברים בגו", אמר הפרוש. "אם אפגוש את הנמלה הזקנה, אנסה לחלץ את הענין מפיה."

למחרת השכם בבוקר פתחה הנמלה את התל.

"בוקר טוב", אמר הפרוש, שכבר גמר לשיר את זמרת השחר לפני הענף של אהובת לבו. "מצב רוחך את לא נראה לי ורדרד במיוחד, ידידתי הותיקה."