קַרְל אֶוַלְד_Tales（#5139）

דצ"ח מספר

Carl Ewald

(15.Okt.1856 - 23.Feb. 1908)

Eventyr

i udvalg

עם הרבה ציורים מאת מרטה סמטס (Marte Smeets)

ומאת איב אנדרסן (Ib Andersen)

עברית : דוד ויסקוט

היסוד לתרגום רוב הסיפורים היה לא המקור הדני,

כי אם תרגומו הגרמני של הרמן קיי (Hermann Kiy)

שיצא לאור בהוצאת

Franckh'sche Verlagshandlung Stuttgart

אשר נתנה למתרגם רשותה לפרסם תרגומו העברי, וגם עמו את האיורים של מרטה סמטס

הסיפורים לוקטו משני כרכי הלקט

Mutter Natur erzählt ו- Die schönsten Geschichten von Karl Ewald

אחרי שרוב הסיפורים כבר היו מוכנים, השגתי לקט סיפורים בדנית. מה שכבר היה בידי מתורגם מגרמנית, השויתי עם המקור הדני, ומה שעדיין לא היה מוכן, תרגמתי מהמקור.

ה'תשנ"ח © דוד ויסקוט

קרית ארבע \ רמת ממרא 90100 - IL ( בנה ביתך 58 (  9961 532 -2 (0972) 0

לקט סיפורים (Eventyr i udvalg) מאת Carl Ewald יצא לאור (על ידי Jesper Ewald) בקופנהגן במלחמת העולם האחרונה (Kרbenhavn (Gyldendalske Boghandel / Nordisk Forlag) 1941). הוא מכיל עשרים וחמשה סיפורים ועם כל סיפור ציור או שני ציורים מאת אנדרסן.

המבקש לדעת מי צייר אי זה איור, די להודיע לו שבסיפור הנער הקטן וקיבתו תמונת הנער היושב תחת העץ, וכן היושב לשלחן האוכל והעומד בוכה, הן משל מרטה סמטס; ואילו את הנער אצל הגדר והמזיע במטה צייר איב אנדרסן. ורד הכלב שבעמוד 132 נלקח מ"כל עולם הצמחים", ואת כוכב השביט שעמד בחורף ה'תע"ט מעל היידלברג צייר מתאיוס מריאן.

בכרך הראשון הזה כמעט כל הסיפורים תורגמו מגרמנית. מתוכם יש בידי המקור הדני של הסיפורים המסומנים ( . מדנית תרגמתי רק המסומן ( .

הנער הקטן וקיבתו (Den lille Dreng og hans Mave) 1

•החדרים הריקים 8

•חמש מעצמות 22

•האיש הטוב 34

•תל הנמלים 40

הכנימה (Bladlusen) 57

העכבישה (Edderkoppen) 70

האשור והאלון (Bøgen og Egen) 91

•גבעת האשורים 99

זחל לבנין הכרוב (Kaalormen) 113

•הדבקון 120

הקוקיה (Gøgen) 127

•היער ובתת האברש 139

הים (Havet) 144

•חול 160

הראשנים (Haletudserne) 179

עץ הערבה הזקן (Det gamle Piletræ) 189

•הבלתי-נראים 216

•הדודנים 230

הארץ וכוכב השביט (Jorden og Kometen) 257

•ארבעה ידידים טובים 269

הנער הקטן וקיבתו

היֹֹה היָה נער קטן, שהיתה לו קיבה.

ואמנם אין בזה מאומה מן החידוש, כי הלא לרובם הגדול של הנערים יש קיבה. כשאני נותן דעתי אל הדבר, אינני סבור שאני מכיר אפילו נער אחד בלי קיבה.

אבל הנער הזה והקיבה הזאת היו בכל זאת מיוחדים.

הם היו תמיד מסוכסכים, וזאת, אף על פי שהנער היה נער טוב והקיבה היתה קיבה טובה. הרי כבר שמענו לעתים כיוצא בזה, אפילו בין בני אדם הגונים.

מה שפילג ביניהם היה לא יותר ולא פחות משזיף אחד.

הנער אהב שזיפים מאד, וגם הקיבה מצדה אהבה שזיפים; היא רק לא רצתה לקבל מהם יותר מדי בבת אחת.

היא רצתה ששה. אבל הנער רצה שבעה.

מזה התחילה כל הצרה. כי גם הקיבה וגם הנער היו עקשנים, ואף אחד מהם לא רצה לותר.

כשישב הנער ואכל שזיפים, אז הלך הכל מצוין עם ששת הראשונים. הנער הטיב את לבו, והקיבה לא אמרה אפילו מילונת אחת קטנטנה.

אז לקח הנער את השביעי. וכיון שהכיר היטב את דעת הקיבה בענין הזה, ולפי שהיה לץ קטן, הוא קרא:

"הנה לך, קיבה!"

ואז הוא בלע בבת אחת את השזיף כולו עם הגלעין.

"הנה לך, נער!" קראה הקיבה.

ובאותו רגע היא עשתה לו כאב קיבה איום כרעם.

אז היו משקים אותו שמן.

ואם בסוף התברר שהוא אכל שזיפים, הוא גם קיבל מכות בנוסף לכל; כי הרי לא היתה לו רשות לקחת לו סתם ככה מה שהתחשק לו.

אז בידור גדול זה לא היה.

אף על פי כן הוא התחיל מחדש, כשאך הסתיימה פרשה אחת כזאת. כי הוא כל כך אהב שזיפים. והוא גם חשב שתהיה זו חרפה לילד בריא להניח לקיבתו לטרטר אותו.

ערב אחד ישב הנער על המדרגות והרהר. הוא גמר להכין את שיעוריו, ירד אל עץ השזיפים וספר בדיוק ארבעה עשר שזיפים שעוד נותרו.

"עוד שתי פעמים אתקוטט אתך, קיבה טפשית", הוא אמר. "ואם בשנה הזאת לא אגמור אתך, רק תחכי עד הקיץ הבא!"

"כן, אינני בורחת ממך, ידידי הקטן", השיבה הקיבה. "בכל אשר תהיה אתה אהיה גם אנכי. דרך אגב נראה לי, שניפגש בחג הממתקים בחורף. דובשניות הן גם כן משהו נחמד … או שמא שכחת את עינוגי השנה שעברה?"

"לא שכחתי שום דבר", אמר הנער וקפץ אגרופיו. "את בריה מתועבת ומרושעת, ואני אתכסח איתך עד שאמות."

"אל לך", ענתה הקיבה בשלוה. "יש בעולם הזה מריבות די הצורך, ואיש נבון חי בשלום עם קיבתו. הייתי חושבת אותך לגדול נבון ויותר מזה."

"תודה … זה אנחנו מכירים", החזיר לה הנער. "זה תמיד אומרים לילד קטן כשרוצים שהוא יעשה משהו משעמם. אבל עכשיו אני עייף ורוצה לישון. אז תוכלי להרעיש לך להנאתך. אחת כזאת שרק עושה צרות לאנשים כל הזמן!"

"האינך חושב שיש לי עבודה משלי?" שאלה הקיבה. "תשמע … התרשה לי להציע לך משהו?"

"אם זה משהו שיש בו ששה שזיפים, את יכולה באותה מידה גם לשתוק", אמר הנער. "אני ספרתי אותם. הם ארבעה עשר. וארבע עשרה מחולק לשתים שוה שבע. אני לא נכנע."

"לא", אמרה הקיבה. "מדובר בשזיפים ככל שאתה רוצה לאכול."

"אז מדובר בהרבה מאד", אמר הנער. "נשמע!"

"אני מציעה, שתעשה במשך יום אחד את תפקידי. או נומר יום אחד … מבוקר עד בוקר. אז תלמד אולי לשפוט אותי פחות לחומרה."

הנער שקע זמן מה בהרהורים. אחר כך הוא שאל:

"אז אני קובע בעצמי אם יהיו לי כאבי קיבה או לא?"

"אתה קובע כל זה בעצמך", אמרה הקיבה. "אתה תעשה את מלאכתי, ואיך שתעשה אותה, כך תהיה התוצאה."

"עשינו עסק!" אמר הנער.

הם נדברו, שיתחילו בבוקר למחרת. הנער שכב לישון וחלם כל הלילה כמה נהדר זה יהיה.

הוא השכים קום, והדבר הראשון שהוא עשה היה שהו התגנב לגינה, קטף את ארבעה עשר השזיפים ושמר אותם במקום בטוח שידע רק הוא. אחרי כן הוא שתה את החלב החם שלו ואכל כרגיל את שלשת צנימיו, לקח ספרו ויצא לדרכו אל בית הספר.

אך יצא מדלת הבית, והקיבה הקימה צעקות איומות. "השתגעת על כל הראש, ילד … לרוץ ככה."

"בוקר טוב, קיבה!" אמר הנער. "אנחנו צריכים להזדרז. אם לא, נאחר לבית הספר."

"ואינך חושב בכלל על החלב ושלשת הצנימים?" שאלה הקיבה.

"מה איתם?" אמר הנער. "הם היו די טעימים."

"כן … תודה רבה. זהו חלקך בענינים, שהאוכל יהיה לך טעים. אבל היום לקחת על עצמך גם את חלקי: שהוא, לעכל את האוכל."

"נו", אמר הילד, "זה בטח לא יכול להיות מסוכן כל כך עם כמה הצנימים האלה - כמה זמן זה לוקח?"

"זה נמשך עד להפסקת הכריכים", השיבה הקיבה.

"אז זה צריך לחכות", אמר הנער.

"נראה לי שאתה מטורף", אמרה הקיבה. "אתה חושב שאני יכולה לחכות?"

"את חייבת" אמר הנער; "אני חייב ללכת לבית הספר. אבא אומר שאם אני מזניח את בית הספר שלי, לעולם לא אהיה לבן חיל. לפיכך נשים את הצנימים בצד עד אחת. סוף פסוק."

"שטויות!" אמרה הקיבה. "אביך מדבר כמו שהוא מבין. והרי גם לא סיפרת לו על ההסכם שלנו. בן הוא בן, ומילה היא מילה."

"ולא נוכל לחכות לפחות עד ההפסקה?" התחנן הנער.

"עכשיו אני אגיד לך משהו, נערי", אמרה הקיבה. "יתכן שתהיה איש לא מוצלח אם תזניח את בית הספר. אבל אם אתה מזניח את הצנימים, אתה מת. ולעסת אותם די חפיף … יש שם חתיכה אחת שאתה חייב לטפל בה בזהירות רבה, שרק תדע לך את זה."

"הנה אכלתי צנימים בקרים על בקרים, ככל שאני יכול לזכור", אמר הנער, על סף דמעות. "ואף פעם לא היו איתם בלבולי מוח כאלה."

"לא", אמרה הקיבה, "כי זה הייתי אני, שדאג לצנימים ולכל השאר. היום זה אתה, שיש לו הכבוד והתענוג. - אבל עכשיו שב בזהירות על הספסל הזה פה, אז אני אסביר לך את הכול."

הנער עשה כן. אבל הוא היה מיואש.

"תראה", אמרה הקיבה, "ובכן העבודה שלי, שלקחת היום על עצמך, היא העיכול. אתה אוכל, כדי שתהיה גדול וחזק ומבוגר, כדי שגם לך יהיה פעם ילד ותוכל להרביץ לו מכות אם הוא לוקח שזיפים מהגינה שלך."

"הוא יכול להתכונן", אמר הנער. "הוא יחטוף."

"אבל הענין לא נגמר בזה שתוחבים את האוכל בפה", אמרה הקיבה. "זה בעצם החלק הפעוט ביותר בו. אם לא היה צורך בדבר אחר, לא היית זקוק בכלל לקיבה."

"הלואי שלא היתה לי!" אמר הנער.

"החוצפות שלך שמור לעצמך", אמרה הקיבה, "ותקשיב. ובכן, ענין הצנימים. אחרי שאתה לעסת אותם ועירבבת אותם עם רוק בפה שלך, אתה בולע אותם, ואז הם מגיעים למטה בתוכי, שאני אוכל לטפל בהם. כמה שהתרשלת אתה יותר בלעיסה, ככה יש לי יותר טורח איתם. סביב סביב בתוכי יש בתי חרושת קטנים שבהם אני מייצרת משהו שנקרא מיץ קיבה, וזה צריך להיבלל היטב היטב עם הצנימים ועם החלב."

"את גומרת עוד מעט?" אמר הנער. "את עוד יותר משעממת מהמורה."

"בקושי התחלתי", השיבה הקיבה. "אחרי שהצנימים גמרו עם מיץ הקיבה, הם מגיעים למעי. שם ישנם המון בתי חרושת שמיצרים מיץ מעיים, ובזה עליהם להיבלל כעת. משזה נעשה, אנחנו מגיעים לבתי חרושת חדשים, המייצרים אמילופסין, ואחרים, שעושים טריפסין, ועוד אחרים, שם עושים סטיאפסין …"

"תעצרי רגע", אמר הוא, "אלה מלים הרבה יותר מדי קשות בשביל נער קטן, אני לא מבין מזה אף הברה אחת."

"זה רע בשבילך", אמרה הקיבה, "כיון שלקחת את התפקיד על עצמך! - אחרי כן באה המרה, ואחרי שזה עשוי, הצנימים נהיו לאבני בנין קטנים כאלה שבונים מהם נערים."

אבל אז פרץ הנער בבכי כאילו מצליפים בו בשוט.

"לא ליילל!" אמרה הקיבה. "זה רק מעכב את העיכול."

ועכשיו נשאה הקיבה עוד הרצאה ארוכה על איך יעשה הנער טוב ביותר אם ישכב קודם כל על הגב ואחר כך יתמתח ויתישר ויעקם ויפתל גופו בצורות המשונות ביותר, כדי שהכל יתנהל כשורה.

כשענין הצנימים היה סוף סוף מסודר, שעת הפסקת הכריכים כבר עברה מזמן, והנער היה סחוט לגמרי.

"אכול עכשיו את הכריך שלך", יעצה הקיבה. "זה יעזור לך להתאושש."

הנער עשה כן, וגם נראה שהדבר עוזר.

אבל אז הוא נזכר בבית הספר, והוא יצא לגמרי מכליו מרוב בהלה.

"מה אעשה, מה אעשה!" הוא קרא וניתר מרגל לרגל. "אני אקבל נזיפה, ואז מה אגיד בבית!"

הוא לקח ספריו וקפץ במקום. אבל אז צעקה הקיבה:

"ילד, ילד! השתגעת לגמרי?"

"מה יש עכשיו?" אמר הנער.

"ישנם הכריכים כמובן", אמרה הקיבה. "אתה רוצה לרוץ מהם, כמו שרצת מהצנימים? אתה הנער העיקש ביותר שפגשתי בכל ימי חיי."

וכעת התחיל הסיפור מן ההתחלה.

הקיבה חזרה על הרצאתה, והנער התאמץ כמו סוס כדי להבטיח שהכל יתנהל כפי שהיה ראוי.

וגם הלך זה לא פעם אחת טוב.

"כמה זמן צריך הסיפור הזה להימשך?" שאל.

"עד ארוחת הצהריים כמובן", ענתה הקיבה. "עדיין אתה מאמין שאני בטלנית?"

הנער ישב בשיחים וחירף ובכה חליפות, אבל מעט מאד זה עזר. לצאת מהמחבוא לפני שנגמרו שעות בית הספר, לא העז; וכיון שלא היה לו שעון, הוא לא יכול לחשב מה השעה, ולא הגיע הביתה לפני שנערך שלחן ארוחת הצהריים.

"למה לא חזרת הביתה מיד אחרי בית הספר?" שאלה אימא.

אז הוא נאלץ להמציא סיפור.

"איך היה היום בבית הספר?" שאל אבא.

אז הוא נאלץ להמציא עוד סיפור.

זה היה מרגיז, שהוא הוכרח לשקר ככה. כי בעצם הוא היה נער ישר, שלא היה משקר, אלא כשזה היה לגמרי הכרחי.

כשהם ישבו לבסוף לארוחת הצהריים, הוא היה כל כך עייף ומיסכן, עד שלא הצליח לאכול שום דבר. בנוסף לכול גם אכלו באותו יום דייסה עם שומן-בטן, מין תבשיל שנפשו נקעה ממנו. כולם חשבו כמובן שאינו רוצה לאכול, מפני שהוא בררן ועקשן. הוא ננזף ונמרט באזניו, והמצב היה מיאש ממש.

"אכול!" ציוותה הקיבה. "אם לא תאכל, תצטער אחר כך. נחוץ לך חיזוק."

"לא!" אמר הנער וחרק שיניו.

איש לא האזין לשיחת השנים. נדיר הדבר ולא יפה בכלל, אם שומע מישהו מה שאומרת הקיבה של נער קטן.

אחרי הצהריים הוטב לו בהרבה. אבל הוא היה סר וזעף, מפני ששיקר. וכולם כעסו עליו, מפני שחשבו שהוא מפונדרק.

הוא ירד וראה בשלום ארבעה עשר השזיפים, ספר אותם, אבל באופן משונה ביותר לא היה לו חשק לאכול אותם.

"האינך רוצה לקחת לך שזיף אחד קטן?" שאלה הקיבה במתיקות.

"רק תחכי!" קרא הנער בזעם וקפץ אגרופיו בתוך הכיס.

הוא היה משוכנע שהקיפוד יאכל אותם בלילה אם הוא עצמו לא יעשה את זה. ובכל זאת לא מלאו לבו לגעת באחד מהם.

בארוחת הערב הושמה לפניו הדייסה. כי היה לו כמובן לאכול את מה שהותיר בצהריים. כיון שהיה רעב מאד, הוא אכל הכל, ועוד חוץ מזה טרף גם שתי פרושות גדולות מרוחות בשומן.

אחרי כן הוא ירד לגינה ואכל את כל ארבעה עשר השזיפים.

"הנה", אמר לקיבה. "אני יודע היטב שעכשיו יהיו לי שוב צרות איתך. אבל יהיה זה איך שיהיה. עכשיו אני הולך לישון ועוד מעט אירדם. אז תוכלי להטיף ולזבל כמה שמתחשק לך."

"חוששתני שלא יצא לך לישון הרבה", אמרה הקיבה. "אנחנו צריכים לעבוד על הדייסה ועל שתי הפרוסות. איך יהיה עם ארבעה עשר השזיפים, אני בכלל לא מעזה לחשוב. אתה יודע שזה עשה לי צרות משוגעות, כשהיו שבעה. ואני הרי הייתי מתורגלת בזה. אין לי כל מבוא להשערה, איך ילך לך עם הארבעה עשר."

מעולם לא עבר על הילד לילה כמו הלילה הזה.

בתוכו השתוללו קרבות ומהפכות, והמשיכה והקריעה לא רצתה להיפסק כלל. הוא גנח ונאנק ובכה, התגלגל והתהפך במיטה, התישב זקוף, חזר לשכב, הילך יחף על הרצפה והצטנן נורא. זיעה עמדה על מצחו, וכל פעם שניסה לעצום עיניו, צעקה עליו הקיבה:

"יצאת מדעתך, ילד? זה הזמן לישון?"

כשאמו נכנסה בבוקר למחרת לחדרו, היא נבהלה כהוגן.

"שומו שמים, ילד, איך אתה נראה!" היא קראה. "בודאי לא נתת דעתך לקיבה שלך!"

"כן חשבתי עליה, אימא", אמר הוא ובכה במר.

היא יצאה כדי לשלוח שליח להביא את הרופא.

"נו, ידידי הקטן", אמרה הקיבה, "עכשיו עבר היום. הנחדש את החוזה?"

"לא!" אמר הנער.

"אתה מתכווין, שהכי טוב שאני אחזור שוב לתפקידי?"

"כן", אמר הנער.

"ועכשיו למדת שהקיבה מספיק עסוקה גם ככה ולא יכולה להתפנות לעכל את כל השזיפים שנער קטן רוצה לדחוס לתוכה?"

"כן", אמר הנער.

"ולהבא תיאות להסתפק בששה?"

"עונת השזיפים נגמרה", רטן הנער. "אז כבר אין לך מה לפחד."

"עונת השזיפים תחזור", אמרה הקיבה. "אבל אם קלקלת לך את הקיבה באופן יסודי, תסחוב את זה איתך תמיד."

מיום זה והלאה הם היו חברים טובים. ובזה הסתיים הסיפור על הנער הקטן וקיבתו.

כי הרי חושבים על הקיבה רק, כשמשהו לא בסדר איתה.

החדרים הריקים

רב החובל הוצרך להפליג במסע ארוך, והפעם הזאת הוא רצה לקחת עמו את אשתו ואת בנו הקטן. הכל היה ארוז וכבר הוטען על סיפון האניה, הילד כבר ישב בעגלה, וסטינה עמדה בוכיה בפתח הבית.

"כמה זמן נהיה מחוץ לבית?" שאל הנער הקטן.

"חצי שנה", השיב אביו.

"אז מי יגור בחדרים שלנו כל הזמן?"

"אף אחד לא, טפשון. הם פשוט יעמדו ריקים, עד שנחזור!"

אז התישבו רב החובל ואשתו בעגלה. העגלה נסעה אל האניה, האניה הפליגה מתוך הנמל, וסטינה הלכה לקרוביה.

בדירת רב החובל הוקבע אחד החלונות במצב פתוח למחצה, ומשנתגלגלה משם העגלה, עף זבוב בעד החריץ לתוך החדר.

הוא עף למעלה אל התקרה והתישב שם אצל שאר זבובי הבית. אבל אך נחת, והוא כבר נפל על השלחן ושכב שם על גבו, הניע את שש רגליו ולא שלט בעצמו מרוב צחוק.

"מה בעצם משעשע כל כך?" שאלו הזבובים האחרים.

אבל הוא המשיך לצחוק ועוד צחק ולא יכול להוציא אף מלה אחת מרוב עליצות.

אז התישבו סביבו הזבובים והתבוננו בו. הצבתן פרש כנפיו - זה עושה הצבתן רק, כשקורה משהו מעניין מאוד - ועף אל השלחן שעליו שכב הזבוב. הפרעוש ניתר לשם בקפיצה אחת ונעץ בזבוב עיניים חמדניות למדי.

"הוא יצא מדעתו!" החליט הצבתן.

"זבוב אינו יוצא מדעתו לעולם", אמרו הזבובים האחרים, נעלבים.

"הוא לא יכול לצאת ממה שאין בו", התערב הפרעוש.

"אולי הוא חולה", הציע עש הבגדים, שיצא במעוף דלגני מתוך הוילון.

"היהיהי!"

הזבוב עדיין התעוות בצחוק. עתה בא מהמטבח בזמזום רם הבוהקן הכחול.

"חזור מיד לעצמך ודבר!" הוא נזף בזבוב השפוך בצחוק וחג סביבו.

אז התעשת הלז. הוא קפץ על רגליו וניגב את עיניו. אבל עדיין ניערוהו מדי פעם פרצי צחוק.

והוא סיפר: "רק הצחיקו אותי בני האדם האלה … כשהם נסעו מפה … האנשים האלה שגרים פה! כי אני ישבתי בעגלה על האף של רב החובל. ואז הוא אמר … היהיהי! … הוא אמר, כשהם נוסעים עכשיו … היהיהי! אז החדרים יהיו ריקים לגמרי … היהיהי!"

הפרעוש ניתר שלש פעמים כמעט עד התקרה וציחקק, הצבתן צחק, הזבובים צחקו, העש חייך … הוא היה צריך להיזהר, שלא יפול לו האבק מהכנפיים; אבל הבוהקן הרעיד בצחוקו את האויר.

"נכון הם מצחיקים, האנשים האלה?" קרא הזבוב. "הנה גרות פה בכפיפה אחת איתם המון משפחות חרוצות ומכובדות, יום אחרי יום, והם בכלל לא חושבים עלינו. היורשה לי לומר, בכל הבית הזה אין קרן זוית אחת ולא חריץ אחד ברצפה שאין להם דיירים, ואז אומרים, מיד כשהאנשים עצמם יוצאים למסע קטן: הבית ריק!"

ושוב צחקו כולם, חוץ מהעש.

"זה הכל טוב ויפה", אמר זה, "אבל בני האדם אינם רק מגוחכים, הם …"

"זוהי אמת נצחית", הפסיקו הצבתן, "לא רק מגוחכים!"

"שמעו שמוע!" קראו הזבובים במקהלה.

"גם לי יש על מה להתלונן", אמר הבוהקן הכחול.

"הנשוחח על זה פעם?" שאל העש.

"אני מסכים", אמר הפרעוש, "אבל נצטרך לעשות את זה מיד, כי הם בטח יחזרו עוד מעט."

"רק בעוד חצי שנה", הודיע הזבוב. "שמעתי את זה מפי רב החובל עצמו."

"אוי!" קרא הפרעוש. "זה רע בשבילי. אז אני צריך לחפש לי לזמן הזה אכסניא אחרת. חבל, חבל! לילד הקטן היה דם כל כך מתוק וטוב. וגם סטינה לא היתה רעה!"

"עכשיו באור אני לא יכול לומר כלום", דחה העש. "שמא נשוב וניפגש היום בערב?"

"זאת גם דעתי", אמר הצבתן.

"זה הרי לא דחוף", אמר הבוהקן הכחול. "בשבוע הזה נהיה כולנו עסוקים בהטלת ביצים, אני חושב. שמונה ימים מהיום, בדמדומים, נתכנס. אני מציע את המטבח כמקום מפגש."

"פה נתכנס", אמר קול דק ונאה שלא נשמע עד כה.

"מי מדבר שם?" שאל הבוהקן הכחול.

"צרצר הבתים", היתה התשובה. "אני מציע שניפגש פה, כי אני יושב כל כך נוח בחריץ שלי ליד התנור."

"צא החוצה, שנראה אותך!" אמר הפרעוש וקפץ לגובה.

"אני אף פעם לא יוצא", השיב צרצר הבתים. "אני מרגיש טוב מאד פה בחריץ שלי. אני שומע אתכם, ואתם שומעים אותי, ודי בזה."

"טוב", אמר הבוהקן הכחול. "אז ניפגש פה בעוד שמנה ימים."

"ויבואו עוד", אמר הצרצר.

"מי?" שאל הבוהקן הכחול. "חשבתי שעכשיו אנחנו פה כולם."

"לא", קבע הצרצר. "זאת אומרת, במקום נמצאים הכל. אבל אתם לא יכולים לראות את כולם. ישנם שעון המתים ואורח הסוכר והגנב. וחוץ מזה עוד בריה אחת מיסתורית מאד שאני לא יודע עליה כלום, אבל אני יכול לשמוע אותו בבירור גמור בלילות בשלחן החדש הקטן מעץ אשוח."

"אני לא מכיר את הטיפוסים האלה", אמר הבוהקן. "הם בריות מהוגנות? עמלנים ישרים כמונו? יש להם זכות אזרחות פה בבית?"

"בודאי!" השיב צרצר הבתים. "אני מכיר אותם כולם, ואני ערב להם - לבד מהטיפוס המיסתורי. זה עוד נצטרך לתהות על קנקנו עד שנדע אי זה מין אחד הוא זה."

"יפה!" אמר הבוהקן. "אז הענין מסודר איפוא, והאסיפה תתקיים. אני כמובן אהיה היושב בראש, ומהזבובים מותר תמיד רק לאחד לדבר, שאם לא כן, לא יצא מזה כלום!"

בזה הם נפרדו, וכל אחד פנה לעיסוקו.

שמנה ימים אחר כך התאספו דיירי החדרים הריקים בשעת הדמדומים, כמו שנדברו.

תקרת החדר היתה מלאה זבובים, הפרעוש קיפץ ודילג אנה ואנה, צרצר הבתים ישב בתוך חריצו, העש נחבא באחד מקפלי הוילון, הצבתן ישב על השלחן, על יד הבוהקן, שהמהם וזמזם בכל עוז וניהל בסבר פנים חשובות את הישיבה.

"זכות הדיבור לעש!" הוא הכריז. "הוא אשר יזם את האסיפה הזאת."

"עדיין יש יותר מדי אור", הסתייג העש.

"אני מבקש שלא להצטעצע באנינות כזאת!" אמר הבוהקן. "אם רוצים להילחם בבני האדם, צריך להניח בצד את כל ההתחשבויות העדינות."

"אני חושב, שעלינו קודם כל לודא שכולנו נמצאים פה", אמר צרצר הבתים. "אולי יורשה לי להציג ראשית חכמה בפני האדון היושב ראש אותם חברים במשק הבית שלנו שעדיין אינם מוכרים לו."

"בבקשה!" אמר הבוהקן ברוב חסד.

"היורשה לי איפוא לבקש מכל הקהל: שש… שקט!-?" פתח הצרצר.

הכל הטו אזנים, ומיד אחר כך הם שמעו נקישות מוזרות במכתבת המהגוני הישנה שירש רב החובל מסבו. "טיק … טיק!" נשמע בקצה אחד של המכתבה. "טק … טק!" באה התשובה מהקצה האחר. ככה זה נמשך זמן מה.

"אלה שעוני המתים", הסביר הצרצר.

ברגע זה עפו שתי חיפושיות חומות קטנות מתוך המכתבה הישנה. מוזר למדי הם נראו; הראש היה תחוב עמוק בין הרגלים הקדמיות ומכוסה במין כיפונת. האחת עפה נגד שמשת החלון ונפלה מתה על אדן החלון. האחרת התישבה על השלחן ליד הבוהקן הכחול.

"שלום", אמר שעון המתים. "אני האנובית הנקודה. שמעתי שמתנהלת כאן אסיפה נגד בני האדם."

"נכון מאד", ענה הבוהקן. "אבל נראה לי שהחבר שלך שבר שם בחלון את מפרקתו."

"הם … זה רק בעלי", אמר שעון המתים, הוא האנובית הנקודה. "אם הוא רוצץ לו את מוחו, זה ענין שלו. אני עסוקה די הצורך בהטלת הביצים שלי ואין לי פנאי לשים לב גם לדברים פעוטים כאלה."

"ואיפה את מטילה את הביצים שלך?" שאל הבוהקן.

"לתוך המכתבה הישנה שם. הזחלים שלי אוכלים את העץ ומתנברים להם כך יותר ויותר עמוק, וכשהם מגיעים למלוא גודלם, הם יוצאים. תראו שם המון חורים קטנים במכתבה. אלה מהמשפחה שלי."

"ובכן התברר שאת עוסקת באומנות הגונה בדיוק כמו כולנו", אמר הבוהקן. "יהיו לך מושב וקול באסיפה הכללית. - עכשיו הלאה, צרצר!"

"גנב … גנב יקר!" שרק הצרצר.

רגע אחד היתה דממה. אבל אז באה-עפה חיפושית חדשה, זעירה ובעלת מחושים ארוכים מאד ממדף הספרים והתישבה על השלחן.

"לשרותכם - יקרונית הספרים!" היא אמרה וקדה קידה.

"אז ככה, את איפוא הגנב!" קיבל הבוהקן את פניה. "אני סקרן למדי מה העיסוק שלך. הכינוי שלך נשמע חשוד במקצת."

"כל אחד ממנו גנב באומנות שלו", הרגיעה החיפושית הקטנה. "כרגע אני חושב על ילדי יותר מעל עצמי, אבל בתקופת הזחלות שלי אכלתי ספרים."

"מזון יבש!" פלט הבוהקן והתנער. "אבל למה תהי את גרועה משעון המתים? ברוכה הבאה איפוא!"

עתה יצא והתראה אורח הסוכר. זה היה בחור מגוחך שבקצה בטנו צמחו לו שלשה זיפים ארוכים; הוא הבריק כעין הכסף. אחרי שהוא הציג עצמו בשמו האמתי "זנבזיף כספי" וסיפר שקוראים לו גם 'דגיג הכסף' ושהוא שייך לסדרת הזנבזיפאים וניזון, ככה-ככה, מסוכר ומקמח, התקבל גם הוא לאסיפה.

"עכשיו יש כולם?" שאל הבוהקן הכחול.

"לא", ענה הפרעוש. "הטיפוס המיסתורי, שהזכיר הצרצר, חסר עדיין. שיציג את עצמו. יש לו הרבה דם? הוא ברנש מהוגן? החוצה מהמחבוא!"

"הוא יושב שם בתוך שלחן עץ האשוח", אמר הצרצר. "בעיני לא ראיתי אותו מעולם, אבל מדי לילה בלילו אני שומע אותו מכרסם וקודח. אם אתם יכולים להשפיע עליו שיצא החוצה, הואילו נא."

אז התחילו כולם צועקים וקוראים ומקימים רעש איום, ואחרי זמן מה נשמע קול דקיק ואומלל מתוך השלחן:

"אני רוצה לצאת! … אני רוצה לעוף מפה! … אני רוצה לחזור ליערות הירוקים שלי! אין לי בכלל מה לחפש פה! … אני קרבן של פשע נורא … אני רוצה לצאת … אני רוצה למולדת שלי!"

"שמעו שמוע!" קרא הבוהקן. "מהו זה?"

"הלא אמרתי?" ענה הצרצר. "הענין מיסתורי ביותר ומפחיד בהחלט."

"למשפחה שלי לא שייך היצור הזה", קבעה האנובית הנקודה נחרצות. "אנחנו בריות שקטות ומסודרות העושות במלאכתן כל עוד אנחנו בתוך הרהיטים, ויוצאות לאור בזמן הנכון."

"אני לא יודע מה צריך לחשוב על זה", הפטיר העש. "הזר הזה דיבר על יערות ירוקים. אולי זה קרוב משפחה שלי. ביערות הירוקים חי ענף מהמשפחה שלנו … פרפרים גדולים ונהדרים שמתעופפים להם באור שמש בהיר, שאני מסתנוור כשאני רק שומע מדברים עליו."

"לך, העיוור והאפור, יש קרובים שחיים באור השמש?" שאל הפרעוש בלעג.

"מה שהעש אומר הוא אמת לאמיתה", הודיע הצבתן. "בגינה פגשתי הרבה פעמים פרפרים."

כך הם דיברו , זה אומר בכה וזה בכה, מבלי להגיע לשום מסקנה. אחר כך הם האזינו שוב, וכיון שבתוך השלחן נשאר הכל שקט, אמר הבוהקן:

"יהי על השד הזה מה שיהיה. ממילא הוא ימות שם בפנים עוד מעט. אבל אנחנו נפתח כעת את האסיפה שלנו. -רשות הדיבור לעש!"

והעש דיבר: "אני רוצה רק להודיע שבני האדם רודפים ומשמידים אותי בכל האופנים שאפשר להעלות על הדעת. הם מדליקים נרות, וכשאני עף לעומתם, נשרפות לי הכנפים; או שהם תופשים ומועכים אותי. בכל מקום שהם רואים אותי, הם מציקים לי. אבל הגרוע מכל הוא שהם משמידים את הצאצאים שלי. אני מטיל את הביצים שלי לתוך הספה, על הכורסות ובמקומות כיוצא באלה, והצעירים שלי עושים להם פרוה קטנה מהריפודים וסועדים את נפשם בהם, המסכנים הקטנים! היורשה לי לשאול, אם שייך להתרגש מזה? אבל בני האדם מפזרים כל מיני תכשירים רעילים על הרהיטים, כך שהילדים שלי מתים עוד לפני שהם בוקעים מהביצים. למשל עכשיו! חוץ ממדפון אחד קטן לא מצאתי שום מקום שאני יכול להטיל עליו ביצים. כל השאר מפוגל ומפולפל בצורה כזאת שאני בכלל לא מעז להתקרב. וזה אפילו שאני לא נושך ולא עוקץ אף אחד! אין כמוני תמים ורודף שלום."

"אתה הרי מזיק לרהיטים שלהם!" אמר הצבתן. "אבל מה עושה אני? אני מתפרנס מכל מיני דברים רקובים שאני מצליח למצוא, כאלה שבני האדם היו צריכים לשמוח להתפטר מהם. אבל כשהם רואים צבתן, הם צורחים ורומשים אותו למוות. הם מספרים שאני זוחל להם לתוך האזניים כשהם ישנים ושאני צובט אותם בצבת שלי. אבל בסיפור הזה אין אף מלה אחת של אמת. אני מעולם לא זחלתי לתוך אוזן של בן אדם, והצבת משמשת אותי רק לפרוש את הכנפים, כשאני רוצה פעם לעוף מעט, מה שקורה לעתים רחוקות למדי. כל מה שאני מבקש הוא שיונח לי לאכול בשלוה ובנחת מה שאחרים בוחלים בו, ולגדל את הקטנים שלי העלובים. למרות זאת אני אחת החיות השנואות והנרדפות ביותר אצל בני האדם."

"העולם מלא אי צדק", הצהיר הפרעוש. "תראו אותי! האין אני בחור נחמד ועליז? אני קופץ לגובה פי מאה מגודלי, ותמיד אני תוסס ומבודח. ואף על פי כן האנשים ממש צדים אותי, רק בגלל מעט הדם הזה שאני מקיז מהם. הם אפילו לא רוצים להתעסק אתי בפומבי, אלא הם פורשים הצידה ולוכדים אותי בסתר - ממש כאילו הייתי איזו חרפה ולא לוחם אמיץ קטן שנאבק על חייו בדיוק כמוהם. אוהא … פעם מצאתי את עצמי בין שתי ציפרניים … זאת היתה חויה מבעיתה!"

"אתה לפחות עוקץ אותם", אמר הזבוב. "אבל מה אני עושה? לי אין עוקץ, כך שאני לא יכול לעקוץ אפילו אם הייתי רוצה. יש לי רק שתי שפתיים רכות בקצה החדק שלי. ואני רק מתישב להם על המצח ומלקק משם את הזיעה שהם מנגבים בין כה וכה. ופה ושם אני מפלח קצת סוכר, מה שאני מצליח להרים. לא שוה בכלל לדבר על זה! אבל הם מתנכלים לי ברטיות מורעלות, במחבטי זבובים ובאבקות ומטפחות, עד שאני לא מוצא לי מנוח לכף רגלי. ועוד הם מאשימים אותי שאני עוקץ. זה שקר! אני בכלל לא עושה את זה אף פעם … הדודן שלי האפור,זבוב השוקיים, הוא עוקץ, אבל עלי מטפילים את האשמה. אחרי כל זה אפשר ממש להקיא כשרואים אותם נמסים מרגשנות ומקימים טאראראם גדול, כשהם מגלים בחורף איזה זבוב אחד משלנו שהצליח להתחבא באחד הנקיקים ויוצא כשמסיקים את התנור. אז הם מחניפים לנו ומניחים לנו לטייל להם על היד ועושים עצמם כאילו אוהבים אותנו מי יודע כמה. לפי דעתי בני האדם הם יצורים מזוייפים ומרושעים בדם ובנפש."

"מה חושב על זה צרצר הבתים?" שאל הבוהקן.

"אני לא חושב כלום", ענה הצרצר. "אני יושב לי פה בחריץ שלי ומנגן בכינור שלי. אף אחד לא עושה לי שום דבר, וגם אני לא עושה דבר לשום בריה. בקיץ אני עף מדי פעם עם אשתי אל ערימת הזבל או עד השדה הפתוח. בחורף אני מרגיש טוב ביותר פה. בני האדם אוהבים לשמוע את הכינור שלי, המשורר כותב עלי סיפורים, ואף אחד לא מתאנה לי."

"עכשיו אני אגיד לכם משהו", פתח אז הבוהקן הכחול. "וכיון שאני בחור מעשי, לא אדבר סחור סחור לענין. מה שמפטפטים על נכלי בני האדם הרעים, זה הכל שטויות במיץ. טבעי לגמרי שהם רודפים אותנו, כשאנחנו מזיקים להם. זה מובן מאליו, ככה זה בחיים! אבל אני חייב לדבר על הנקיינות הנוראה הזאת שמתפשטת יותר ויותר בזמן האחרון, והיא הרבה יותר רעה מכל השאר. שיהרגו אותנו, כשהם מצליחים לתפוש אותנו, נגד זה אין מה לומר. לכל היותר אפשר לרחם על הצבתן המסכן, כי הוא לא עשה שום דבר פלילי ורק נראה כזה בלתי חוקי. אבל אם זה יימשך ככה עם הנקיינות הזאת, בקרוב יקיץ עלינו הקץ, על כולנו. זוהי דעתי."

"שמעו שמוע!" קראו הזבובים במקהלה. ו"שמעו!" קראו הפרעוש, הגנב והזנבזיף.

"כל יום שישי מנערים את האבק מתוך הספרים", אמרה היקרונית. "והביצים והזחלים שלי עפים החוצה ביחד איתו. זה בלתי נסבל!"

"אוטמים את הרצפה, עד שייצור מהוגן כמוני לא מוצא עוד חריץ להטיל בו את הביצים שלו", אמר הפרעוש.

"בכל מקום מנקים יום אחרי יום", אמר הזבוב. "בזמנים הישנים יכלתי להטיל את הביצים שלי בשקט."

"בזמנים הקדמונים!" הפטיר הבוהקן. "זהו עצם הענין. הזמנים הקדמונים היו הרבה יותר טובים. אז האנשים לא היו כאלה שדי נקיון."

"הם לא היו מתרחצים כל כך הרבה", תרם הפרעוש. "הם גם לא היו מחליפים את הבגדים כל כך הרבה פעמים. עכשיו תמיד קיימת הסכנה להיזרק עם איזה גרב לסל הכביסה."

"ככה הדבר", אישר הבוהקן. "ועכשיו, שבני האדם נסעו להם, הכל כמו הועף מפה בנשיפה. במזווה אי אפשר למצוא שום חתיכונת בשר."

"גם לא קמח וסוכר ועמילן", הודיע הזנבזיף.

"קרדיות הגבינה גוועו אתמול כולן עד אחת", סיפר הזבוב.

"הבוקר הפיחה העורית האחרונה את נשמתה", אמר הפרעוש.

והבוהקן סיכם: "הנה אתם רואים! ועכשיו אני אגיד לכם, מי אשם בכל זה: סטינה. אצל המשרתת הקודמת היה הרבה יותר טוב. אבל הסטינה הזאת היא ממש מפלצת עם הצחצוח והשפשוף האינסופי שלה. היא מלטשת את הרצפות, היא פיזרה אבקת עש על הריפודים. היא מוציאה כל יום שישי את האבק מהספרים. היא שומרת הכל נקי ורוחצת כל צלחת במטבח ובמזוה, עד שבוהקן מהוגן יכול להתפגר מרעב ומעצבים."

"אני אטיל לה ביצים לתוך המעיל שלה", הבטיח העש.

"ואני את שלי לתוך סדור התפילה שלה", הודיע הגנב.

"אני אעקוץ אותה כמו שצריך", אמר הפרעוש.

"אני אעצבן אותה שהיא לא תוכל להירדם", הכריז הזבוב.

אז צעק פתאום קול גס מתקרת החדר:

"סטינה היא מפלצת! מוות לסטינה!"

כולם נשאו עיניהם למעלה, ובאותו רגע הם נפוצו כהרף עין לכל העברים.

מהתקרה השתלשל, בקור שטווה לו, עכביש משפכן אפור גדול.

כעת הוא עמד על השלחן והביט סביבו בפליאה. אין אף אחד! צרצר הבתים כינרר חרש מנגינה עליזה.

"איפה סטינה?" שאל העכביש.

"הלכה מזה", ענה הצרצר.

"מי דיבר כאן על סטינה?" רטן העכביש.

"הלכו מזה", ענה הצרצר.

"מי אתה?"

"צרצר הבתים."

"למה ברחו האחרים?"

"הם פחדו שתטרוף אותם."

"צא החוצה! הנח לטרוף לפחות אותך!"

"לא תודה. דרך אגב, אני גדול מדי בשבילך."

"טוב טוב. רציתי רק להגיד שזה נכון עם סטינה. היא ממש מלאך חבלה. שבע פעמים היא הרסה לי במטאטא הגועלי שלה את הקורים שלי. אם מישהו יכין לה יום נקם ושילם, אני אשתתף בו. זה כל מה שרציתי להגיד. לילה טוב!"

בזה הוא חזר וטיפס במעלה קורו למרומיו. הצרצר הוסיף וניגן בכינורו. קול אחר לא נשמע בחדר. משאר משתתפי הכינוס לא נראה עוד אף אחד.

אז התחיל הקול בשלחן האשוח ליבב שוב:

"הצילו! האין אף אחד שיכול לעזור לי? … הרי זה בושה וחרפה ממש!"

"שוב כל כך רע לך, שד יקר?" שאל הצרצר בידידות.

אבל אז הוא לא אמר עוד דבר, אלא רק נעץ עיניים גדולות בשלחן ויצא חציו מתוך חריצו, למען ייטיב לראות.

באחת הרגלים המרובעות של השלחן נוצר חור עגול קטן, והוא גדל והלך. כעת הופיע ראש … קדמת גוף … ולבסוף זחלה החוצה חיה גדולה, מפוספסת בשחור ובצהוב, שהיו לה כנפיים, רגליים, מחושים וכל מה שצריך.

"פוה", אמר היצור הזר. "זה היה ענין רע. אילו רק ידעתי איפה אני נמצאת!"

"את נמצאת בחדרו של רב החובל", הסביר הצרצר באדיבות.

"לפני רגע אחד יצאת מתוך רגל השלחן ההיא שם. איך הגעת לשם, מה רצית שם, ומי את, זה את חייבת לדעת בעצמך טוב ביותר. אני צרצר הבתים."

"התוכל להודיע לי את הדרך ליער הירוק?" שאלה החיה.

"לצערי לא", השיב הצרצר. "אני מעולם לא הרחקתי יותר מעד ערימת הזבל ולשדה. היורשה לי לשאול עם מי יש לי הכבוד?"

"אני צרעת עץ. קוראים לי קודחנית ענקית. ואני בודאי אצטרך למות בקרוב. אין לי שמץ של מושג, איך אוכל לצאת מהקופסא הזאת. חוץ מזה אני עייפה, תשושה, גמורה …"

"נוחי והינפשי מעט", אמר הצרצר. "אם תיאותי לספר לי את סיפורך, גם אראה לך איך תוכלי להימלט לאויר החפשי."

"באמת? אני מודה לך!" קראה הקודחנית.

"אבל קודם כל הסיפור. אני אוהב סיפור טוב ומפחיד, כשחשוך; והסיפור שלך הוא בודאי לא רע. רק התחילי! אני אלוה אותך בכינורי."

"תאמין לי שעברתי חויות מבעיתות באמת. אבל הרע מכל היה הקטע האחרון, בתוך השלחן. לא האמנתי שאי פעם אצא מזה."

"שמענו את אנקותיך", אישר הצרצר. "המשיכי קדימה!"

"תראי", סיפרה צרעת העץ, "כשעוד הייתי ביצה, הטילה אותי אמי לתוך עץ אשוח גדול ויפה בחוץ ביער. אתה יודע מה זה אשוח?"

"עץ מקושט עם נרות דולקים. והאנשים אוחזים ידים זה עם זה ורוקדים סביב העץ."

"על זה מעולם לא שמעתי. האשוח שלי היה תמיר וגבוה - הרבה הרבה יותר גדול מהחדר הזה. וירוק. ציפורים ישבו בו. ולמרגלותיו רחשו הנמלים. ועל הענפים זרחה השמש. והרוח שיחקה בהם."

"על זה אני לא יודע כלום. מה הלאה?"

"אמי נעצה את צינור ההטלה שלה בקליפת העץ הזה והטילה אותי עמוק עמוק בתוכו. מיד אחרי שהיא עשתה את זה, באה ציפור ואכלה אותה."

"אוי וי!"

"יבוא עוד הרבה יותר רע. על ידי היא הטילה לפני כן את אחותי … גם כן ביצה, כמובן. באותו רגע שהיא משכה משם את עוקץ ההטלה כדי להטיל אותי, נעצה צרבטנית אחת מתועבת את העוקץ שלה בתוך אחותי והטילה ביצתה לתוכה. הילד של הצרעה הטפילית הזאת בקע בבת אחת עם אחותי ואכל אותה מבפנים, אתה מבין. שמעתי אותה נאנקת."

"באמת מעשים נוראים קורים אצל חיות הפרא."

"זה עוד לא כלום!" הודיעה הקודחנית. "אז שם בפנים שכבתי ובקעתי מהביצה והתחלתי לאכול עץ. כי זה היה היעוד שלי בחיים. אכלתי לי דרך, יותר ויותר עמוק לתוך העץ. כי שם בפנים היה העץ הכי טוב, וגם רציתי כמובן להתרחק מהמקום שעוקץ ההטלה של אמי היה עדיין נעוץ בקליפה. זה היה מראה יותר מדי מדכא בשבילי, אתה מבין. הייתי עוד צעיר מדי בשביל לראות את אימת המוות כל הזמן מול העיניים. יום אחד הרגשתי זעזוע איום. לא ניחשתי אפילו מרחוק מה קרה. רק יותר מאוחר הבנתי שכרתו את האשוח שלי."

"כזה דבר עוד אף פעם לא …" קרא הצרצר.

"זאת רק ההתחלה", אמרה הקודחנית. "גדעו את העץ, וכעת היו צריכים לנסר אותו לקרשים. שמעתי את המסור ממש קרוב על ידי והתכוננתי כל רגע להיחתך לשתים."

"מה שאת עברת!"

"ואז הושכבתי תחת המקצוע. אתה יכול לתאר לעצמך שזה היה מענין מאד לשכב בתוך העץ ולשמוע את החיכוך של המקצוע ולחשוב כל הזמן שהנה עכשיו הגיע הקץ."

"נו … אבל הרי יצאת מזה שלמה!"

"שכבתי באמצע הרגל … ברגל השלחן, אתה מבין. גרתי בתוך רגל השלחן שמתוכה היגחתי לפני כמה רגעים. השלחן הודבק בדבק ונצבע בצבע והוצב בחנות. יכלתי לשמוע איך הנגר מהלל את השלחן. הוא טוב וחזק במיוחד, אמר הנגר, והוא יעמוד מאה שנה. הרי הוא לא ידע שאני כרסמתי לי מחילות לאורך ולרוחב בתוך הרגל. כי כמובן לא הפסקתי לאכול. הרי מוכרחים לאכול, גם כשהסכנה מרחפת כל הזמן מעל הראש. וכעת נעשיתי גדולה ושמנה … ואז התגלמתי."

"בחנות?" שאל הצרצר.

"לא, פה", ענתה הקודחנית. "שכחתי כנראה לספר לך שהשלחן נמכר והובא לכאן. ואז הגחתי מעטיפת הגולם ורציתי להמשיך ולצאת, אבל לא יכולתי לפרוץ את שכבת הצבע הארורה. אז שמעת אותי גונחת."

"אני מבין כל זה היטב היטב!" אמר הצרצר. "ומזמן לא שמעתי סיפור כל כך מעניין. אפשר להלחין ממנו בלאדה."

"יתכן", השיבה הקודחנית. "אבל אתה עוד זוכר את הבטחתך להראות לי איך אצא לחופשי?"

"מוטב שתישארי פה", הציע הצרצר וניגן בכינורו יפה ככל שידע. "מה את מחפשת שם בחוץ ביער הפרא הירוק שקורים בו דברים כאלה איומים? יותר טוב, תטילי ביצותיך לתוך מדף הספרים או לתוך השלחן שיצאת ממנו, או לתוך המכתבה הישנה! פה אין צרעות טפיליות, פה יש רק בריות טובות ונעימות, כמו הבוהקן, שעון המתים, הפרעוש ואני. ואז כמובן גר פה עוד רב החובל עם משפחתו, אבל אלה נסעו, לכן אני לא יכול להציג אותם בפניך."

"אתה נחמד מאד", אמרה הקודחנית. "אבל אני מוכרחה להגיע ליער. שם מולדתי ושם ביתי. אם לא היה קורה לי כל הבישמזל הזה, הייתי מתעופפת לי גם עכשיו ביער הירוק."

"הלא תרצי להמתין לפחות עד מחר בבוקר?" שאל הצרצר. "הייתי כל כך רוצה שתאמרי שלום לחברי משק הבית. לפני כן, כשניהלנו את האסיפה הכללית שלנו נגד בני האדם, הבהלת אותנו כהוגן. האחרים ישמחו לראות אותך, כי גם לך יש סיבה לתלונה נגד בני האדם."

"אני רוצה לצאת לחופשי!" זעקה הקודחנית.

"נו נו, אם את מתעקשת!" אמר הצרצר. "שם בצד ההוא חלון אחד פתוח קצת. המשך הדרך תצטרכי למצוא בעצמך. היי שלום! ותודה רבה על הסיפור! אני אשמח אם אפגוש פעם אחד מילדיך או מילדי ילדיך בתוך כסא או שלחן."

והקודחנית עפה החוצה.

הצרצר צירצר וכינרר עוד זמן רב בתוך החריץ שלו. אבל על השלחן שכב הזבוב העליז והתגלגל על גבו ולא יכול להתעשת מרוב צחוק. הוא התחבא, כשברחו האחרים מפני העכביש, מאחורי קערת זכוכית, ושמע את הכל.

"היהיהי! ואלה החדרים הריקים של רב החובל!" הוא עלץ במלוא הגרון.

חמש מעצמות

קאתארינה ניקתה את החדר.

היא פתחה את החלונות, הזליפה מים על הריצפה וטיטאה. היא חבטה בספה ובכורסאות, עד שהאבק התערבל בעננים סמיכים. ואז היא לקחה את מטלית האבק ויצאה לסיבוב אתו. כל רגל של כיסא וכל ספר שעל המדף זכה לטיפול. כשהכל היה מסודר, היא סגרה את החלון ויצאה מהחדר.

ברגע זה נפל מתוך רומו של אויר טיפוס בלתי חשוב ביותר. על פינת שלחן המהגוני המבריק הוא נחת. הוא היה כל כך קטן עד שלא היה מקום בכלל לחשוב שאפשר לראותו בעין בלתי מזוינת. במבט דרך זכוכית מגדלת הוא נראה דומה לפסיק.

כמה שהיה קטן, כך הוא גם היה קשוח.

במקום שבו נפל הוא נשאר שוכב מבלי לזוז; הוא לא השמיע הגה ונראה כאילו כל אשר סביבו אינו מענינו כלל. אילו היתה באה רוח, הוא היה נישוף משם. אבל לא באה רוח, ולכן הוא נשאר שוכב והתנפח בחשיבות.

מעט אחרי כן התגלגל מהאויר עוד אחד ונשכב בצדו.

הוא היה זעיר בדיוק כמו הראשון וקשוח בדיוק כמוהו. אבל בזכוכית מגדלת היה אפשר לראות שהוא בקצה האחד עבה יותר מבאחר, כך שהוא דמה לאלה קטנה.

"עבדך המסור!" קרא הראשון.

"עבדך המסור!" ענה השני.

אחר כך הם שתקו זמן מה. בנימת ברכתם הם הציגו עצמם כאצילים מכובדים; ולכן הם ידעו, שההמשך יתגלגל מעצמו.

"פה יבש כהוגן", התחיל עכשיו השני.

"דעתי לגמרי מסכמת עמך", השיב השני. "כל כך יבש כאן, עד כי אצטרך למות בקרוב, אם לא יחול שינוי לכיוון של רטיבות."

"צר לי באופן יוצא מהכלל לשמוע זאת."

"אני מודה לך על השתתפותך בצערי. כבוד הוא לי למות בחברה כל כך טובה."

"אתה רב-חסד", אמר השני. "אולי יורשה לי להציג את עצמי, הואיל ואין כאן אחר שיוכל להציגני בפניך. שמי הוא 'חידק הקרמת'."

"מה מאד אני שמח על היכרות זו אתך הנופלת בחלקי", השיב הראשון. "שמך כמובן ידוע לי מזה זמן רב. אולי גם אתה מכיר את שמי. אני הוא 'חידק החולירע'."

"הוהו, חידק החולירע המהולל!"

"נו - הילולים הבלים. - אבל מי זה שבא שם?"

עוד קטן אחד כמוהם התגלגל מחלל האויר ושכב בצד השנים. גדלו היה דומה לגודלם שלהם, אבל הוא היה קשיח כמקל. והוא נראה כל כך קשוח, שהם מיד הכירו בו כי הוא שייך למשפחה.

"בדיוק כעת דיברנו על כך שצחיח כאן ביותר", אמר חידק החולירע וקד קידה.

"אתה צודק אל נכון", הצטרף החדש.

"אבל אין זה משפיע עלי. אני יכול להסתדר היטב ביובש, כל זמן שהדבר נחוץ. שמי - 'חידק השחפת'."

"אהא! אם כן, יש לצפות לפחות לשיחת רעים נינוחה, שעה שאני יושב כאן בטל."

"דיברנו כרגע על פרסומו של חידק החולירע", אמר חידק הקרמת.

"אין להשחית על זה מלים", הפסיקו חידק החולירע. "עניני הלך ורע משנתגליתי."

"אכן כן", החזיק אחריו חידק הקרמת. "כך היה גם גורלי."

"גם שלי!" נאנח חידק השחפת.

"זכוכיות המגדלת המגעילות האלה אשמות בכל!" קרא חידק החולירע. "הבני-אדם השפלים האלה מגלים אותנו אפילו בתוך המחבוא הטוב ביותר. ואז הם נלחמים בנו עד הסוף."

"צריך פשוט להשיב להם מלחמה", אמר חידק הקרמת. "מי שפוקח את עיניו היטב, יכול בכל זאת למצוא את דרכו בחיים. העיקר רק לשמור על שקט מוחלט; ואז, אחרי שמתאספים חברים די הצורך, מתנפלים על בני האדם ומחסלים אותם."

"אני אוהב לגמור הכל בנחת", פתח חידק השחפת. "לי נראה שאין הזמן דוחק כל כך. מתמקמים, מתארגנים בקן ומתפשטים סביב, ואז הולך הכל מעצמו, בלי הרבה רעש."

"השקט אינו הצד החזק שלי", הודיע חידק החולירע. "אני מעדיף להתנפל על בני האדם כשערה. בזמנים העתיקים הייתי מעצמה. אז הייתי לבני האדם חידה מעוררת בעתה ופלצות. הם חשבו שאני עונש מהא להים על חטאיהם והניחו לי להשתולל ככל שרציתי. הייתי קוטל אותם כמו זבובים, והם נשארו מוטלים בלא קבורה. הם היו משתכרים עד אבדן החושים, כך שהמשחק שלי איתם היה עוד יותר קל. הייתי מסתתר בערמות הזבל שרבצו בראש חוצו בכל מקום, וכשהם האמינו שזמני נגמר, הנה הייתי מופיע שוב באביב הבא ומשומם את הארץ. פעם עצרתי מלחמה, כי הרגתי את כל החיילים."

"אני יודע, אני יודע "…, אמר חידק הקרמת.

"יש לך עבר מפואר", קרא חידק השחפת. "אני, כאמור, הייתי תמיד מבכר את הפעולה השקטה, אבל בכל זאת הגעתי פה ושם להישגים נאים. קיננתי במשפחות דור אחרי דור, וכוננתי לי שם קנים נעימים למדי. אבל סוף סוף אינני יכול להכחיש שהימים הטובים מסתיימים עתה. בכל מקום הם בונים מכוני מרפא ומערימים על דרכי כל מיני המכשולים שאפשר להעלות על הדעת."

"אכן, המצב נראה עכור", אישר חידק החולירע. "עכשיו הם מקפידים הרבה יותר מדי שיהיה נקי בכל מקום. אם התמקמתי פעם בתוך איזה בן אדם, הם מאשפזים אותו בבית חולים ומבודדים אותו מכל העולם, כך שאינני יכול להתקדם. אם הקמתי לי מושבה בצד האחורי של העולם, מספר על כך מיד הרדיו לאלה שפה. ואז הם מדפיסים את זה בעיתוניהם המתועבים, וביום המחרת יודעים בכל העולם איפה יש חולירע."

"כן כן, המצב עגום", אמר חידק השחפת.

וגם חידק הקרמת הסכים: "הוא הולך מדחי אל דחי."

זמן מה השתקעו בהרהוריהם הנוגים. אחר כך אמר חידק החולירע:

"יותר מכל מקומם אותי שנגזר עלינו לנפול דוקא לפני יצורים עלובים כמו בני האדם."

"באמת אין על מה להתגאות בהם."

"נכון מאד!"

"הרי אין כל ספק, שאנחנו, החידקים - שאנחנו הבריות המושלמות מכל החי על פני האדמה", המשיך חידק החולירע. "כל החיות והצמחים האלה המכונים עילאיים הם מגוחכים לגמרי, כשמתבוננים בהם מקרוב. הם מדמים לעצמם ולאחרים שהגיעו להישגים יוצאים מהכלל, ובאמת הם מבזבזים שלשה רבעים מחייהם בתעלולי שוטים."

"ככל שהם יותר גדולים, הם יותר נלעגים."

"בן האדם הוא המוקיון הגדול מכולם."

"כן, נכון?" המשיך חידק החולירע. "תנו דעתכם אל הרבייה, לדוגמא! אינני יודע איך ענין זה מסודר אצל האדונים; אבל אני משער שהם מתנהגים כמוני וכמו שאר בריות נבונות."

"אני מתחלק."

"גם אני."

"מובן מאליו", אמר חידק החולירע וקד קידה. "לרגע אחד לא חשדתיכם במשהו אחר. גדלים ומתחלקים באמצע. ממשיכים לגדול ושוב מתחלקים באמצע, וכן הלאה עד אין סוף. במשך יום אחד נעשו מתוך אחד מאתנו מיליונים. איפה עוד יש דבר כזה! הואילו נא וראו ילד אדם אחד כזה וכמה זמן הוא צריך כדי להגיע למלוא גדלו."

"בלתי נתפש!"

"חסר טעם!"

"כן!" קרא חידק החולירע. "קודם כל עובר המון זמן עד להחריד, ואז הם בהתחלה יצורים שאי אפשר לדמות אומללים מהם, ולגמרי בלתי מסוגלים להסתדר בעצמם. צריך להחזיק אותם בתוך קן, להזין אותם, לטפח אותם, לטפל בהם ולחנך אותם. בני האדם ממליטים בכל פעם רק גור אחד. אם יוצאים שנים, זה נכתב בעיתון. וכמו בלידתם כך משונה מנהגם גם במותם. כשבן אדם מת, נעשית על כך מהומה כמעט עוד יותר גדולה מבלידתו. הם בוכים ומתיפחים ותוחבים אותו בטכס גדול באדמה … הן אולי זה מעשה נלעג מצדי להטריח אתכם בכל ההערות הללו. אבל אני אולי המבוגר מכולנו, ואני מכיר את בני האדם מבית ומחוץ. בייחוד השתתפתי ברבות מאד מאד מהלויותיהם. חאחא!"

"היהיהי!"

"הוהוהו!"

"כנגד זה אנחנו הננו בריות נעלות יותר", המשיך חידק החולירע. "כשאנחנו מתים, אנחנו פשוט מתים. נעלמים, מסתלקים בלי הרבה ברבורים והמולת קבורה. בענין זה יש לי להציג את עצמי כדוגמא. נבצר ממני להתקיים יותר משלשה ימים בסביבה יבשה. היום הוא יומי השלישי. כעת תלוי גורלי בכך אם קאתארינה תיכנס מחר לחדר עם מטלית יבשה או רטובה … זה ענין של חיים ומוות לגבי. אבל שמא בוכה אני משום כך? המאסף אני את משפחתי סביב ערש משכבי?"

"אתה צודק בהחלט", אישר חידק השחפת.

"הענקת ביטוי להגיגי לבבי", הסכים גם חידק הקרמת.

"לא לא, בני האדם הם יצורים מיסכנים למדי", אמר חידק החולירע. "רק שיתו לבכם וזכרו לכמה זמן הם נזקקו עד שגילו אותנו. אלפי שנים הם התעסקו בענינים בטלים של מה בכך. הם ערכו מלחמות נגד אריות וטיגריסים, נגד נחשים, תנינים ושאר בריות בלתי חשובות; ומשגברו על אלה, הם ראו עצמם כאדוני העולם וכנזר הבריאה. עלינו הם לא ידעו. עיניהם המצויינות לא יכלו לראות אותנו, מחשבותיהם החכמות לא יכלו לנחש אותנו, נשקם המחודד לא יכול לפגוע בנו."

"אבל עכשיו הם מכירים אותנו", התערב חידק הקרמת.

"אויה כי אמת דיברת", נאנח חידק השחפת.

"כן, עכשיו הם מכירים אותנו, למרבה הצער", אמר חידק החולירע.

בעוד השלשה משתקעים כולם בהגיגיהם הנעצבים, התגלגלו מחלל האויר שני גברברים חדשים ונשכבו לא הרחק מהם.

הם לא היו יותר גדולים מהשלשה שכבר היו שם. אבל האחד מהם היה שמן כחבית קטנה, ואילו השני של כך דק עד שקשה היה להבין איך הוא מסוגל להתקיים; לבד מזאת הוא היה מפותל כחולץ פקקים.

"רוצה הייתי לדעת אילו דמויות הם אלה", אמר חידק החולירע לחביריו בקול מהוסה.

"מעולם לא ראיתים", לחש חידק הקרמת. וכן אמר חידק השחפת.

"נתהה קימעא על קנקנם", הציע עתה חידק החולירע.

הוא קד קידה לעבר שני הבאים החדשים, והם החזירו לו ברכה מנומסת.

"היורשה לי לשאול … הקשוחים הם האדונים?"

"נו.. בטח", קרא השמן והתגלגל סביב בעליצות.

"מה שאני יכול לסבול אי אפשר להאמין", אמר דמוי חולץ הפקקים והסתחרר במחול פרוע.

"זה משמח אותי באופן יוצא מהכלל", השיב חידק החולירע. "וכשאתה מתרבה, אתה מתחלק? לארבע חתיכות … לשמונה … לשש עשרה?"

"להרבה הרבה יותר", קרא השמן.

"למה אתה חושב אותנו?" שאל המפותל.

"אני חושב אתכם לחידקים, רבותי", אמר חידק החולירע וקד להם שוב. "ואני מברך על בואכם לחוגנו. שמי הוא חידק החולירע. האדון דמוי האלה שם הוא חידק הקרמת … זה הקשיח הוא חידק השחפת."

"שלום לאדונים", אמר השמן. "אני מקווה שיהיה כאן נחמד ונינוח. שמי - 'חידק התסיסה`. האדון הזה שפגשתי באויר הוא 'חידק הרקבון`."

"כבוד הוא לי", אמר דמוי חולץ הפקקים. "אבל אני אינני נחמד ונינוח."

"שוחחנו כרגע על בני האדם", הודיע חידק החולירע.

אז סב חידק התסיסה על צירו ברוב עונג והנאה: "הוי בני האדם, החביבים, החביבים! אמנם אין בהם ענין מיוחד, אבל הם באמת מתנהגים אלי יפה! הם ידידי הטובים ביותר."

"אני, לצערי, אינני יכול להתפאר בקשרים אציליים כאלה", העיר חידק השחפת, בעודו מזקף בקשיחות.

"גם לא אני", אמר חידק הקרמת.

וחידק החולירע הסביר: "הערתך פוגעת בנו. אנחנו סיכמנו כעת שבני האדם הם אויבינו הרעים ביותר."

"מה לכם העויינות?" ענה חידק התסיסה. "הבו נהיה נינוחים ונחמדים. באמת אין אתם יכולים לדרוש שאני אכעס על בני האדם, אחרי שהם מרעיפים עלי טובות רבות לאין שיעור. הם ממש מגדלים אותי. אמנם אמת שעברו שנים רבות וארוכות מאד עד שהם גילו אותי. אבל הרי אי אפשר לפעול בניגוד לטבע, וכל אחד מוכרח להסתפק במנת השכל שהעניק לו הבורא. כשסוף סוף הבחינו בי, אז התחילה ברצינות החגיגה העליזה, זה רשאים אתם להאמין לי. עכשיו הם כבר לא יכולים בכלל להסתדר בלעדי. אני מנגן בכינור הראשון במחלבותיהם ובמבשלותיהם."

"חידקי החולירע, השחפת והקרמת הביטו זה בזה.

"ככה!" קרא חידק הקרמת. "אתה איפוא היחיד מכל החידקים שבני האדם אוהבים אותו?"

"גם לי נדמה כאילו מה שהו אינו כשורה בסיפור הזה", אמר חידק השחפת.

וחידק החולירע הביע דעתו שאמירות האדון הזר אינן הולמות חידק כל כלל ועיקר.

"הנני מפקפק אם האדון אכן באמת חידק", אמר חידק הקרמת.

"בעיני הוא נראה מיד חשוד", אמר חידק השחפת.

"הוא שמן מדי" הצהיר חידק החולירע. "הוא כמעט מתפוצץ מגבהות לב."

"אם אני מתפוצץ, נעשים ממני שנים", עלץ חידק התסיסה. "שנים שמנים. צר לי שהאדונים כועסים עלי. אבל על דברת כבודי אין בידי לשנות בזה מאומה. מזלי הוא שבגלל אורח חיי צריכים אותי בני האדם. מודה אני שדבר זה מעניק לי מקום מיוחד בין עמיתי; אבל הריני מבטיחכם שאני מנהל את חיי החידק שלי בהתאמה גמורה לטבעי, מבלי להתחשב בקטנה שבקטנות בבני האדם. משום כך שפר עלי מצבי. אני מיעץ לאדונים לעשות כמוני; אזי תרגישו הרבה יותר טוב. אם יואילו חידק החולירע הנכבד מאד, חידק הקרמת המצוין וחידק השחפת הנודע לתהילה להיות מעט יותר נינוחים ונחמדים, אזי תראו לאי זה כבוד ויקר תגיעו."

אז הצטופפו השלשה שבאו ראשונים מעט יותר זה לזה והפגינו עלבון גדול. איש מהם לא ענה. חידק התסיסה התגלגל סביב על היקף עיגולו וצחק כטוב עליו נפשו.

אחרי כן קד חידק החולירע לעבר דמוי חולץ הפקקים ואמר: "חפץ אני לשמוע דעת אדוני. אתה באת ביחד עם האדון השמן שם. אבל אתה נראה כאיש שיש בו הרצינות הראויה."

"בהחלט", השיב חידק הרקבון.

"אולי תכבד אותנו כעת בחוות דעתכם על שאלת בני האדם?" שאל חידק החולירע.

חידק הרקבון התפתל באופן אדיש ומתנשא ביותר:

"ובכן, מה מיוחד בבני האדם? ככל שאני רואה, אינם שונים מכל האחרים. חיות, צמחים ובני אדם - אחת לי כולם. אני מרומם מעל כל זה. אני מעצמה גדולה."

"במחילה", התערב חידק החולירע, "גם אני חושב עצמי למעצמה גדולה."

"גם אני!" קרא חידק הקרמת.

"וכן אנכי!" הפטיר חידק השחפת.

"כרצונכם", אמר חידק הרקבון. "אני מודה שהאדונים היו לפנים מעצמות גדולות. היו זמנים שמשלתם בעולם, בכל מקום שאליו הגעתם. הפלתם חתיתכם על הבריות וקטלתם אותם. איש לא הבינכם, איש לא אזר חיל לעמוד נגדכם. אבל כעת עבר זמנכם, התגליתם והנכם נרדפים עד החרמה. ואין לכם ידידים שיגנו עליכם. לא קשה לנבא שבקרוב תהיו נכחדים מהעולם."

שלשת החידקים תלו ראשיהם. הם זעמו, אבל לא היתה בפיהם תשובה; כי ברור היה להם כי צודק חידק הרקבון.

"אותי בכלל לא הזכרת", אמר חידק התסיסה ונראה נעלב ככל שיכול להיראות.

"אתה בחור בן חיל", השיב חידק הרקבון. "אתה נמצא בשיא עצמתך. אולי מצב זה יימשך, ואולי - לא. על כל פנים אין אתה יכול להשוות עצמך אלי."

"הנשמע מעולם דבר כזה!" קרא חידק החולירע.

"סליחה", אמר חידק התסיסה. "ימים אחדים ריחפתי מבלי אשר מצאתי דבר שיכול לתסוס; ובמשך הזמן התיבשתי במידה מדאיגה. לפיכך - היו שלום, האדונים! אני מת, כיאה לחידק הגון, משוכנע, שמיליונים וביליונים ימשיכו את מפעלי המעצמתי בעולם."

אחרי הדברים האלה הוא גוע.

האחרים הביטו נכחם מופתעים קימעא.

"הוא דיבר כאדון ומת כחידק", אמר חידק הרקבון.

"אולי", הודה חידק החולירע. "אבל אינני יודע אם אתה זכאי לחוות דעה בשאלה זו."

"שמעו שמוע!" קרא חידק השחפת.

"הידד", אמר חידק הקרמת.

"אם מראה המנוח לא היה מעורר אמון ביותר, הרי מצבך ממש חמור", המשיל חידק החולירע. "מעולם עוד לא ראיתי חידק שהתפתל בצורה כזאת כמו שאתה עושה. הניי מרשה איפוא לעצמי לפקפק באמיתותך."

"אני זה מכבר מפקפק בה", הודיע חידק השחפת. "חידק יכול להיות עקום או ישר, עבה או דק. באמיתות חידק התסיסה אינני מעז להטיל ספק, אבל חולץ פקקים אינו נמצא בינינו."

"אני מבקש את האדונים לשים לבם לעובדה שיש לו בשני קצותיו נימות דקיקות", אמר חידק הקרמת. "איזהו החידק העשוי כך? ללא כל ספק זהו נסיון לחקות את המכונים חיות עילאיות."

אבל חידק הרקבון התפתל באדישות ובעליונות.

"ראו נא, רבותי", אמר. "כפי שאמרתי כבר לפני כן, אני מכיר בכך שלכל אחד מכם תפקיד וחשיבות בעולם. אבל ללא כל ספק ייעודי הוא החשוב ביותר. מבלעדי היה העולם נשחת. לאמיתו של דבר אני בוא זה שמחולל את הכל."

"כלום מוגזם הוא לבקש ממך הסבר מפורט יותר למילותיך הסתומות?" שאל חידק החולירע. "אולי היינו מטיבים להבינך, אילו חדלת לרגע מפיתוליך האיומים."

"לצערי אינני יכול לגמול עמך החסד הזה", השיב חידק הרקבון. "בעצם טבעי נעוצים ההתפתלות והסיבוב. אילו חדלתי מעשות כן, הייתי חדל לחיות, והכל היה חדל."

"הפלא ופלא!" קרא חידק החולירע. "הרי הוא רפה שכל", אמר חידק הקרמת.

"הלא זה ממש שגעון גדלות!" קרא חידק השחפת.

"הביטו נא, האדונים … שוחחתם לפני כן על אודות בני האדם." המשיך חידק הרקבון. "גם לי יש מה לומר עליהם, באשר נראה שאתם רוחשים להם כבוד גדול מאד. בני האדם הם יצורים מגוחכים, קטנוניים, טיפשים. זה בטוח. אבל כמובן יש להם גם צדדיהם הטובים, כאשר האיר חידק התסיסה המנוח בצדק.

עלי להודות כי חשיבותו הוכרה על ידי החכמים ביותר שביניהם. בעבור ההמון הגדול אמנם אינני אלא סרחון העולה באף. אבל זה אינו איכפת לי כלל. אני מרקיב אותם, את החכמים והטפשים, ללא משוא פנים."

"הזה ייקרא הסבר?" שאל חידק החולירע.

"היקרוא ייקרא", ענה חידק הרקבון. "בכל אשר תשכב בריה שמתה, מופיע אני והופך אותה כהינף יד לחמרים המועילים ביותר שהבריות החיות יכולות להשתמש בם. אילולי הייתי אני, היה העולם כולו ערימת פגרים. נניח שחידק החולירע הרג מספר בני אדם שנואי נפשו. אז בא אני וגורם להם שיירקבו. אני מרקיב בני אדם, ואני מרקיב חידקי חולירע, ללא משוא פנים. ואפילו יתגברו בני האדם על כל שלשת האדונים הנוכחים ועל כל שאר המחלות המציקות להם שאפשר להעלותן על הדעת, ממני בני האדם בכל זאת לא נמלטים. למות הם צריכים, ואחרי שהם מתים, אני מרקיב אותם. לכן אני מתלוצץ לעתים כה קרובות על כל דאגותיהם ותעלוליהם. הרי בסופו של דבר כולם מגיעים אלי."

"ככה …", אמר חידק החולירע, מהורהר.

וגם שני האחרים שקעו במחשבות. חידק הקרמת בדיוק רצה לומר משהו, כשחידק הרקבון החל מתפתל כמו שלא התפתל מעודו.

"סלחו שאני מפסיק אותך", הפטיר, "ואל תשכח מה שרצית לומר! צר לי - אבל עלי לעשות כדוגמת חידק התסיסה ולמות. עמיתי המנוח שם הינו יותר מדי קטן ומיובש. שאם לא כן היה לי זה לכבוד ולעונג להרקיבו. - היו שלום, רבותי!"

בזה היה גם הוא מת.

"ובכן", אמר חידק החולירע. "מוזר! אני חושב, שהוא היה אמיתי."

"זה חושב גם אני", הסכים חידק הקרמת.

"גם אני!" הצהיר חידק השחפת.

אז הם שכבו זמן מה שותקים זה בצד זה. ופתאות התעקם חידק החולירע בעווית עצומה.

"למה לא באה קאתארינה עם המטלית הלחה?" הוא נאנק. "איזה ביש-גד שנקלעתי לבית מוזנח כזה! הרי זהו צורך דחוף לנגב פה את האבק."

האחרים לא אמרו לזה מאומה, וחידק החולירע התעוות עוד יותר. הוא דמה לאיש קטן-קטן, זקן וכפוף-גו.

"אני מת", הוא קרא בסוף, "היו שלום, האדונים! התענגו על חייכם!"

עם זה הוא נדם.

"עכשיו נותרנו רק שנינו", נאנח חידק השחפת.

"נותרנו."

"זה מפני שאנחנו הקשוחים ביותר. קשיחות היא התכונה החשובה ביותר של חידק."

"כדבריך כן הוא", אישר חידק הקרמת. "לבד מקטנותו כמובן. שער בנפשך, אילו היינו גדולים כמו פילים!"

"הוהוהו", צחק חידק החפת. "כן, אז היינו גמורים תוך זמן קצר. או מה אתה חושב, אילו היינו רגישים כמו בני האדם?"

"חיחיחי", צחק חידק הקרמת. "או אז לא אפשר היה להתפאר בנו הרבה."

בזה הרגע נפתחה הדלת. רוח פרצים התעוררה בחדר, משב קליל שבקלילים, עד כי אדם היה צריך להיות חולה נורא בשיניו על מנת לחוש בו. אבל בשביל החידקים היתה זו סופה של ממש.

היא אחזה בהם והעיפה אותם באויר, ומה היה עליהם עוד, אינני יודע.

תל הנמלים

אפריל היה. שיח החזרזר הוריק כבר מזמן, אבל הרי ידוע אי זה רברבן פזיז הוא זה. משאר השיחים עוד לא לבש אחד עלים, וגם לא אחד מהעצים. אבל היו להם ניצנים עבים, וגזעיהם וענפיהם הבהיקו מרטיבות; כי הגשם זה עתה עשה נקיון אביב גדול.

עתה זרחה השמש בעליצות. סביב סביב הגיחו ראשי הכלניות העדינים מתוך האדמה, והזרזיר כבר בא מזמן; כל יום הביא עמו ציפורי נוד חדשים.

על סעיף הנטוי מעל התל ישב הפרוש המצוי עם כלתו. חזהו כבר החל מאדים, והוא התאמן בטריטרולי החתונה.

"הוי א להים כמה אתה יפה!" היא שרקה ושלחה לעברו מבט מאוהב.

"כן, עכשיו עלינו לחשוב על החתונה", אמר. "איפה נתלה את הקן שלנו?"

"מה אתה מקשקש!" אמרה היא. "מצדי נוכל לתלות את הקן פה. אבל בודאי עוד מוקדם! הרי הנמלים אפילו עוד לא פתחו."

השנים השפילו מבטם אל התל. ברגע זה נפתח פישפש אחד בתל, ויצאה נמלה אחת זקינה וגדולה. היא יישרה את רגליה, פיהקה והניעה את לסתותיה, כדי לבדוק אם הן בסדר.

"בוקר טוב!" קרא אליה הפרוש. "את לא צריכה לפחד, אני לא אוכל אותך."

"אני באמת לא מפחדת", החזירה לו הנמלה. "כי אני הרבה יותר מדי חמוצה בשבילך."

"הרוצה את להתעופף מעט בשמש?"

"אין לי כנפים וגם אין לי שימוש בהם."

"אין דבר", קרא הפרוש. "התכוונתי רק אם לא מתחשק לך לצאת ולחפש לך בן זוג."

"אני לא שמה על בן זוג", ענתה הנמלה.

"ישמרנו הא ל!" אמרה העלמה הפרושית. "אם כן לא תוכלי להינשא לעולם!"

"לא", היתה תשובת הנמלה.

"ולא להטיל ביצים? ולא ללדת גורים?"

"לא."

"הוי א להים. אילו חיים עגומים את חיה בודאי."

"תוכן החיים הוא עבודה", אמרה הנמלה. "ואני פועלת. הפועלת המבוגרת ביותר בתל."

אחרי הדברים האלה היא סבה על עקבותיה וקראה משהו לתוך התל. רגע אחד אחרי כן נפתחו מאה דלתות קטנות, ומתוכן נבעו זרמי זרמים של נמלים רוחשות. הן אצו אנה ואנה והתמתחו ויישרו גפיהן ועלצו בזריחת השמש האביבית.

"כעת אלי עמל!" פקדה הנמלה הזקנה. "שש מכן תיקחנה את הזבוב המת למחצה מהשנה שעברה ששוכב שם ותישאנה אותו למטה אל הרימות. הפלוגה הראשונה יוצאת ומשיגה אוכל. שלא תעיזו לחזור בידיים ריקות. הפלוגה השניה מתקנת את המדרון הצפוני של התל; הוא נפחס תחת השלג. הפלוגה השלישית פותחת את שאר הדלתות ומאווררת את התל מהפסגה ועד למרתף. הפלוגה הרביעית מעלה את הגלמים לשמש. אבל אתן ערבות לי בחייכן, שהם לא יצטננו. ברגע שאתן רואות בשמים הענן הקטן ביותר, אתן מיד מורידות אותם בחזרה."

הנמלים רצו ככל שיכלו לבצע את הפקודות; אבל יותר ויותר מהן עלו על פני התל, כך שהוא היה מכוסה כעת כל הזמן בנמלים. עכשיו הגיחה כבר הפלוגה הרביעית עם הגלמים, גלולות סגלגלות קטנות ולבנות שנראו כמו ביצים; הן נשאו אותם בלסתותיהן והשכיבו אותם בזהירות בשמש, במקום היבש ביותר; ואז הם נחפזו לשוב לתחתית התל, כדי להביא עוד יותר גלמים.

"ראה ראה!" קרא הפרוש. "הגלמים שם נראים מתאבנים מאד."

"אני מיעצת לך: היזהר!" אמרה הנמלה הזקנה. "אנחנו מסוגלים להתגונן, זה אתה רשאי להאמין לי."

"שטויות!" ציפצף הפרוש. "לציפור חפשית כמוני הלא תניחי לעוף."

שני הפרושים גחנו על התל ופערו מקוריהם והכו בכנפיהם. אבל הנמלה הזקנה פקדה בקול רם:

"סוללה ראשונה … היכון לירי סוללה …!"

בו ברגע נשכבו מאה נמלים על גבן והושיטו אחוריהן אל על.

"אש!" קראה הנמלה הזקנה.

מאה סילונים דקיקים עלו ופגעו בעיני הפרושים ובמקוריהם הפעורים. הם צעקו וירקו ועפו יותר גבוה לתוך העץ.

"אי זו תחבולת שדים היא זו?" צעק הפרוש.

"חומצת נמלים!" קראה הנמלה הזקנה. "עזבו אותנו בשקט!"

מגדפים ומסונוורים למחצה עפו הפרושים לתוך היער. אבל הנמלה הזקנה כבר לא חשבה עליהם כלל, אלה המשיכה לחלק את פקודותיה, והאחרות רצו משם, חזרו ושוב רצו למשימותיהן.

אז חזרה הפלוגה הראשונה עם האוכל.

"הפלוגה השישית מתיצבת ומקבלת את המזון!" ציוותה הזקנה.