אשר אמצתי את לבי לעשות עלילה של תרמית, כפי הנראה, לא היה ברוחי נכונה;
יותר שחשבתי על אדות המעשה הזה, נראה לי יותר נורא. פשוט רוח של חולשה
תקפני, לא יותר. הן אך נמשכתי אחרי הנבלה הזאת—וארגיש תכף, כי לא יֵצא ממנה
כל טוב, ועל כן הסבתי את השיחה אל המשקפים.—ואשמח על אשר לא כליתי לעשות את
העבֵרה הזאת, שהיתה מאפילה את ימי חיי האחרונים.
יצאתי שנית להתנודד ברחובות. עוד הפעם ישבתי על הספסל שאצל בית התפלה,
ובאפיסת-כחות גמורה הורדתי את ראשי על לבי.
איך שיהיה, ברחוב יותר טוב מאשר בבית: יותר אור. וגם הענויים אינם כל כך
קשים באויר הזך. לבוא הביתה אספיק בכל שעה.—בכל זאת גם פה היו המכאובים
כבדים מנשא. הרימותי אַבנוֹן[כ] ברחוב, ואשים אותו אל פי, רק בשביל ללעוס
דבר מה, אולם הוספתי לשבת כפסל. סביבי נשמע שאון של הליכה, נסיעה ודבור,
ואני הקשבתי לו, כמו מתוך שֵׁנה.
[הערת שוליים כ: אבן קטן.]
אבל אולי אנסה לתה בעבוט את כפתורי? הנני חולה מאד, צריך אני ללכת הביתה,
ו„הדוד” שוכן בדרך.
קמתי ואתנהל לאטי ברחובות, בטלטלי בכבדות את רגלי. ראשי בער, הוא נלחץ כמו
במַכבּש, ואני מהרתי ללכת, כפי כחותי.—עוד פעם צריך הייתי לעבור על יד
בית-המאפה, שבחלונו הוצג ככר-הלחם. „לא, אנחנו לא נעמוד פה!” אמרתי אל עצמי
בחשיבות.—ומה אם אכנס ואבקש פת לחם, בתור מתת-יד? רעיון פתאומי, מהיר
כברק.—„פי”, לחשתי, ואניע בראשי.
במבוי עמד צמד נאהבים, ויתלחשו בלאט; הלאה נשקפה עלמה צעירה בעד החלון.
הלכתי לאט, בהתאמצי להעמיד פנים כאלו אני מעמיק לחשוב באיזה ענין. ובין כה
וכה והעלמה יצאה במרוצה החוצה.
—מה לך, חביבי, כי העוית פניך כל כך! החולה אתה?—במלים האלה רפרפה העלמה על
פני.
ואני עמדתי.—בודאי כָּחשתי מאד ועיני עמקו בחוריהן. אכן, כנראה, נאוה
תארי!—להיות איש חי ולהדמות למת—כך גזר עלי הרעב!
ובפעם האחרונה התלקחה עֶברתי בקרבי ותזעזע את כל שרירַי. „העוית פניך”,—הנה
כי כן!... הן על כתפי ראש שבאמת קשה למצא דומה לו, ובידי אגרופים שבהם
הייתי יכול להדק לעפר את אחד נושאי הסבל,—ואחרי כל אלה עלי למות ברעב בתוך
כרסטיאַניה! היש בזה אף צל של הגיון?—יומם ולילה עבדתי כחמור, עיני עששו על
גבי הספרים—ועל מה זה, ולמה? הנה הכל מתקלסים בי!—עתה באה אפוא העת לאמר:
רב לי! רב!
ומבולבל מפני התמרמרותי ההולכת הלוך וגבור, בחרקי שנים, בבכותי ובגדפי,
בהכרת אפיסת-כחותי, התנהלתי הלאה מבלי הבט אל העוברים. החילותי עוד הפעם
לענות וליסר את נפשי: הכיתי את עצמי בראשי בעמודי הפנסים, נשכתי את לשוני
מדי החלה לפטפט דברים חסרי טעם, ואצחק בגילה בכל פעם אשר גרמתי לי כאב.
—אך מה אפוא עלי לעשות?—שאלתי את עצמי לבסוף, וברקעי פעמַים ברגל, שניתי—מה
אפוא עלי לעשות?
איזה מן העוברים ענני על זאת בצחוק:
—ללכת לבית המשוגעים.
הבטתי אחריו. זה היה אחד מרופאי-הנשים המפורסמים, „הֶרצוג” כנוּיו. אף האיש
הזה, מיודעי, לא הכירני. שבתי למנוחתי.—אמנם, הצדק אתו; אני יוצא מדעתי.
הנני מרגיש, כיצד הסִכלות משתפכת בעורקי ומגיעה עד מוחי. הצדק אתו: אמנם
באופן כזה צריך לשים קץ לכל.
הוספתי ללכת בדרכי הארוכה והזעומה. כן, אנכי אשמע לעצה זו: שם אמצא לאחרונה
מקלט שקט. אנכי אבקש שיסגרו אותי בבית המשוגעים.
אך עוד הפעם עמדתי מלכת,—לסגור?
אימה נפלה עלי:—אז אבוא שנית אל בית המועצה, אל חדר מלא חשך, בלי כל קו
אור; לא, לא, בעד כל הון!—יש עוד דרך מפלט, צריך רק למצאו. צריך לחשוב:
שעתי פנויה למדי.
הנה, למשל, יכול היה להיות לי לעזר הסוחר אֵיסלֶר, עוד לא הייתי אצלו. אולי
ייעץ לי דבר מה; הוא איש טוב.—ואבך בדאבון נפש.
איסלר? האין זה אצבע אלהים? בודאי, לא במקרה עלה השם הזה על זכרוני, ומה גם
כי מִשכנו רחוק מפה. אלך נא אליו, ובדרך ארָגע, ורוחי ישוב אלי. לפנים
הייתי מבקר אותו לעתים תכופות, אף קניתי מאתו הרבה תוי-זמרה.—כמה אבקש
מאתו? חצי קרונה? זה אולי יהיה עליו רק לטורח; טוב אפוא לבקש קרונה שלמה.
באתי אל המַחסן ואשאל לבעל הבית; ויַראו לי על שלחן הסופרים. שם ישב איש,
לבוש על פי המָדה האחרונה, ויביט בספרים.
גמגמתי איזה דברים כמבקש סליחה, ואציע את בקשתי. בהיותי אנוס בגלל מצבי
לפנות אליו... לזמן היותר קצר... עד שאקבל את שכר הסופרים המגיע לי... הוא
היה מגדיל חסדו עמדי, לוּ...
עוד לא הספקתי לגמור, והוא הסב פניו שנית אל השלחן, ויחל לכתוב. ובראותו
אותי עומד מחריש הביט עלי כמו מן הצד, ויניע בראשו היפה ויאמר: „לא”.
וידום.
ברכי רעדו, ומוכרח הייתי להשען על ארון קטן. לא חפצתי לצאת. מדוע זה עלה על
זכרוני דוקא שמו הוא?—הרגשתי דקירות תכופות בצלעי השמאלית, וזעה רבה
שטפתני.
—שמעני, אדוני,—אמרתי:—מצבי רע מאד, ואני חולה מאד; אנכי אחזיר לך את
הקרונה הזאת בעוד יומים. היתכן, כי לא תתן אותה לי?
—מדוע זה, יקירי, הנך פונה דוקא אלי?—שאל הוא.—אתה איש בלתי ידוע לי כלל.
לך לך אל בית המערכת, מקום שמכירים אותך.
—רק לערב הזה,—אמרתי אני.—בית המערכת כבר סגור, ואני רעב באופן נורא!
הוא רק הניע בראשו, ויוסף להניע בו גם מדי אחזי בכף-המנעול.
—היה שלום,—אמרתי.
אם כן, זה לא היה אצבע אלהים!—ושפתי התעווּ, ואצחק צחוק מכאיב לב.
התנהלתי בכבדות לאחור, מרבע אחד אל משנהו, בשבתי לעתים לנוח על המעלות. לוּ
רק לא יסגרוני! אימת ההסגר בעתתני כל העת ולא נתנה לי מנוח; בשעת כל פגישה
עם שוטר התאמצתי להמלט בהחבא אל איזה מבוי.
—עתה נספור אפוא מאה צעדים, וננסה מחדש את ההצלחה!—החלטתי פתאם.
זאת היתה חנות קטנה של צמר, אשר לא הייתי עוד בה מעולם. אצל השלחן עמד
המשרת; מרחוק נראה מַחסן עם כתובת על הדלת, וארגזים חבושים אחדים.—חכיתי עד
צאת הקוֹנָה, אשה צעירה בעלת גומות בלחייה. מה נחמדה היא! כמעט חפצתי לקחת
את לבבה, אך זכרתי את המחט אשר על מעילי, ואסב פני ממנה, בעצרי בעד בכיי.
—מה כבודו מבקש?—שאל המשרת.
—הבביתו האדון?—שאלתי אני.
—הוא נוסע בזמן הזה ביוֹטוּנהֵימן!—ענה המשרת.—האם יצוה כבודו למסור לו
איזה דברים?
—רוצה אני לבקש מאתכם אֵירים אחדים למען קנות מאכל,—אמרתי, בהתאמצי
להצטחק.—הנני רעב, ואין לי אף פרוטה אחת.
—אם כן אפוא, הנך עשיר כמוני ממש,—ענה הוא בגשתו אל צרורות צמרו.
—אל נא תשיבני ריקם, הנני מתחנן אליך,—אמרתי, ודמי נקפא בקרבי,—הנני כמעט
גוֹע ברעב, זה ימים אחדים לא אכלתי.
בפנים תמימים, מבלי דבר דבר, החל להפוך לעיני את צלחותיו.—האמנם אינני
מאמין לו?
—רק חמשה אֵירים. בעוד יומים אביא אליך עשרה.
—ידידי היקר, אולי תצוני לעשוק בשבילך את קופת החנות?—שאל בקוצר-רוח.
—כן, אמרתי,—קח נא חמשה אֵירים מן הקופה.
—לא אני הוא האיש אשר אתה מבקש,—ענה.—יותר אין לנו לדבר דבר!
יצאתי מהחנות, גוֵע ברעב ובוער מפני הבושה. השפלתי את עצמי כל כך בשביל עצם
נבזה—ובכל זאת לא השגתיה!—לא, הן צריך לבוא הקץ לכל זה! זמן רב סבלתי בגאון
כל מיני ענויים—ובהרף-עין אחד כל כך הָשפלתי, כל כך ירדתי פלאים! זה היום
עכר עכרני עד נצח! אנכי לא התביישתי לבכות בפני תגרנים! ומה היו תוצאות כל
אלה?—לא, הנני מרגיש גועל אל נפשי, עד כדי הקאה! בא מועד, עת לשים קץ לכל
זה!
ואולם—מה אם יסגרו את שער חצר מעוני ואותי יכלאו עוד הפעם לכל הלילה
בבית-המועצה?—הרעיון הזה סעד את כחותי. אין אני רוצה לישון בבית המועצה!
תודה לאל, בשעון המגדל אני רואה רק את מספר השעה השביעית; עוד שלש שעות
לפני. אולם מה רבה חרדתי!
אֵחַר רוח לי קצת, ואשים פעמי, פעמי צב, הביתה. לאשרי, צמאתי זאת הפעם
הראשונה ביום הזה,—לאשרי, יען חדלתי לזמן-מה להרגיש את הרעב.—ללכת אל השוק,
אל המזרקה? אך קשה לדעת אם תקלוט קיבתי אל קרבה בֶּלע של מים, ואולי ירע לי
בגללו עוד יותר.
והכפתורים? עוד לא נעשה אתם דבר!—הנה עוד תקוה! עוד לא אבדתי בהחלט! כמובן,
אנכי אקבל בעדם עשרה אֵירים, ומחר אשיג באיזה מקום עוד עשרה, וביום החמישי
אקבל שכר בעד הפיליטון! לא, עוד לא הגיע המועד להתיאש! איך זה לא זכרתי את
הכפתורים!
הוצאתי אותם מצלחתי, ואתבונן בהם מדי לכתי; עיני כהו משמחה, ולא הוספתי עוד
לראות את הרחוב אשר הלכתי בו.
מה מאד ידוע לי היטב זה המרתף הגדול, מקלטי בלילות החורף, רעי ומוצץ דמי!
כל רכושי, חֵפץ אחר חפץ, נשקע פה, גם כל חפצי הקטנים, אף ספרי האחרון...
בימי המכירה בפומבי הייתי אוהב לבוא הנה, ואשמח כאשר באו ספרי לידים
אמונות. התגאיתי בזאת, כי האַקטיוֹר מַסלסֶן נושא את שעוני; ואת הזוּרנַל
אשר נדפסו בו נסיונותי הראשונים בשירה, ראשית פרי עטי, קנה אחד ממכירי, ואת
המעיל—אחד הצַלָּמים[ל], למען השׂכירו לפי שעה לאנשיו. אי-אפשר לי להתרעם
על יורשים כאלה.
[הערת שוליים ל: צַלָם—פוֹטוֹגרַף.]
הנני ממשמש את הכפתורים בצלחתי ונכנס.—„הדוד” יושב אל השלחן וכותב.
„אין זו שעת הכושר”, אומר אני אל עצמי, ביראי כי אפריעהו, ואביאהו במצב רוח
רעה. קולי צלצל חֶרש, באופן מוזר, ולבי דפק בחזקה.
הוא הסב פניו אלי בבת-צחקו הנעימה הרגילה, וישען בכפות ידיו על השלחן ויביט
עלי כשואל.
—הנה הבאתי פה... חפצתי לשאל, אולי תמצא חפץ... הנה, בלי משים באו לידי...
כפתורים אחדים.
—מה? איזה כפתורים? למה כפתורים?—הוא כונן עיניו עליהם בלי-הבין.
אולי יתן לי בעדם אירים אחדים... כמה שירצה... הנני מסכים למפרע.
—בעד הכפתורים האלה?—וה„דוד” מביט ישר לתוך עיני.—בעד הכפתורים האלה?
—כן, כמה שתוכל—למען אקנה סיגַרות. במקרה עברתי—ואכנס הֵנה.
המלוה צחק בקול גדול וישב אל שלחנו. אנכי עמדתי כמחכה לדבר מה. חדלתי מקוות
בו ברגע שנכנסתי; אבל הצחוק שלו היה משפט מות בשבילי.—גם המשקפַים לא
תועילנה מאומה, אך ננסה נא.
—הנה גם המשקפים בתור הוספה,—אמרתי ואורידם.—רק עשרה אירים; לוּ רק חמשה.
—את משקפיך כבר נטשתי פעם,—אמר „הדוד”.
—אך לי נחוצה מַרקָה למכתב,—אמרתי חרש.—צריך אני לשלוח מכתב נכבד. תן לי,
לכל הפחות, מרקה במחיר עשרה או חמשה אירים.
—אנה לך לך מאתי, בשם ה'!—קרא הוא בתנועה של קוצר-רוח.
—כן אפוא! יהי כן!—במהירות שמתי את משקפי על עיני, ואקח את הכפתורים
ואצא.—לפני פתח המרתף עמדתי, ואביט עוד פעם על הכפתורים,—איך זה ועל מה זה
לא לקח אותם! הן כמעט כפתורים חדשים הם! אינני מבין.
ובעוד אני תפוש במחשבות האלה, ויחלף איזה איש על ידי, ופניו אל המרתף. האיש
הזה דחפני ויבקש סליחה; ואשים עליו עין.
—אַח, אתה הוא?—אמר פתאם ויאחז בידי.—מה זה היה לך? מה כה שֻׁנו פניך? מה
עשית שם מתחת?
—כך. עסקים. וגם אתה, כנראה, הולך שמה?
רגלי כשלו כפעם בפעם; נשענתי אל הקיר, ואושיט לו את ידי עם הכפתורים.
—מה משונה הדבר!—קרא בקול.—ועד כה הדברים מגיעים?
—היה שלום,—אמרתי, ואבקש ללכת לדרכי, ביראי פן אתן קולי בילָלה.
—לא, עמוד, חכֵּה!
למה זה אחכה?—הוא בעצמו בודאי נושא אל „הדוד” את טבעת חתונתו; הוא בעצמו
רעב, חַיב כסף לבעלת הבית שלו.
—ואולם,—אמרתי,—אם תמהר לשוב...
—כמובן—ענה הוא ויקחני תחת זרועו.—אבל הן ידעתיך, אין אני מאמין לדבריך.
בוא נא יחד אתי.
הבנתי את כוָנתו; בפעם האחרונה התלהבתי בבושה, ואענה:
—לא אוכל. הבטחתי לבוא בחצי השעה השמינית לברֶנדט-אַנקרס-הדה...
—מה אתה שח! כעת כבר הגיעה השעה השמינית, על פי השעון הזה, אשר אתנהו תחף
בעבוט.—בוא נא אתי, קבצן רעב, דל גאה! אנכי אשיג בשבילך לכל הפחות חמש
קרוֹנות.
ויסחב אותי אחריו.