הקרקע הלח, או מפני שלא טעמתי עוד הבקר כל אֹכל?—לא, אך סכלות היא להוסיף
לחיות חיים כאלה, חי ה'! בא מועד, בא מועד לשים קץ להם!
לפתע פתאם עלה במחשבתי לשאת את השמיכה, של הַנס פַּאוּלי, אל מרתף „הדוד”.
הן אוכל לתתה בעבוט בעד קרונה, לאכל שלש פעמים ארוחת הבקר ולהתפרנס בצמצום
איזה זמן שיהיה. בפני הנס פאוּלי אפשר תמיד להפיח איזה כזב.—כבר הייתי בדרך
אל המרתף, אולם עמדתי על יד המבוא, ואניע בראשי, ואשוב אחור.
ויותר שהתרחקתי מן המקום ההוא, כן רבתה שמחתי על אשר יצאתי כמנצח מן הנסיון
הזה. זאת ההכרה, כי עודני זך וישר, עודדה את רוחי ותמלאני גאון: הן אני
דומה כמעט ללוח לבן כשלג בתוך גלים ושבבים נאלחים של שֶׁבר-אניה! לאכל הון
זרים, ולהבליע יחד עמו גם את הבוז אל עצמי, לטמא את הנפש במעשה המכוער
הראשון, לקרא לעצמי בשם איש-מרמה ולהיות כובש פני בקרקע לשמע המשפט שאחרץ
על נפשי,—לא, לעולם לא! ואמנם כזאת גם לא יכלה כוָנתי להיות. דבר זה או
כיוצא בו לא עלה על דעתי כלל; שום איש אינו יכול להיות אחראי בעד מחשבות
מקריות, נפזרות, ביחוד בשעה שראשו כואב והוא כל כך מיוגע אחרי סחבו את
השמיכה הזרה הזאת.
אך פה עלה על זכרוני הסוחר אשר בגרֶנלַנדסלֶרֶט, האם אצתי אליו לקבל תשובתו
אחרי שלחי את מכתבי? אף פעם לא ראיתיו, צריך לנסות בלי-אחור; אולי דוקא זאת
הפעם תואיל ההשגחה לשאת פני; הכי מעטים הם בעולם מקרים מצליחים? ואשים פעמי
אל גרנלנדסלרט.
ההתעלפות האחרונה, אשר גרם לי הרעב, החלישה אותי מאד; הלכתי לאט מאד
ונמלכתי בדעתי, מה אֹמר ומה אדבר אל הסוחר. אולי איש טוב הוא; אולי רוחו
טובה עליו, ובעצמו יתן לי קרונה אחת על חשבון המשכורת העתידה; יש אשר אנשים
כאלה מסוגלים למפעלים היותר נדיבים.
נטיתי אל מבוי, מרחתי מפני הכבוֹד את מכנסי ברִיר במקום הברכים, תחבתי את
השמיכה בזוית מאחורי איזה ארגז, ואעבור ברחוב ואגש אל חנות קטנה.
שם ישב איש, אשר דִבק שפופרות מפסות-ניר.
—הייתי רוצה לדבר עם האדון כריסטי,—אמרתי אליו.
—אני הוא,—ענה האיש.
—שמי כזה וכזה; הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו הצעה בכתב על דבר קבלת עבודה
אחת, ואינני יודע עוד תוצאות הדבר.
הוא שנה פעמַים את שם משפחתי, ופתאם נתן בצחוק קולו.—הבט נא,—אמר אלי
בהוציאו את המכתב מצלחתו,—הבט נא בעצמך, אדון, כיצד אתה נוהג במספרים. הן
רשמת על גבי מכתבך שנת 1848!
והסוחר הוסיף לצחק בכל קרביו.
—כן, כמובן,—עניתי במבוכה,—זהו פזור-הנפש, אבל אך מקרה הוא!
—אחת אומר לך: לי נחוץ איש מובהק בחשבונות,—הוסיף הסוחר.—צר לי מאד. כתב
ידך ברור מאד, ובכלל מכתבך...
אי-אפשר, כי אלה יהיו דבריו האחרונים!—אולם הוא החל לדבק הלאה את
שפופרותיו.
—הדבר הזה רע עד מאד,—הוספתי,—אך כזאת לא תהיה עוד שנית. שִׁבוש קל אינו
צריך לעורר ספקות בכשרונותי לעריכת-חשבונות.
—אינני מטיל בהם ספק כלל,—ענה הסוחר.—בכל אופן, בעיני אני היה לשבושך ערך
כל כך מחליט, עד כי גמרתי בדעתי לקבל הצעה של איש אחר.
—ואם כן, המשרה כבר מסורה?
—כן.
—אֵלי! אם כן הדבר, לא נשאר לי עוד...
—לא! צר לי מאד, אבל...
—היה שלום,—אמרתי.
עֶברה אכזריה התלקחה בקרבי. לקחתי את צרורי מהמבוי ואמהר לרוץ הלאה
בחרוק-שנים, בהדפי את העוברים מבלי בקש מאתם סליחה. איזה אדון עמד בלכתו
ויעיר את אזני על הדבר הזה; פניתי אליו, ואשמיע בצעקה באזניו ממש מלים
אחדות חסרות-מובן, ואגיש את אגרופי אל אפו, וארוץ הלאה. הוא קרא בקול
לשוטר, ואני כבר שמחתי בלבי, בתקותי לבוא במהלומות עם זה האחרון, ובכַונה
עצרתי בלכתי; אך השוטר לא בא.
הנשמע אפוא כדבר הזה, כי ירדפו פגעים אחרי איש במדה כזו? למה זה ועל מה זה
כתבתי את הציון 1848? מאין בא המספר הארור הזה?—ובכן, עוד הפעם אני רעב כל
כך, עד כי מעי מתהפכים בקרבי כתולעים, ולאכל לא יעלה במזלי. אל אלהים הוא
היודע, עד מתי עוד! בכל יום ויום הנני מרגיש את עצמי חדל-אונים יותר ויותר
גם בגופי, גם בשכלי; מיום ליום הנני מוסיף לרדת מטה מטה!—כזבתי ככל העולה
על רוחי, מבלי אשר יאדמו פני, רמיתי את אנשים עניים, שלא שלמתי להם שכר
דירתי, כמעט גם גנבתי שמיכה של זר—וכל זה בלי חרטה, בלי מוסר לב! לבי דומה
לפטריה ישנה, שהולכת ונרקבת, בהוסיפה להשתגשג לרחבה.—ומן השמים נשקפת אלי
ההשגחה ונותנת אותי לנפול בנופלים, לגוֹע, בהדרגה מתונה, צעד אחר צעד, מבלי
תעות מן הדרך. ובתהום הגיהנום מתרוצצים מלאכי-חבלה אנה ואנה ומתקצפים על
אשר אינני עובר עברה חמורה, עברה שאין לה סליחה, אשר בשבילה אוּרד משמים
ואמָסר לענויי נצח!
מהרתי יותר ויותר בלכתי, ופתאם, שלא במתכון, נטיתי אל מבוא-חצר מוּאר באור
בהיר ומקושט ברב פאר. דאיתי על המעלות, בהעיפי עין בדרכי בלי משים על כל
פרט ופרט של הקשוטים, הצמחים והפִּתוחים. ביציע השני משכתי בחזקה בפעמון.
למה זה עמדתי ביציע השני? ומדוע זה משכתי דוקא את הפעמון הזה, היותר רחוק
מן הדלת?—אינני יודע.
אשה צעירה, לבושה שמלה אפוּרה[ח] בעלת שביסים שחורים, פתחה את הדלת; היא
הביטה עלי בשים לב, ואחר הניעה בראשה ותאמר:
[הערת שוליים ח: אָפוּר—צֵבע כעין האפר.]
—היום אין לנו דבר.—וכבר חפצה לסגור את הדלת.
איך זה עלה על דעתי להחל לפטפט?—אך הן היא חשבתני לעני מחזיר על הפתחים—ועם
כל היותי עוצר ברוחי אמרתי להוכיח לה טעותה. ואסיר את מגבעתי, ואשתחוה
בכבוד, וכמו בלי שמוע לדבריה אמרתי בסבר פנים יפות:
—סלחי נא, גברת, על אשר צלצלתי כל כך בחזקה, כי לא ידעתי טיבו של הפעמון.
בודאי פה מתגורר האדון החולה, המבקש בָּעתון איש אשר יוכל לטלטלו בנדנדה.
היא עמדה, ותאמין תכף לדברי; דעתה על אדותי התמוטטה.
—לא,—אמרה לבסוף,—פה אין כל חולים.
—אין פה חולה זקן? לטלטל בכל יום, שתי שעות, ארבעים אֵירים בעד כל שעה?
—לא.
—אם כן, הרשיני נא לבקש סליחה עוד הפעם,—אמרתי:—אולי זה ביציע הראשון.
חפצתי להציע בשביל העבודה הזאת איש אחר, שאני דואג לו מאד. שמי וידֶל
יַרמבֶּרג.
השתחויתי שנית ואסור; פני האשה הצעירה אדמו כאש, ומפני מבוכתה לא יכלה לסור
ממקומה, ותעמוד ותביט, כאשר ירדתי מן המעלות.
שבתי למנוחתי, ויהי מוחי צלול. דברי האשה: „היום אין לנו דבר” פעלו עלי
פעולת שֶׁפך מים קרים.—אוי, מה היה לי! כל עובר חושב עתה אדותי: הנה אחד
מאותם המחזירים על הפתחים, שמושיטים להם אוכל אל הפתח!
במֶלְלֶרהַדֶה עמדתי לפני איזה חדר-בשול, אשר נדף ממנו ריח צלי, וכבר הגשתי
כפי אל הדלת, בהתכּוני לבוא, אך נחמתי בעוד מועד, ואסור משם.
כאשר הגעתי עד _סטורטוב_ ואחל לתור לי מקום למנוחה, נוכחתי, כי כל הספסלים
היו כבושים, ואך לשוא סבותי את כל בית התפלה, בבקשי לי קרן זוית. „מאליו
הדבר מובן”,—שניתי ברוח זָעף: „מאליו מובן!”—ואשוב לנוד. סרתי אל השוק,
גמאתי מים מתוך המזרקה, ואלך הלאה, בהניעי את רגלי בכבדות, ואעמוד אצל כל
חלון, ואשגיח בעצלתים על כל עגלה עוברת.
ראשי בער באש, רקותי דפקו קשה; המים אשר שתיתי גרמו לי מכאובים נוראים.
במצב כזה באתי אל שדה הקברות. ישבתי, ואשען בזרועי על ברכי, ואוריד את ראשי
על כפי; בהיות גופי מקופל רָוח לי מעט,—כי רפתה הרגשת המוּעקה בקיבה.
לא רחוק ממני, על לוח של חלמיש, כרע חרש-אבן ויפסל איזו כתובת. לו היו
משקפַים כחוּלות, ולמראהו עלה על זכרוני פתאם מכיר אחד שכמעט כבר שכחתיו,
נושא משרה בבית-השלחן, אשר אך זה לא כבר נפגשתי עמו בבית הקַהוה.—לוּ רק
החרשתי את רגש הבושה ופניתי אליו בבקשה! לספר לו דברים כהויתם—כי מצבי ברע
וכי אי אפשר לי אפילו לסעוד את גויתי האֻמללה! הייתי יכול לתת לו את
גליון-הפתקאות של הגַּלב... כן, יקחהו אֹפל, את גליון הגלב! הן מחירו עולה
כמעט לקרונה שלמה!—במהירות החילותי לחפש את כלי-היקר הזה, אף מצאתיו מהר
בתחתית צלחתי הצדדית יחד עם גליונות אחרים חלקים וכתובים. מניתי את שש
הפתקאות פעמים אחדות, ישר והפוך. למה הן לי? הלא תוכל לעלות עתה על דעתי
מחשבה זרה—לגדל שער זקני? ובאופן כזה הן אשיג חצי-קרונה, חצי קרונה הגונה,
של כסף!—בית השלחן יסגר בשעה הששית; אם כן, אוכל לצפות לפגש את מכירי בשעת
השמינית בבית-הקהוה.
זמן רב ישבתי ואשמח לקראת המחשבה הזאת. העת אחזה דרכה. מלמעלה, בתוך עצי
הערמונים, הָמה הרוח; והיום הגיע עד קצו.
אולי אין זה כדאי—פתקאות של הגלב—בשביל איש צעיר נושא משרה בבית-השלחן?
אולי בצלחתו מונחים שני צרורים גדולים של פתקאות כאלה, יותר נקיות ויותר
דקות משלי? מי יודע!—ואחל למשמש בצלחותי: אולי ימצא עוד איזה דבר בתור
נוספות, אך לא מצאתי דבר.—או אולי אציע לפניו את צוארוני? אנכי אוכל לחיות
בנקל גם בלעדו, אם ארכס את מעילי עד הצואר—מה שכבר עשיתי, באין לי מקטורן.
הסרתי את הצוארון—סמרטוט אשר כסה את כל חזי—, נקיתיו בשַׁרוֻלי, ואקפלהו
בזריזות יחד עם פתקאות הגלב בגליון ניר לבן. ואחרי כן עזבתי את שדה הקברות,
ואלך אל בית-הקהוה.
על בית המועצה נראה אות השעה השביעית. ואסובב את בית-הקהוה, בהביטי על כל
היוצאים והנכנסים. לאחרונה, בשעה השמינית בערב, נגלה איש צעיר הדור בלבושו
מכף רגל ועד ראש, אשר שִׁוה פעמיו אל בית הקהוה. לבי החל לנוע, כאשר תנוע
הצפור בכלוב, ומבלי דרוש לשלומו התנפלתי עליו.
—חצי קרונה, ידידי!—אמרתי בסבר פנים עליזות.—הא לך גם עבוט,—ואתקע לתוך כפו
את הצרור.
—אין לי,—ענה,—חי ראשי, אין—ויהפוך את כיס כספו לעיני.—אתמול אחרתי
בנשף-חשק, ועל כן הנני ריק מכל. האמין נא, כי אין לי מאומה!
—ומה בכך, כאלה וכאלה תקרינה, ידידי!—עניתי. נתתי אֵמון לדברו. הוא לא היה
משקר בגלל דבר-הבל כזה; גם נדמה לי, כי עיניו הכחוּלות רטבו מדמע, בשעה
שהחל למשמש בצלחותיו.—סלח נא לי,—הוספתי:—רוששתי, זה מקרוב!
כבר צעדתי צעדים אחדים, אך הוא קרא לי, בהראותו על צרורי.
—את זאת קח לך,—עניתי.—הנני נותן לך במתנה. פה כל רכושי כלו!—והדברים האלה
כל כך עוררו חמלה בקרבי, כל כך צלצלו באפס-תקוה בין-הערבַּים, עד כי נתתי
קולי בבכי.
הרוח הלך הלך וגבר; העבים שוטטו עקלקלות; ויהי קור וחשך. הלכתי לאט ברחוב,
ואבך; רחמנות אין קץ אל נפשי קרעה את לבי לגזרים, ואשנה את המלים, אשר
הוציאו מקרבי בכל פעם זרם דמעות חדש:—אלי, מה רב היגון! אלי, מה נורא
היגון!
עברה שעה, שעה ממושכה וכבדה. סרתי אל טוֹרבהַדֶה, ישבתי על ספסל לפני איזה
בית, ואתחבא בבִּאה בכל פעם אשר חלף איש על פני. כמשתולל כוננתי מבטי על
המחסנים המוּארים באור בהיר, ששם נוצצו סחורות וכסף. אך לבסוף אמנם מצאתי
לי מנוח בפנה שקטה במזָוה של עצים, בין בית התפלה ובין השוק.
לא! היום לא אוסיף עוד ללכת אל היער, ויהי מה! אין עוד בי כח לזאת, וגם
הדרך רחוקה יותר מדי. טוב טוב לבלות את הלילה באיזה מקום שיהיה! אפשר להשאר
גם פה, במקום שאני יושב עתה. והיה כאשר יציק לי הקור—אתהלך לי מסביב לבית
התפלה. הלא אין לפני ברֵירות רבות.—ישבתי על מקומי באופן היותר מכשר, ואצלל
בתרדמה.
קול השאון נדם מסביב, החניות נסגרו, צעדי עוברים ושבים נשמעו לעתים יותר
ויותר רחוקות, ולאט לאט דעכו האורים בחלונות.
פקחתי את עיני—ואראה לפני תבנית אפלה; על פי הכפתורים, אשר נוצצו בחשכה,
הכרתי כי שוטר לפני, אך בפניו לא יכלתי להתבונן.
—ערב טוב!—אמר אלי.
—ערב טוב!—עניתי.—אימה נפלה עלי, ואקום במבוכה. הוא עמד נכחי בלי-נוע.
—איה מקום מגורך?—שאל.
כדרכי, מבלי חשוב הרבה, אמרתי לו את האדרסה של עלִיָּתי.
אך הוא עוד לא סר ממני.
—האם אני עושה איזה דבר שלא כחוק?—שאלתי במורך לב.
—לא,—ענני,—אך טוב טוב לך ללכת לביתך; פה קר לשכב.
—כן, אמת הדבר,—קר פה.
ברכתיו ברכת לילה טוב, ועל-פי האינסטינקט שמתי פעמי אל מאורתי הישנה. איש
לא יראני, אם רק אעלה בזהירות; ואף גם השלבים לא ישמיעו קול, מלבד היותר
עליונים.
הסירותי על יד הפתח את מנעלי, ואעלה למעלה. דממה שלמה; ביציע השני תִּקתֵּק
השעון, וילד בכה בקול נמוך, ויותר—אין קול. מצאתי את דלתי, סבותי אותה על
ציריה, פתחתי, ואכנס לתוך החדר, ואסגרהו אחרי בלאט.
בַּכל אותה הדמות שהיתה בשעת עזבי את החדר. המסך בחלון הורם, והמטה היתה
ריקה; על השלחן הלבין דבר מה—בודאי היא פתקאתי אל בעלת הבית; אם כן אפוא,
לא היתה פה מעת צאתי.—העברתי בידי על פני הכתם הלבן, ואמשמש, והנה זה,
לתמהוני, מכתב. מכתב?—נשאתיו אל החלון, ובכבדות קראתי בחשכה את האדרסה: אלי
המכתב! „אַ-הַה,—חשבתי,—זוהי תשובה מבעלת-הבית, אִסור לשוב אל החדר הזה
בזמן מן הזמנים!”
בלאט, בלי שאון ירדתי מעל המעלות, בהחזיקי ביד אחת את נעלי ובשנית את
המכתב, ואת השמיכה תחת זרועי. אני נעשה קל מסובין, נושך שפתי פעם בכל בשרוק
השלבים, יורד בהצלחה למטה מעלות אחדות, ועוד הפעם אני עומד על יד
פתח-המוצא. פה הנני מנעיל את נעלי ונח מעבודתי, בהביטי בלי תבונה במרחק. אחר
כך אני הולך ברחוב.
הנני קרב אל פנס של גַז, מניח את צרורי על יד העמוד, ופותח את המכתב לאט
מאד, בלי חמדה.
פתאם והנה כמו ים של אור התפרץ מסביב; הנני מוציא מפי זעקה חלושה של שמחה:
זה היה _מכתב העורך_. הוא קבּל את פיליטוני לעתונו, וימסרהו לדפוס.
„שנים-שלשה תקונים בסגנון... כתוב בכשרון... מחר יודפס... עשר קרונות”.
צחקתי, רצתי ואקפץ ברחוב, ואעמוד כפעם בפעם, ואכרע על ברכי, ואתפלל, ועיני
נשואות למרום; וכך חלפו שעות אחדות.
כל הלילה כלו, עד אור הבקר, שוטטתי ברחובות, ואשנה בכל פעם כמטורף-הדעת
מרוב ששון: „כתוב בכשרון”!
ובכן—זאת היא, במדה ידועה, יצירה ציוּרית, גאונית!
וקרונות—עשׂר!
ב.
עברו שני שבועות; ואני הָשלכתי שנית החוצה.
עוד הפעם אנוס הייתי לכתוב מאמר לעתון בשבתי בשדה הקברות. ובעוד אני עוסק
בזה השמיע השעון את השעה העשירית, ויהי חשך, ונעילת השערים החלה.—אני הייתי
רעב, רעב מאד; מעשרת השקלים לא נשאר זה כבר אף זכר. עוד הפעם לא אכלתי זה
שנים שלשה ימים, וארגיש את עצמי חלש ועיף מפני כתיבתי. בצלחתי היו אתי
אולר[ט] וצרור מפתחות,—וכסף אף לא פרוטה אחת.
[הערת שוליים ט: אולר—סכין קטן.]
כאשר נעלו את שערי שדה הקברות, צריך הייתי אמנם ללכת הביתה; אולם יען אשר
פחדתי פחד אינסטינקטי מפני חדרי האָפל והריק (בפעם הזאת עלה בגורלי לשים
משכני בבית-חרושת עזוּב של רוקע-פחים) גמרתי בדעתי לשוטט ברחובות, ואלך אל
בית-המועצה, ואחר כך ירדתי אל חוף הים ואשב על ספסל, על גשר מסלת הברזל.
עצבוֹני עזבני, כי שכחתי רגע את עניי,—ודעתי התישבה עלי קצת למראה הים, אשר
השתרע בתוך החשך בשלוה ובהדר.—כדרכי מאז, חפצתי להתענג על קריאת השוּרות
שכתבתי זה עתה, אשר נחשבו כפעם בפעם במוחי החולה כדברים היותר טובים בכל מה
שכתבתי מעודי. הוצאתי את כתב-היד מצלחתי, הגשתיו אל עיני ממש, ואחל לקרא
עמוד אחר עמוד. לסוף יגעתי בקריאתי, ואקפל את הגליונות.
מסביב שררה שלות השקט; הים השתפך כתכלת מזהירה, וסביבי נִגלו לרגעים צפרים,
בלי נשמע קולן.—במרחק עומד שוטר על משמרתו; ומלבדו—אין כל נפש חיה, וכל
הנמל ישן שנה של מנוחה שלמה.
עוד הפעם מניתי וספרתי את קנינַי: אולר פגום, צרור מפתחות, ואף לא פרוטה
אחת.
פתאם תחבתי ידי לתוך צלחתי, ואוציא ממנה ניָר. זאת היתה פעולה בלי שום
כונה—פשוט, מפני הזדעזעות העצבים. מששתי ואמצא גליון חלק, ואעשהו
גליל—אלהים הוא היודע מדוע ולמה—ואחבר את קצותיו במהירות, באופן שנדמה לי
כמו מלא, ואשליכהו על המרצפת; הרוח נשאהו הלאה, במרחק לא-רב.
הרעב בשׂרני שנית את בואו. בהביטי על המגלה הלבנה, אשר היתה כמו מלאה
מטבעות, דברתי על לבי כי היא באמת מלאה, ואתאמץ לנַחש, מה הוא הסכום הנמצא
בקרבה, אם מטבעות בעלות עשר פרוטות הן אלה—כך וכך; ואם דינרים... כמה
דינרים היו יכולים להמצא שם? הבטתי על המגלה בעינים פקוחות לרוחה, ואדבר על
לבי להתגנב אליה בלאט ולחטפה.
השוטר גנח פתאם. וגם במחשבתי עלה לעשות כזאת. ואגנח, בהתרוממי מעל ספסלי,
למען יראני. הוא יראה הפעם את המגלה ויתנפל עליה! ויגל לבי בקרבי להוללות
הזאת, ואחכך את כפי, ואגדף את השוטר בכל פה.—הנה כי כן, בליעל, תסֻכל
מזמתך!
נהייתי שכור מפני הרעב.
השוטר נגש כעבור רגעים אחדים, בהביטו לכל עברים ובהשמיעו קול צלצול על פני
המרצפת באדני נעליו המסומרים. הוא אינו נחפז: עוד הלילה גדול בשבילו! איננו
רואה את המגלה, אם כי כבר קרוב הוא אליה מאד.
אַהַה! הנה שׂם עליה עין. הוא עומד ומביט, מגלה לבנה, הגונה. אולי כסף נמצא
בקרבה—איזה סך הגון,—הלא?—הנה הוא מֵרים, המ...! היא קלה, קלה יותר מדי!
אלי איזו נוצה יקרה? הנה הוא פותחה בזהירות באצבעותיו העבות ומתבונן אל
תוכה.
ואני מחאתי בכפי על שוקֵי, ואצחק צחוק גדול בלי-הפוגות, כמשתגע, אך בלי
השמיע קול; צחוק של דממה, חדל-אונים—פנימי, דומה לדמעות עצורות.
עוד הפעם—קול צלצול על פני המרצפת, והשוטר עולה על הגשר. אני ישבתי בדמעות
על עיני, בשאפי רוח בכבדות, ולא ידעתי נפשי מפני עליזות של קדחת. דברתי אל
לבי, ספרתי לעצמי את כל המעשה בגליל-הניר, ואחקה את תנועותיו של השוטר
השוטה, ואסתכל בכפי, אשר גללתיה כמו שפופרת, ואפטפט. „הוא השמיע קול גניחה,
מדי השליכו את המגלה הצדה! מדי השליכו אותה הצדה, השמיע קול גניחה!” הרביתי
להטעים את כל הצחוק והגיחוך שבמקרה הזה, ואשנהו לכמה פנים, ולסוף כליתי:
„הוא גנח _פעם אחת_—כְּחֶה-כְּחֶה!”
בין כה וכה, ויהי חשך אפלה. מנוחה של הזיה ולֵאות של תענוג משלו בי פתאם.
תכלת הים כמו נחרשה מרוח-הלילה, האניות מסביב נדמו לי כתניני-ים, שחורים,
מרעימים פנים.
לא הרגשתי עוד כל כאב, הרעב שקט; להפך, עוד הפעם חשתי ריקנות נעימה
וקלות-גופי. הנחתי את רגלי על הספסל ואשכב; במצב הזה הרגשתי באופן היותר
נמרץ את נועם הבדידות. בנפשי—אין גם עב קטנה, אף לא כאב קל שבקלים; שׂכלי
קם למעלה מן העולם, המחשבות והתאוות.—שכבתי בעינים פקוחות, כמו איזה איש זר
לנפשי: אני בעצמי לא הייתי במציאות כלל.—אין קול ואין תנועה בעלטה—רק מַשק
הים השקט.
אך הנה בני-שחץ שחורים שוחים וקרבים אלי. הם נושאים אותי לארצות רחוקות,
למדינות הים, אל ארמון בת-המלכה אילַיַּלי. שם מחכה לי אֹשר שלא נשמע
כמוהו, שלא עלה כמוהו מעולם בגורל בן-אדם.—היא יושבת בסַלון, המזהיר
מאבני-חן שקופים, על כסא מרופד שושנים צהובות, ומושטת אלי ידה ברגע הפגישה.
אני נגש אליה, כורע על ברכי לפניה, והנני שומע קולה: „שא ברכה מאתי
וממלכותי, האביר! הרבה עתות אביב חלפו, מאז אני מחכה לך; קראתי לך בלילות
מזהירים בזוהר-הכוכבים, בכיתי לזכרך בשעה שאתה התעצבת, ואריק עליך חזיונות
ליל כפעם בפעם, מדי נפלך על פניך באין אונים!” והיפה-פיה אוחזת בידי,
ומנהגת ומעברת אותי דרך סלונים אין קץ, מקום שם המוני עם מריעים ושׂשׂים
למראיה, דרך גנים מלאים אורה, ששם צוהלות ומשתעשעות שלש מאות עלמות
צעירות,—והנה באנו לסלון אחר, ושם הכל מזהיר בזוהר ספירים. השמש מפיץ אור
דרך התקרה השקוּפה, מרחוק נשמעים קולות רבים של מקהלות שׁרים בלתי נראים,
ובאויר מרחפים בשָׂמים משַכרים. אני אוחז בידה—התאוה גורפת את דמי, והיא
מצטחקת למולי ומולכת אותי אל סלון שלישי, מקום שם מבריקים אבני-ברקת ביקר
תפארת אהבים, וידיה עוטרות את צוארי, נשמת-אפה מרחפת על פני, והיא לוחשת:
„ברכתּיך, אהובי! נשקני! נשקני!”
ואני רואה ממעל לראשי את כוכבי השמים, ושרעפי צוללים בים זהרם.
השוטר העירני. עוד הפעם שכבתי על הספסל, משלך בלי חמלה לתוך ים החיים. קודם
כל אחזני רגש תמהון על המצאי תחת כפת השמים. ואחר מלאתי קצף, ואהי נכון
לבכות בזעפי, על כי חי אנכי עוד הפעם!—בשעה שישנתי ירד גשם; בגדי נרטבו,
והקור חדר כל קרבי. החשך גבר כל כך, עד כי לא יכל השוטר לראות את פני.
—נָא-אָ!—קרא אלי,—גש הלאה!
ואני שמעתי בקולו; לוּ צוה עלי לשבת, כי אז ישבתי. כחותי עזבוני כליל; ואף
גם הרעב שב לענותני.
—עמוד נא,—קרא אלי השוטר בלכתו בעקבותי,—הן שכחת לקחת את מגבעתך! אך זה הוא
טפש! טוב הדבר, לך לך!
—אכן נדמה לי אמנם, כאלו שכחתי דבר מה,—אמרתי בלשון עלגים, מבלי דעת
נפשי.—תודתי לך. לילה טוב.
ואחוג, ואנוע, ואלך הלאה.
אַח, לוּ היתה הפעם אתי לכל הפחות פת-לחם קטנה! לוּ רק פרוסה ככף איש,
שהייתי יכול לאכלה אכילה ארעית מדי לכתי!—שויתי בנפשי את אותו מין
לחם-הדגן, שהייתי אוכלו עתה בעונג מיוחד.—מבלתי יכולת לנשא את מצוקות הרעב,
התרגשתי ואתן קולי בבכי: אין קץ, אין מדה ליסורי!
פתאם עמדתי. רקעתי ברגלי, ואגמגם דברי קללה. איך קרא לי השוטר? טפש?—אנכי
אַראהו עד אן מגיעה טפשותי!
שבתי לאחור וארוץ, מבלי דעת נפשי מרוב חמה. כעבור זמן מה נפלתי במרוצתי; אך
זה לא עצרני; קמתי בקפיצה, ואוסיף לרוץ הלאה; אולם בהגיעי עד מגרש מסלת
הברזל עיפתי כל כך, עד כי לא יכלתי עוד לגשת אל הגשר; ואף גם חמתי
שככה.—האם לא אחת היא לי, מה אמר השוטר? אך הלא אי-אפשר להרשות לכל איש
לדבר גסות! אולם, הן הוא לא ידע מי בעל דברו.—ואשנה, בהרגיעי את נפשי: „הן
הוא לא ידע מי בעל דברו”, ואשוב עוד הפעם לאחור. תשוקה יתרה—לרוץ בחשכה
כזו, לחצות ברפש עד מעל לברכים, השד יודע אנה!
והרעב החל שנית לגרמני, למצצני, מבלי תת לי מנוח אף רגע. בלעתי רוקי, למען
הונות את הקיבה, ואף גם נדמה לי כי זה מועיל.
אני המעטתי לאכל עוד במשך שבועות אחדים לפני הקיץ הנוכחי, ומאז הולך רוחי
הלך ורפה. אכן זאת היא העָקה,—כבר אבדו לי כחותי אשר מלפנים, וכל רעבון חדש
עולה לי במכאובים יותר ויותר גדולים! אך ארויח חמשה שקלים, עוד לא אספיק
לאכל די שׂבעי ולחגור כח, והנה עוד הפעם עלי לרעב!
כעת כואבים ביחוד כתפַי וגבי; את הצרבת בחזה סוף סוף עוד אוכל נשא,—אפשר
לגנוח בחזקה, להכפף יותר ויותר;—אך לגבי ולכתפי מה אעשה אפוא?
ולמה זה הורע מזלי כל כך? האם יש לי זכות של חיים פחות מאשר, למשל, לסוחר
הספרים פַּשַּׁה או לפקיד הֶננֶכן?—האם שכמי וידי לא יצלחו למלאכת-הגוף?
האם כבר לא נסיתי לעבוד בתור חוטב עצים במֶללֶרהַדֶה, למען אשתכר לכל הפחות
למחיתי? האם עצל אנכי? האם לא בקשתי כל מיני עבודה, לא הלכתי לשמוע קריאות
של פומבי, לא כתבתי מאמרים לעתונים, לא עבדתי יומם ולילה, לא קראתי בספרים
עד להתחלות? והאם לא חייתי חיים של כילַי, בכלכלי נפשי בלחם וחלב—ברגעי
שׂובע, וכשהימים כתקונם—בלחם בלבד? האם לא רעבתי גם ללחם—ברגעי מחסור? האם
שכנתי מעודי בארמון, או במשכן מרוח ומהודר?—בבית חרשת עזוב של רוקע-פחים,
נדח מאלהים ואנשים, שם עשיתי לי מאוּרה!—באחת, מזלי נשגב ממני, לא אוכל
הבינו!
במחשבות כאלה השתקעתי מדי לכתי, אך לא היה בהן כל צל של תוגה או התמרמרות.
על יד איזה מַחסָן, אשר תריסיו סגורים למחצה, עמדתי בלכתי, ואחל להביט לתוך
הסדק, אך לא יכלתי לראות מאומה. התקצפתי על עצמי בגלל מחשבת-הבל זאת ובגלל
אי-היכלת לרַצות את סקרנותי, דפקתי באגרופי על התריס, ואלך הלאה. במרחק
נראתה לי דמות שוטר, ואחיש צעדי, ואֹמר אליו בלי כל הקדמות:
—כעת השעה העשירית.
—לא, השעה השניה,—ענה הוא בתמהון.
—לא, העשירית,—שניתי אני,—ובהאנחי בזעף, קמצתי אגרופי ואצעק: שמעו נא,
רבותי! כעת השעה העשירית!
הוא חשב רגע, הביט עלי בשים לב, ויקרא בקול שקט:
—בכל אופן השעה כל כך מאוחרה, עד כי הגיעה העת שתשוב לביתך, האלַוה אותך?
טוב-לבו הכלימני; הרגשתי דמעות בעיני, ואמהר לענותו:
—לא, תודתי לך. אנכי רק אחרתי בנשף קצת... בבית-הקַהוה... תודתי לך.
בלכתי מאתו, שׂם את כף ידו למול רַקתו. גודל נפשו של השוטר עורר את לבי כל
כך, עד כי נתתי קולי בבכי: היתכן כי אין לי אף חמשה שקלים, למען העניק לאדם
ההגון הזה? זמן רב הבטתי מרחוק, איך התהלך על פרשת הדרכים; הכיתי בכפי על
מצחי וארבה לבכות, במדה שהרחקתי ממנו. חרפתי את עצמי בגלל עניי, בדיתי את
הגדופים היותר שפלים, ואנָאץ את נפשי בלי חמלה.
באופן כזה הגעתי עד מעוני, אך על יד הפתח ממש ראיתי פתאם והנה—אבד ממני
המפתח.
„הדבר מובן מאליו!—קראתי במרירות—, המפתח צריך היה לאבד ממני, ויהי
מה!”—אנכי גרתי בחצר, אשר בצדה האחד היתה אֻרוה, ומעבר השני—בית-חרשת רוקע
פחים; את השער היו סוגרים מדי לילה בלילה.—שום איש, שום איש לא יוכל עתה
לפתחו: ולמה זה באמת לא יאבד המפתח ממני? הן נרטבתי כאחד הכלבים, רעבתי
מעט, קצת רעבתי, ואף גם עיפתי עד כדי גיחוך,—ולמה זה באמת לא יאבד ממני
המפתח? גם תמיה גדולה היא, כי לא שנה הבית את מקומו, לא נעתק הלאה, אל
השדה, מדי קרבי אליו?—ואצחק צחוק פולח-לב.
שמעתי צהלת הסוסים באֻרוה, ראיתי מבעד לשבכה את חלוני, ובכל זאת לא יכלתי
לבוא פנימה. אם אובה ואם אחדל—צריך הייתי לשוב אל הגשר ולבקש את המפתחות
שאבדו.
עוד הפעם ירד גשם, ואני הרגשתי בחדור זרם אחר זרם אל תחת צוארי.—על יד בית
המועצה עלתה על דעתי מחשבה מוצלחת: לפנות אל השוטרים בבקשה, שיפתחו לי את
השער. תכף הצעתי זאת לפני השומר, בבקשי אותו ללכת מיד בעקבותי.
אך זה לבלי הועיל כלל, יען אין לו מפתחות. מפתחות הפוֹליציה נמצאים
בבית-הפקידות.
—ומה אפוא אוכל לעשות?
—ללכת לבית מלון אורחים וללון שם.
—אין אני יכול ללכת לבית מלון אורחים: אין לי כסף. אחרתי בנשף קצת... בבית
הקהוה... הלא תבין!
עמדנו זמן קט על המעלות, אצל בית המועצה. הוא התבונן בי מכף רגלי ועד
קדקדי. מי הגשם ירדו בהמולה ויגאו.
—לך אל בית המשַׁמרים[י] ואמור, כי נעזב ונודד אתה,—אמר אלי.
[הערת שוליים י: מְשַׁמֵר—עומד או יושב על המִשׁמר.]
_נעזב_? זה לא עלה עוד על דעתי, אכן רעיון נפלא הוא, יקחהו אפל! אני מודה,
מודה לו עד מאד! ובכן אפוא—פשוט לבא ולאמר, כי אני נעזב?
הדבר פשוט מאד...
—מה שמך?—שאל המשַׁמר.
—טַנגֶן. אַנדרֶאַס טנגן.
אינני יודע למה כזבתי. עשתנותי נבוכו, ולא היה בי כח למשול בהם; צריך הייתי
לשקר, בלי שום צורך, על פי עקשות אוִילית, שלא יכלתי להתגבר עליה.
—משלח ידך?
אכן לזאת יאָמר: מן הפח אל הפחת!—משלח ידי? אמנם, במה אני עוסק?—בתחלה
חפצתי לקרא לעצמי בשם רוקע-פחים, אולם נדמה לי כי השם, אשר בדיתי, יותר מדי
עָרב לאזן בשביל איש ממין זה; מלבד זאת, הן אני נושא משקפַים על עיני. בי
נולד החפץ להַראות את כל כבודי; עשיתי צעד קדימה, ואקרא בקול תרועה:
—סופר אנכי בעתונים.
המשמר לטש עיניו עלי, ואני הסברתי פנים כ„יועץ-מִשׂרה” נעזב. הוא נתן תכף
אמון לדברי.—זה היה מחזה נפלא—סופר נעזב, בלילה, בבית המועצה!
—באיזה עתון הנך עוזר, מר טנגן?
—ב„גליון-הבקר”. הלילה, לדאבוני, אחרתי בנשף קצת...
—בזאת אין כדאי לדבר, נכנס לתוך דברי: לגבי צעיר כמוך אין משגיחים דברים
כאלה.—אחר כך קרא לשוטר, ובקומו ממושבו בכבוד אמר: „הוליך נא את האדון הזה
אל היציע המיוחד, למעלה. לילה טוב.”
קור חלף בכל יצורי גוי מדי חשבי על דבר חוצפתי, ואקמץ אגרופי נִכחי. למה זה
צריך היה לערבב בזה גם את „גליון הבקר”! העורך רק יחרוק שניו לשמע
המקרה—כמו שחורק זה המנעול מדי התהפך המפתח.
—הגַז בוער עשרה רגעים, אמר אלי השומר בפתח.
—ואחר יכבה?
—כן, יכבוהו.
ישבתי על המטה, ואשמע בהתהפך שנית המפתח במנעול. לחדר המוּאר היתה צורה
מרֻוחה למדי; הרגשתי את עצמי כבן בית, ובעונג-נפש הטיתי אזני לשמוע אל דלף
הגשם בחצר. אי אפשר היה גם לבדות למעני שום דבר יותר טוב מהחדר הנחמד הזה.
בעונג רב נשענתי על המטה, בהביטי על להבת הגז, ומגבעתי בידי. חשבתי אדות
פרטים שונים של שיחתי עם הפקיד המשַׁמר. זאת היא שׂיחתי הראשונה עם אחד
הפקידים—אבל עלתה יפה! הסופר טנגן—האף אין זאת? גם „גליון-הבקר”! פלחתי ממש
את לבו של האיש הלז ב„גליון הבקר”! אחרי זאת אין להוסיף דבר—הלא?—עד השעה
השניה בלילה ישבתי ברוב פאר ב„גן השעשועים”, ואעזוב שם את מפתחותי, וכיס
הכסף עם אלף השקלים נשאר אצלי בביתי!—הוליך נא את האדון אל היציע המיוחד,
למעלה!
אז כבה אור הגז,—לפתע פתאם, באופן מוזר, מבלי התמעט, כבה. הנני יושב בחשכה
עמוקה, אינני רואה לא את ידי, אף לא את קירות החדר הלבנים. לא נשאר לי אלא
לשכב לישון—ואני פושט את בגדי.
אך לישון לא עלתה לי. זמן רב שכבתי ואביט אל תוך החשכה, זאת החשכה הכבדה,
האין-סופית, הבלתי-מושׂגה. מחשבתי לא יכלה לחבקה. החושך גבר יותר מכפי
שאפשר, וזה הדאיבני. עצמתי את עיני, ואחל לשורר בלחישה, ואתהפך על משכבי,
למען שנות את המצב,—אך לשוא. העלטה בלעה את כל שרעפי ולא נתנה לי מנוח אף
רגע.—ומה אם אמס ואתמוגג תוך העלטה הזאת, ואתלכד אתה יחד?—קפצתי על המטה,
ואפרוש כפי.
חרדה משלה בי, וכל מלחמתי עם עצבַי—לא הועילה כלל. נהייתי קרבן של פנטסיות
היותר אויליות, וזעה כסתני מפני התאמצותי להשיב רוחי אל קרבי.
כוננתי עיני במרחק, ויעל על לבי כי מעולם לא ראיתי עוד עלטה כזאת. כמובן,
הנני נמצא עתה בעלטה מיוחדה לגמרה, בתוך אֶלֶמֶנט איום, אשר עד היום לא היה
לשום איש אף מושג קל שבקלים ממנו. ואתענה באופן שאין לספר.
גוּמה קטנה בקיר, אצל מטתי, הסבה אליה את כל לבי. מששתי אותה, נשבתי בּה,
ואחל לחקור על דבר עמקה. ברור היה בעיני, כי זה לא היה חור פשוט—זה היה
איזה חור מיוחד, פִלאי, אשר עין לא שזפתו עוד. ומבלי דעת נפשי מפני אימה
וסקרנות, הוצאתי מצלחתי את אוֹלרי הפגום, בחפצי להוָכח כי החור הזה איננו
חולף בעד הקיר ואינו יוצא אל החדר הסמוך.
שכבתי שנית כאלו למען אישן, ובאמת—למען הלחם עם העלטה.—הגשם חדל, ובכל השלך
הס. ברחוב נשמעו פתאם צעדים מדודים, ואני לא שקטתי עד אשר הכרתי את השוטר
בהליכתו.
אז ספקתי כפי ואתן קולי בצחוק. האח, מה טוב! מצאתי מלה חדשה.—קפצתי על
מטתי, ואמר:
—המלה הזאת לא היתה עוד מעולם, אני בעצמי חברתיה. קוּבָּאַה! כן, הלא זאת
מלה נכונה של אותיות נכונות! בן-חיל! מצאתי מלה; יש לה ערך רב
בדקדוק-הלשון! קוּבָּאַה!
ובפקחי את עיני לרוחה, מלא השתוממות על המצאתי, צחקתי בקול, ואחר החלותי
ללחוש: הן אפשר להקשיב לדברי, וההמצאה הזאת צריכה להשמר בּסוד גדול!